"שמי קסה גטו, ויש לי חלום"

ב-28 באוגוסט 1963 עמד מרטין לותר קינג על מדרגות אנדרטת לינקולן בוושינגטון, ומול קהל של כ-200,000 בני אדם נשא את נאומו המפורסם, שנפתח במילים "I have a dream". בחזונו ראה קינג אומה אמריקנית נטולת הפרדה ואפלייה גזעית, ומאז שימש חלומו השראה למאבקי זכויות אדם רבים. עבור קסה גטו, תלמידת כיתה י"ב מחולון, מדובר בחלום אישי, רלבנטי ועכשווי, אותו היא מבקשת להגשים בישראל. החיבור שכתבה בהשראת חלומו של קינג, ואשר זיכה אותה במקום הראשון בתחרות דן דוד לנוער שוחר מדע, מספר על חזונה לחברה הישראלית.

"שלום, שמי קסה גטו ואני תלמידת י"ב בבית הספר "קציר" בחולון. ללא השם האמהרי שלי וצבע עורי רבים היו חושבים שאני ילידת הארץ, ממש מלח הארץ. אך שמי וצבע עורי זועקים את מי שהנני. מזה שנתיים שאני מרצה על הגזענות, על האפליה הזאת, כלפי העדה שלי. רבים אומרים שאנחנו בשנות האלפיים, שלא ייתכן שהאפליה הפרימיטיבית, שנובעת מבורות, עדיין קיימת. אם כך, איך ייתכן שכששמעתי את נאומו של מרטין לותר קינג פעם ליבי?

הרגשתי עצבות עזה מצד אחד, ומצד שני שמחה. מישהו כבר יצא להילחם על אותם זכויות שאני נלחמת בכל כוחי לשנותם. אם הגזענות אינה קיימת, אמרו לי אתם איך זה ששנים פחדתי להביט בראי? איך זה שרק אחרי כל-כך הרבה כאב הייתי מוכנה לקבל את עצמי, שחורה? איך יתכן שהיום, בשנות האלפיים, שערי בתי ספר בארץ נטרקים בפני ילדים אתיופים? איך זה שדווקא פה, במדינה הזו, שהוקמה בידיים רועדות, מגואלות בכאב, בייסורי אנשים שברחו מהצל של עצמם לפני כשישים שנה מפני שנענשו על מי שהינם, איך זה שדווקא כאן מרימים אצבע מאשימה ומלגלגת לעבר האתיופים כשטוענים שרמת ההשכלה ירודה?

איך זה שדווקא היום, כשהכל פתוח וכבר מכירים בזכויות של שוויון עדיין ישנם קולות של הרס, קולות צורמים הקוראים להפרדה בין שחורים ללבנים? הכאב הכי גדול הוא שאני עליתי לארץ ישראל לא בגלל שבחרתי, לא בגלל שנפשי חשקה להכיר עולם חדש, מודרני. היו אלה הורי שהלכו בעיוורון מוחלט אחרי החלום שלהם להגשים את יהדותם. ובגלל אותו חלום על ארץ רחוקה, ארץ זבת חלב ודבש ישבתי לילות וביקשתי להיות לבנה, ביקשתי לכפר על מעשה שמעולם לא עשיתי.

בעבר היה לי שם עברי, זה היה אמור להקל עליי להשתלב בחברה הישראלית. משום מה זה טשטש את זהותי, ושנים יצאתי למסע חיפוש עצמי. כשהייתי ילדה קטנה והילדים היו קוראים לי "כושית! כושית סמבה! תחזרי לארץ שלך! לכי לטפס על העצים, לשם את שייכת! זו בטח לא הארץ שלך!" שאלתי: לאיזו ארץ אני צריכה לחזור? הדבר הנורא שיכול האדם ליצור זה השנאה, היא ממלאת את הלב, היא ממלאה את הראש במחשבות של הרס וזדון, היא מחפשת אחר אשמים, שהרבה פעמים הם חפים מפשע!

אל תופעת האפליה והגזענות נחשפתי רק כשהגעתי לחולון, השכונה שלי הייתה שכונה של לבנים. היינו המשפחה האתיופית הראשונה בשכונה. הייתי, מן הסתם, הילדה האתיופית הראשונה בכיתה ובבית הספר בכלל. הילדים תמיד הציקו, המורות היו חסרות אונים, ההורים הרימו גבה לנוכח התלמידה השחורה בכיתת ילדיהם...וההורים בבית לא יודעים עברית, לא מכירים בזכויות הילד, לא נמצאים שם כשהילד זועק. הרגשתי חשופה לגמרי, כאילו מישהו בא ותלש את עורי, משאיר אותי עירומה בפני הילדים שנהגו להרים אצבע מאשימה, ולהשמיע קולות של גנאי ולגלוג להם לא יכולתי להגיב בשל דלות אוצר הקללות שהיה בפי.

כשאף אחד לא רצה לשבת לידי, שנאתי אותי. כשאף אחד לא הזמין אותי לימי הולדת, ישבתי בחדר ובכיתי על מי שאני. כשקיללו אותי, החזרתי באותן קללות. אנשים ברחוב הביטו בי במבט מתנשא, ולי לא היה דבר שיכול היה לעזור לי להתגונן בפניהם. הייתי עומדת שעות על מעקה האמבטיה, מביטה בראי, מעווה את פניי ומנסה למצוא את החלק הפגום בי. אף פעם לא מצאתי דבר מלבד צבע העור שזעק: את שונה! חלמתי להיות לבנה. חשבתי שרק ככה אוכל להצליח בחיים. חשבתי שביום שאהיה לבנה, העולם יחייך אליי, הילדים יאהבו אותי, השכנה בדלת ממול תפסיק לטרוק את הדלת בכל פעם שתראה אותי.

לכל זה השתוקקתי, על כל זה חלמתי, זה מה שהחזיק אותי בין דקה לדקה. מעולם לא הכרתי אדם ששנא את עצמו בגלל מי שהוא, מעולם לא הכרתי אדם שברח מעצמו בגלל שברחו ממנו, מעולם לא הכרתי אדם שפחד כל-כך בגלל מי שהוא. אני הייתי כזאת. בכיתי בלילות, ביקשתי לשלוח יד בחיי, לשים להם קץ. לברוח למקום שבו יאהבו אותי. שלא ישפטו אותי על צבע עורי אלא על מי שהנני.

עם השנים למדתי שאין בי דבר פגום. למדתי שתמיד ישפטו אותי בגלל אותם סטריאוטיפים, שההתנתקות שלי ממי שאני מחלישה אותי, ששום בגד ושום הפרת נורמה בעדה שלי לא יסירו את צבע עורי, וזה חלק ממני, למדתי לאהוב את זו שהביטה בי בראי כל בוקר, למדתי שכדי לקחת חלק בעולם הזה אני חייבת לקבל את עצמי ולצאת למאבק על הזכויות שלי: הזכות שלי לחיות, הזכות לאהבה כמו כל אדם חופשי. חזרתי לשם האמהרי שלי, קסה, נתן לי אלוהים מתנה שנייה, והחלטתי בפעם הראשונה לקבל אותי.

היום אני רוצה להגיע רחוק כמו שאני, צבע העור לא אמור להגביל אותי. מי היה מאמין שיהיה לי את האומץ לקום ולהיאבק? לחשוף בני נוער לאותה שנאה עיוורת שאיימה עלי, ובמקומות אחדים עדיין קיימת? מי היה מאמין שיבוא היום ויהיה בי את הכוח לספר את מכאוביי ללא פחד? מי היה מאמין שהחלום של מרטין לותר קינג עדיין לא מומש? אנחנו טוענים שהמדינה דמוקרטית, שלכולם יש זכויות. תתבוננו רגע בבקשה במדינה שלנו - איך זה שכבר חלפו שלושים שנה מאז העלייה הראשונה ועדיין האתיופים לא משולבים בחברה הישראלית? איך זה שסוגרים דלתות של בתי ספר בארץ בפני ילדים אתיופים? איך זה שאחותי עדיין רוצה להיות לבנה כשם שאני רציתי בילדותי?

כששמעתי על מרטין לותר קינג התרגשתי. אני חושבת שמנהיגים כאלה צריכים להיזכר גם בדפי מחברת ההיסטוריה לבגרות. אולי אם נלמד על אנשים חזקים, מנהיגים שנתנו את כל כולם לחלומם, אולי אז גם נוכל להבין איך לשנות את מה שקורה בחברה. כי משום מה יש לי תחושה שאנחנו חוזרים על עקבות ההיסטוריה כאילו לא למדנו מאומה. חשיפה לחלום של מרטין לותר קינג בקרב בני הנוער אולי תוביל לשינוי. את החלום שלו חולמים עוד בני נוער שחורים ומוגבלים שמשום מה החברה רואה בהם גורם מאיים. אולי החשיפה אליו תעזור להם לחלום ולהילחם על החלומות שלהם.

מרטין לותר קינג סחף לשינויי, על אף שידע כי עלול הוא לשלם על חלומו בחייו. אם תפתחו היום ערוץ אמ.טי.וי בטלוויזיה תראו שחורים, ומוזיקה שחורה. יש היום יותר שילוב של השחורים בפוליטיקה. ואני רוצה רק לומר שלי יש חלום: שיום אחד תרוץ/ירוץ לראשות הממשלה אתיופי/ת, שבמקומות עבודה מכובדים ישבו גם אתיופים, שלצד יו"ר בחברות הייטק יהיו גם אתיופים ולא רק בתור מנקי משרד, שבטלוויזיה יהיו אתיופים ולא רק בתפקידי משנה זוטרים. לי יש חלום שילדים אתיופים ירגישו חלק מהמדינה הזאת, שלא יברחו ממנה, כי אין לנו ארץ אחרת".