אבי מספין צילומים: מהארכיון המשפחתי
אבי מספין, בנו של טרונך-יוסף, מספר את סיפורו של אביו ושניים מחבריו, נערים יוצאי אתיופיה שהגיעו לארץ בשנות ה- 50 להתחנך לערכים ציוניים בכפר בתיה ומביא את סיפור התחלתה של הקהילה האתיופית בארץ
אבא שלי, טרונך-יוסף מספין, היה אחד מעשרים ושבעה בני נוער, בנות ובנים שעלו ארצה מאתיופיה באמצע שנות החמישים במטרה ללמוד את השפה העברית ולחוות את העולם המערבי, כך שכשיחזרו לאתיופיה יהיו למורים ולמנהיגי היהודים לקראת עלייתם ארצה. הם עלו בסיוע עליית הנוער של הסוכנות היהודית, בשתי קבוצות נפרדות. הקבוצה הראשונה, שאבי נמנה עליה, מנתה 12 נערים ונערות שהגיעו לארץ בינואר 1955 והקבוצה השנייה – 15 בני נוער, הגיעו ארצה באוקטובר 1956.
"נולדתי בגונדר ולמדתי בבית ספר באמבובר", מספר אבי, "אהבתי ללמוד ואפילו ידעתי מעט עברית. יום אחד עברה שמועה שמר יונה בוגלה (אדם מעורך מאוד בקרב יהודי אתיופיה והדמות המרכזית כמעט בכל סיפורי עלייתם של יהודי אתיופיה) אוסף תלמידים באסמרה בכדי שיעלו לישראל. הייתי בן 9, תלמיד מצטיין, בין הצעירים שנבחרו, ויחד עם 11 תלמידים נוספים נסענו לאסמרה".
יוסף דוד (75) שהיה בין הנערים מספר: "עם היבחרי, רצתי בשמחה לספר לסבי יעקב בנזרו, דבטרה קהן (תואר של מנהיג רוחני בקהילה), והוא השיב 'הנה יצא האור על ירושלים, ראיתי אותה תמיד בדמיוני ואתם תראו אותה עכשיו'. הרגשתי שחלום התגשם, כמו שאמרה החסידה- ירושלים דאנה (שלומה טוב), הגיעה הבשורה לאתיופיה".
במשך שנתיים למדו חברי הקבוצה בבית ספר באסמרה את השפה העברית ואת ההיסטוריה התנ"כית של העם היהודי, ביניהם היו עקיבא ברוך, גבייה אדמקה, גדליה אוריה, זימנה ברהני, יוסף דוד, חיים ביינסון, תדסה באיוך, רחל טוואבה, אללין אבבה, מלכה אברהם, אברהם קהתי ואבי – טרונך יוסף מספין. כעבור שנתיים הגיע זמנם לעלות ארצה.
"נסענו באוטובוס לעיר הבירה, אדיס-אבבה", מספר אבא, "ולאחר שנפגשנו עם קיסר אתיופיה היילה סלסי וקבלנו את ברכתו, טסנו לסודן ומסודן למצרים. ממצרים טסנו ליוון ולישראל. בארץ נישקנו את האדמה ושמחנו מאוד. בשדה התעופה קיבלו אותנו בשירה ובזמרה, וכשאמרו לנו שאנו הולכים לכפר בתיה שאלנו 'האם זה נמצא בירושלים?'".
כשהגיעו לכפר, פנימייה ברעננה, הם פוזרו בזוגות לחדרים שאכלסו ארבעה אנשים. "נכנסו לחדר", מספר יוסף דוד, "וראינו שני פרנג'ים (בהירי עור) ישנים בחדר ונבהלנו מאוד. לא הצלחנו להירדם בגלל ההתרגשות הגדולה. למחרת בבוקר, כשקמו הפרנג'ים, הם ראו אותנו והיה תורם להיבהל". כעבור זמן קצר, הזמין אותם נשיא המדינה דאז, יצחק בן צבי ז"ל, להתארח במשכנו בירושלים. "הפגישה הייתה מרגשת מאד", מספר אבא.
היהודים האמיתיים
בתחילה למדו כקבוצה נפרדת ולאחר חודשים ספורים השתלבו עם שאר התלמידים. עיקר לימודיהם סבב סביב יהדות וציונות. בשנה הראשונה לשהותם בארץ נפטר ד"ר פטלוביץ', שפעל רבות למען יהודי אתיופיה וסייע להכרתם כיהודים בקרב מקבלי ההחלטות בישראל, ויוסף דוד נבחר להגיד קדיש בטקס ההשכבה, בשם הקהילה. דוד המשיך לומר עליו קדיש במשך שנה שלמה.
חברי הקבוצה הסתגלו לתפילות בשפה העברית, לאוכל השונה ולאורך החיים החדש. "האוכל היה מוזר בשבלינו" מספר יוסף דוד, "הביאו לנו ריבה ואמרנו 'מה זה האדום הזה, נראה כמו בשר לא מבושל', וסירבנו לאכול אותו. אכלנו רק לחם. היה מאוד לא פשוט".
בכפר למדו חצי יום ועבדו בחציו השני, חלקם בחקלאות וחלקם במקצועות אחרים. אחד הזיכרונות הנעימים של אבי הוא פעילות הגדנ"ע: "עשינו מטווחים, תחרויות ספורט וניווטי לילה" ויוסף דוד מוסיף: "כשסיימנו את הגדנ"ע, בא ראש הממשלה דוד בן-גוריון ז"ל לראות אותנו במצעד, דרש לשלומנו והכריז שאנחנו היהודים האמיתיים, שגם הם וגם משפחותיהם צריכים לחיות בארץ".
באוקטובר 1956 הגיעו לארץ 15 נערים ונערות נוספים מאתיופיה. תהליך הסתגלותם בארץ היה קל יותר, מכיוון שהראשונים ליוו אותם והיו אוזן קשבת ומשענת לעת צרה. למרות זאת חוו חוויה קשה במיוחד. בוקר אחד הם נלקחו למקווה טהרה בירושלים, התבקשו לגזוז את ציפורניהם והוטבלו אחד אחרי השני. הם עברו טקס גיור ללא שהיו מודעים לכך.
מדינת ישראל מסכימה עם הקיסר
חברי הקבוצות הסתגלו לחיים בארץ, שכחו את השפה האמהרית ואת התרבות האתיופית. כשנאמר להם שהגיעה העת לחזור למולדתם ולהגשים את מטרתם, התקשו לקבל זאת. הצעירים לא הרגישו מוכנים לשמש מורים באתיופיה וטענו שההשכלה והידע שצברו אינם מספיקים על מנת שישמשו כמורי ומנהיגי הקהילה. הם היו בשנות העשרה והעשרים המוקדמות לחייהם, וחלקם הביעו עניין לרכוש השכלה גבוהה.
עליית הנוער של הסוכנות היהודית הייתה נחושה בדעתה להשיבם לאתיופיה, מכיוון שהייתה הסכמה בין מדינת ישראל לקיסר אתיופיה היילה סלסי שישובו עם סיום לימודיהם. "ב- 1959 אמרו לנו לחזור", נזכר יוסף דוד, "ביקשנו שהמשפחות שלנו יגיעו לארץ, ומהסוכנות השיבו 'באתם לארץ כדי ללמוד את השפה העברית, לחזור לאתיופיה ולשמש גם כמתורגמנים לישראלים שמסייעים לקהילה'. העמידו אותנו במצב לא נוח ואמרו שאם לא נחזור, לא ישלחו שליחים לאתיופיה". דוד ברח לביתה של אשתו של ד"ר פטלוביץ', עליזה, אך חזר כעבור שלושה ימים. "רציתי להתגייס לצבא", מספר אללין אבבה, חבר הקבוצה הראשונה, "אבל אמרו לי שגייסו אותנו כדי ללמד את היהודים באתיופיה".
"כעבור שלוש שנים, חברי הקבוצה הראשונה חזרו לאתיופיה", מספר אבא, "חלקם פתחו בתי ספר וחלקם השתלבו בשירות ממשלת אתיופיה. חברי הקבוצה השנייה חזרו מאוחר יותר. חלקם נשארו בארץ עד היום".
אבבא יונה
"חזרתי לאתיופיה מאוחר יותר בשנת 1963" מספר אבא, יחד איתי חזרו איינהו אלמנך, ופטגו טדסה, לימים ד"ר. חזרנו דרך קניה שבאותו הזמן השתחררה מהשלטון הבריטי. השליט החדש, ג'ומו קנייטה, הכריז על שבוע ימי חגיגה ולא אפשרו לנו להמשיך. חגגנו איתם וכעבור שבוע הגענו לאתיופיה".
"בשדה התעופה זה היה נראה לי כאלו זו הפעם הראשונה שאני רואה את אתיופיה", נזכר אבא, "כמעט ולא ידעתי אמהרית ואנשי המקום התפלאו. למדתי את השפה מחדש, בחסות אבבא (כינוי לאדם מבוגר) יונה (בוגלה)".
"באדיס אבבה", מספר יוסף דוד, "פנינו לקיסר בבקשה ללמד את הקהילה. שר החינוך דאז, קבדה מיכאל אמר לנו 'עליכם לקבל את העבודה שהמלך יחליט', אך סירבנו. בסוף הלכנו לאמבובר והתחלנו ללמד. הקשר בין היהודים לגויים היה גרוע, והגעתנו הקשתה עוד יותר. הגויים הפריעו ללימודים, כיוון שהאדמה שעליה הוקם בית הספר הייתה שלהם, אז התחלנו ללמד גם את ילדיהם. הבאנו רופא ישראלי שטיפל גם בהם, וכך הקשרים התהדקו".
"כשחזרתי לאתיופיה נהייתי למורה ויחד עם גבייה אדמקה וחיים בינסיי הקמנו פנימייה בווזבה והיו לנו הרבה תלמידים", מספר אבבה. גם כאן התעוררה קינאת הנוצרים. "לילה אחד שרפו את הפנימייה, כשאנו והילדים ישנו בפנים. הצלנו את כולם, אך בית הספר נשרף כליל".
על החיים כמורה באתיופיה אבבה מספר באכזבה: "כשעבדנו כמורים, קיבלנו מהסוכנות היהודית שכר של חמישה דולרים לחודש. לפעמים היינו צריכים להמתין שלושה חודשים לקבלת הכסף ולבקש תרומות מזון מהקהילה. למי שמשפחתו היתה רחוקה החיים היו קשים במיוחד".
לא רק קשיים
"אחרי זמן מה", מספר אבי, "הקיסר היילה סלסי קרא לנו לבוא אליו לארמון ואמר 'לא כל מי שחזר מישראל יעבוד אצל העדה היהודית, אני צריך אנשים מלומדים'". אבבה התחיל לעבוד בממשלת אתיופיה עד שהיה סגן שר החקלאות ובעקבותיו גם אבי, שבהמשך עבד עם ישראלים שייבאו טכנולוגיה חקלאית לאתיופיה. "בגיל 25 התחתנתי עם אימך אסגדץ' וכעבור מספר שנים עברנו עם הילדים מגונדר לאדיס אבבה", מספר אבא, "כיוון שקודמתי לתפקיד האחראי הארצי על כלי התחבורה במשרד החקלאות".
יוסף דוד, בן 75 כיום, חזר ארצה ב- 1977. הוא ברח מאתיופיה בסיוע יהודי הולנדי כיוון שמנגיסוטו היילה מרים, רודן אתיופיה שעלה לשלטון בהפיכה צבאית ב- 1974, רצה לאסור את היהודים שעסקו בלימוד ובסיוע לעלייה לישראל. חודשיים לאחר מכן נלקחו חבריו לבית סוהר.
אבא, מתי חשבתם לעלות לארץ?
"בשנות השמונים שמענו שכל היהודים עולים ברגל לישראל דרך סודן. לא כל המשפחה שלנו יכלה לעלות, כיוון שאנשי ממשלת מנגיסטו הקומוניסטית חשדו בכל מי שעזב את אתיופיה למדינה מערבית. בשנת 1986, ביקשתי לקבל ויזת עבודה לארה"ב עבור אימא, התחייבנו שכעבור שנתיים היא תשוב לאתיופיה. אמרתי שלא אוכל לטפל לבדי בילדים וקיבלנו הסכמה ליציאתה של כל המשפחה. חתמתי שלא אעזוב את אתיופיה וכיוון שעבדתי בתפקיד ממשלתי מכובד הם לא האמינו שאעזוב. במשך שנתיים היה עליי להתייצב כל יום במשרד המחוזי ולחתום לפני תחילת העבודה ובסיומה".
לא היה לך קשה להיוותר לבד בעוד אנחנו עלינו לארץ?
"התגעגעתי מאוד. נהגתי להתקשר ולהתכתב עם אימא שלכם. מה שהחזיק אותי היה שיום אחד גם אני אצטרף ואעלה לישראל. ההזדמנות הזאת הגיעה בחופשה השנתית. ביקשתי לצאת לנפוש בקנייה. מקנייה טסתי ליוון ושם יצרתי קשר עם חיים הלחמי ומיכה פלדמן, שסייעו לי לעלות ארצה. שנתיים אחרי שעליתם, הגעתי אני. זה היה ביום שישי בערב, לקחתי מונית למרכז קליטה באשקלון. השמחה היתה גדולה".
כיום אבא נמצא בבית. לאחר שעבד שנים רבות בארגוני עלייה ובמשרד החינוך, חלה. "אני בן 64", מסכם אבא, "ואינני מתייאש. חוויתי חיים טובים, ולא רק קשיים. מה שמשמח אותי הוא שאני נמצא בארץ ישראל, הארץ הקדושה ואין לי שום תלונה".
קבצים מצורפים
