לילך גביש

פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר חוגג 30 פסטיבלים והשנה, ינהלו אותו אמנותית לראשונה סמדר יערון ומוני יוסף, הפועלים בעיר לכל אורכה של השנה במסגרת המרכז לתיאטרון עכו. אירועי הפסטיבל הרבים יכללו הצגות ואירועים מיוחדים שיועלו בבכורה, ולצד הפקות אורחות מהארץ והעולם, יופיעו ברחבי העיר העתיקה תיאטרוני רחוב ויתקיימו אירועי חוצות, המזוהים כל כך עם הפסטיבל, שבשנה שעברה התקיים במתכונת מצומצמת בלבד.

בין עשרת ההצגות שיועלו במסגרת התחרות תעלה ההצגה "הבית של מתוקו" של תיאטרון האתיופי ישראלי הולגאב. הצגה פנטסטית וסוריאליסטית, המורכבת מחוויותיהם וסיפוריהם הקשים של בני הקהילה האתיופית בארץ, על דרך של שירה, הומור וריקוד, מצמררים לעיתים בעוצמתם.

ההצגה, בבימויו של משה מלכא, מבוססת על סיפור אמיתי, ומספרת את סיפורו של האזרח הקטן מתוקו מלסו, שרצה לקיים את הבטחתו לאמו המנוחה ולהתחתן עם כלתו היפה. לתדהמתו, הוא מגלה שביתו ובתוכו כלתו נעלמו כלא היו. מתוקו שם מבטחו בממשל, כותב מכתבים ונוסע ברחבי הארץ בעקבות הבית, הכלה והבטחות של פקיד בכיר. בדרכו מתוקו מגלה מראות לא נעימים, אבל דבר לא עוצר אותו, והוא כותב עוד מכתב ולאחריו עוד מכתב וכך הלאה.

"ההצגה נולדה מחיפוש. לא חסרים חומרים בחברה הישראלית בכלל ובקהילה האתיופית בפרט", מספר השחקן ביינה גטהון, שמגלם את דמותו של מתוקו, "יום אחד פתחתי את האימייל ומצאתי מכתב מאדם שלקחו לו את הבית בגלל חוב כספי. חשבתי שזה סיפור בדוי, אך יצרתי קשר עם הכותב וגיליתי שזה סיפור אמיתי. זה אדם שהיה לו קראוון ויום אחד, כשהוא חזר הביתה לאחר שעלה לקברה של אימו, הוא גילה שהבית נעלם. הדפסתי את הדף והקראתי אותו לחברי הקבוצה. החסרנו והוספנו דברים, וככה נבנתה ההצגה".

גטהון, בוגר מגמת משחק באוניברסיטת חיפה ששיחק בהצגות רבות וביניהן "אדם הוא אדם" של תיאטרון קרוב; "אנדרגה" (יחיד במינו) של תיאטרון הנפש ובעונה הראשונה של הטלנובלה "האלופה", עלה מאתיופיה בשנות ה- 80, בנה את הדמות מתוך היכרות והתמודדות יום יומית עם הפערים התרבותיים בין אתיופיה לישראל. "אני מתחבר למתוקו מהמקום של התמימות, הטוהר והתום", הוא משתף, "בא בנאדם מעולם אחר, עם חשיבה אחרת ומנטאליות אחרת למקום חדש לגמרי, שונה, שונה, ומנסה להתמודד עם דברים מינימאליים כמו בית. איך אומרים, קן לציפור, דבר בסיסי. אין לו מושג למי לפנות ולאט לאט הוא מגלה שהחברה החדשה היא קיר שאתה צריך לדפוק עליו או לשבור אותו ורק כשהקיר ישבר, או כשאתה תפצע, משהו יקרה. הבנאדם במצוקה, לא יודע מה עושים, ואמרו לו לכתוב מכתב לממשלה. בכפר יש אמונה שהשליטים למיניהם יודעים הכל והם יודעים מה לעשות, בסך הכל הוא מאמין שהם אנשים טובים והוא נגרר לסחבת הזו, וכותב כל יום מכתב. החיים מתבזבזים לו והוא עדיין לא יודע איפה הוא נמצא. פה מת מישהו, פה נפצע מישהו, והוא בדילמה מה לעשות. הוא נקרע בין הדברים האלה, אבל הוא בנאדם בסופו של יום. יש לנו משל אתיופי – קוף שעלה על עץ, נפל על שיח של קוצים, ומנסים להוציא לו את הקוצים, אז הוא אומר 'קודם כל תוציאו לי את כל הקוצים מהטוסיק, ואחר כך אני כבר לא צריך את העזרה שלכם, אני אוציא לבד'. כלומר, כשאוכל לשבת, אוכל לעזור לעצמי. מתוקו רוצה שקודם כל יהיה לו בית משלו ואז יוכל לעשות משהו עם החיים שלו".

בהצגה, בחיפוש אחר ביתו, מתוקו עובר מעיר לעיר ופוגש מציאות חיים קשה למהגרים לישראל. טיטינה קבדה אספה, שמגלמת בהצגה מספר דמויות, וביניהן דמות של עובדת זרה, שנזקקת לחסדי מעבידיה, ודמות נוספת של אם למשפחה אתיופית שנקרעת בין מנהגיו החדשים של הבן, לבין מנהגיו המסורתיים של האב. "חלק מהעלילה מבוסס על סיפורים אמיתיים", היא אומרת, "כמו למשל דמותה של מימי, עובדת זרה, שרוצים לגרש אותה מהארץ ונקלעת לידי אנשים לא נכונים ולסוף נרצחת. הכרתי אותה, היא אהבה לרקוד ולצחוק, היתה מאוד נאיבית וכמו דמויות רבות בהצגה, גם היא חיפשה כאן בית. הדמות של האימא נמצאת במתח ולא רוצה להעציב את הבן שהתחרד ומשתלט על סדרי הדת של הבית ומכתיב איך לקדש בשבת, כפי שלמד מרבנים בארץ. לאם, שאיבדה כמה ילדים בסודן, (בדרך מאתיופיה לישראל – ל.ג.) ואינה מוכנה לאבד עוד ילד, לא קשה לקבל זאת, אבל לאבא מאוד קשה והיא נקרעת ביניהם. המשפחה הזו מתפרקת ולא מתפקדת".

"גם כשהסיפור עצוב יש לו כוח. יש עליות ומורדות, אבל אני מתחברת מהחגיגה ולא מהמקום של מסכנות, של 'עשו לי'", אומרת אספה, שחקנית ותיקה שהשתתפה ב"מיתוס" ו"ויאמר וילך" של רינה ירושלמי, ו"אנדרגה", הצגת הילדים שעלתה גם באוף ברודווי ובארה"ב, "אני מזדהה עם חוויות הבירוקרטיה. לעמוד בתור במשרד הפנים, זה מוכר לי. רק בסוף, כשמתחברים לריקוד ולשמחה, אני מרגישה שאף אחד לא יכול עלינו, למרות הסיפורים הקשים. עצם העובדה שאנחנו מופיעים בעכו, יוצרת אווירה שזה סיפור של שנים על גבי שנים", היא משתפת בעיצומן של החזרות באולמות האבירים.

את העלילה מובילה דמותו של אדם מבוגר (השחקן אייצו' בייה, שגם אחראי לכוריאוגרפיה בהצגה), שמספר את סיפורה של הקהילה בשפה האמהרית, מיציאתם מאתיופיה למסע לארץ ישראל ועד ימינו אנו, ואותו מתרגמת אספה. "האיש הזה הוא בעל סוד שאומר 'אמרתי לכם, תחשבו פעמיים לפני שאתם יוצאים לדרך' וההחלטה הזו, שאנשים קמו והלכו, ולא ברור אם היא נעשתה ממחשבה, גורמת לחשוב שוב ולבדוק את ההחלטות שלנו ולהתבונן בהן, כמה הן היו גדולות ומה ההשלכות. אמנם ישראל היא בית חדש, אבל צריך לשפץ. יש הרבה שינויים שאני עוברת".

"העבודה על ההצגה החלה לפני כשנה מתחקיר שעסק בחבורות רחוב, עד שהחלטנו לעסוק בסיפור של הבחור שלקחו את הקרוואן שלו", אומר הבמאי משה מלכא, "מזה יצרנו את סיפור המסגרת, שהכלה שהיתה בבית נעלמה ומכאן מתחיל מסע בירוקראטי מנוכר. ניסיתי לשלב בין הצחוק, השמחה והעצב. זו לא הצגת קיפוח, קודם כל תיאטרון. יש על הבמה הרבה מראות סוריאליסטיים, מוזיקה, ריקודים ושירים, אך יש בה גם הרבה מחאה. הצד הלא נחמד של האתיופים בצורה בוטה. אלו מראות שבדרך כלל מסתירים אותם, של נרקומנים, משפחה שמתפרקת וסיפורים נוספים".

תהילה ישעיהו-אדגה מגלמת בהצגה מספר דמויות, אחת מהן היא דמותה של אם נרקומנית שהילד שלה, מבן זוג מוסלמי, נלקח ממנה לאימוץ וברגע האחרון היא מנסה לשנות את ההחלטה. "הסיפור הזה הוא מציאות של אנשים שאני רואה ברחובות. ליבי נכמר עליהם ואני לא יכולה לסייע להם. יש לי פחד אלוהים מסמים והנושא של איבוד שליטה מפחיד אותי", משתפת ישעיהו-אדגה, שעובדת עם תיאטרון הולגאב מזה ארבע שנים ("בבל", הצגת היחיד "לבדה", שעלתה בפסטיבל אישה בחולון; "שחורים" שזכתה לצל"ש בעכו ב- 2004), "בשבילי זה הזדמנות להתמודד עם הפחד. זו לא דמות שפגשתי ואני מקווה שלא תהיה בקרבתי".

בהצגה משחק גם השחקן יוחאי חרט, שאינו בן הקהילה ומגלם מספר דמויות אף הוא. "חסרים שחקנים אתיופים בתיאטראות האתיופיים, חוץ מזה לא במיוחד מחפשים שחקנים אתיופים לתיאטרון, לטלוויזיה או לקולנוע. עוד לא מעיזים לתת לנו תפקידים גדולים", מהרהרת טיטינהקבדהאספה, "הקהל עוד לא מוכן, או שאנחנו לא מספיק מקצועניים. לפעמים זה שילוב של שני דברים. קשה לקהל לנטרל את האסוציאציה של הצבע, זה ישר לוקח אותו למקום רחוק ואקזוטי. קרה לי שבאודישן הבמאי אהב מאוד את מה שעשיתי, אבל הוא פחד שהקהל יחווה את זה כהפרעה, אז הוא ויתר. לדעתי הקהל צריך להתמקד במה שיש לשחקן להעביר. אני מקווה שישראל תגיע לזה, זה החלום שלי".

הבית של מתוקו מאת ובבימוי: משה מלכא מוסיקה : אבטה בריהון עיצוב תפאורה ותלבושות : נאווה שטר כוריאוגרף: אייצ'ו בייה עיצוב תאורה : אלברט ישינסקי ע. במאי ומפיקה : עינת רום צילום: יחס"צ

מנהל כללי : אפי בניה ביצוע: קבוצת התיאטרון האתיופי ישראלי "הולגאב"

שחקנים : אייצו' בייה , ביינה גטהון, תהילה ישעיהו-אדגה, טיטינה קבדה אספה, יוחאי חרט