מאת: מורן פלד ומשה סמו

שמחות מהולות בעצב

במשך שנות הקליטה מתמודדת קהילת יוצאי אתיופיה עם הרגלי שמחות ואירועים שמולידים קשיים רבים מבחינה כלכלית וחברתית. קו האופק מנסה להתמודד עם התופעה ולהציע דרכים שונות לפתרון

אלכוהול בהלוויה

שמי משה סמו ואני עובד באגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה. בסוף חודש ינואר השנה נפטר סבי מצד אימי בשיבה טובה. היו בהלוויה מספר דברים טובים שמייחדים את הקהילה. אנשים מכל הארץ חשו מחויבות רבה להגיע להלוויה ומספרם היה גדול (מעל 400 איש). בנוסף התגייסו תושבי השכונה לעזור למשפחה בהכנת האוכל ובסידורי ההלוויה. אבל היו גם מספר דברים שהפריעו לי. כמו בכל הלוויה של בני הקהילה שהייתי נוכח בה, מקום קבלת המנחמים היה מתחת לבלוק שבו גר הנפטר, מה שעלול היה להפריע למי שגר באזור ואינו לוקח חלק בהלוויה, כמו כן הוגשו בסעודת האבלים בירות בכמות שלא הולמת את האירוע. היה לי הרושם שמאוחר יותר אף הגיעו אורחים רק על מנת לשתות אלכוהול, וראיתי גם מספר אנשים שהשתכרו במהלך האירוע.

הגשת הבירה לא נפסקה במהלך ימי השבעה. בקימה מהשבעה הייתה הוצאה נוספת על שחיטת בקר על ידי הקייסים. גם תופעה זו בעייתית בעיני בגלל ההתמקדות בשתייה ובבשר ופחות באבל הפשוט. החוויה שלי מייצגת בעיני תופעה נרחבת בקרב הקהילה, שיצאה מהאיזון הנכון בייחסה לאירועים ולשמחות. תופעה זו דורשת התמודדות של כולנו, צעירים ומבוגרים כאחד לשינוי של דפוסי ההתנהגות הקיימים אצלנו.

עומס בלתי נסבל של אירועים

לקייס רפאל הדנה (81) יש משרד צנוע וחף מרהיטים במועצה הדתית בבית-שמש, שם הוא מקבל קהל מקרב הקהילה האתיופית בעיר. משיחה על עברו באתיופיה מעלה קייס הדנה בין השאר את זיכרון בחירתו לקייס הקייסים על ידי כלל הקייסים של הקהילה, בתקופה שלפני העלייה לארץ. אולם, כמו קייסים רבים בעלי מעמד הקרוב לשלו הוא נתקל בקושי רב להתמודד עם ריבוי האירועים והשמחות בקרב הקהילה. "קשה לי לומר למי שבא להתייעץ איתי 'תעשה את האירוע באולם' כשאין לו כסף", מודה קייס הדנה במבוכתו, "ואני לא יכול להגיד לו 'אל תעשה', כי אולי זה מנהג המקום וזה מה שצריך לעשות בארץ ואם אני אצא נגד המצווה הוא עלול להיפגע ואני עלול לעבור על מנהג הארץ. אני יודע שהתופעה היא מוגזמת והייתי רוצה שהיא תופחת".

ריבוי האירועים בקרב הקהילה עולה גם מדבריהם של שאר המרואיינים כ- 'הבעיה המרכזית'. "הקהילה מרגישה שיש עומס של אירועים וזה כבר מגיפה כללית", אומר הרב ביינה מזור,יו"ר עמותת 'ראו-בנים'בבאר שבע, "אני קורא לזה שמחות שמהולות בעצב בגלל ההוצאות המרובות. המחויבות אצלנו בקהילה היא הרבה יותר חזקה עקב הקשר החזק בין בני הקהילה וגם עקב הקרבה המשפחתית שנמדדת שבע דורות לאחור. באירוע פשוט כמו בר מצווה ובת מצווה – באים 700 – 800 איש שלא לדבר על כ- 1000 איש בחתונות".

הנטל הכבד של ההוצאות הכספיות (העשויות להגיע עד כ- 1000 שקל לחודש) מורגש בעיקר עקב מצבה הכלכלי של הקהילה, שחלק ניכר ממנה ניזון מכספי רווחה. על פי סקר כוח אדם לשנת 2003 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ- 60% מיוצאי אתיופיה בארץ אינם נמצאים בכוח העבודה, כלומר: אינם שייכים לציבור העובדים או למבקשי העבודה. זאת בהשוואה לכלל האוכלוסייה שבה שיעור הבלתי משתתפים בכוח העבודה עומד על 45% (נתוני בנק ישראל, 2003). עד כמה שהדבר נשמע מופרך קיימים לא מעט מקרים, כפי שמתאר זאת מנהל מוקד קליטה בחדרה, מרדכי מברט, ש"הכסף שמוצא על האירועים בא על חשבון הבית וחינוך הילדים ואפילו תשלום עבור חשמל, מים, וכו'.

הוצאות כספיות מופרזות קשורות גם לתופעה נוספת של התחשבנויות ועשיית שמחות מתוך מטרה לגייס כסף או להחזיר כסף מאלה שעשו אירועים קודם לכן. "משפחה שמה 1000 שקל על אירוע", מסביר הרב מזור, "וזה לא מתנה כי היא מצפה שיחזירו לה. אם קיבלתי 150 אלף שקל באירוע שעשיתי, אני למעשה בחוב של 200 אלף שקל כי אני צריך להביא יותר לאלה שנתנו לי". אם נוסיף למשוואת האירועים את ההשתכרויות של צעירים ומבוגרים בחתונות, מה שגובל לעיתים בסכנת נפשות, הרי שהתמונה העולה מהאירועים והשמחות אינה מחמיאה במיוחד.

ההבדל בין אתיופיה לארץ

רבים נוטים לחשוב שתופעת האירועים בארץ מקורה בשימור המצב שהיה קיים באתיופיה. האמת היא שדווקא מתוך הרצון לשמר את אותה קהילתיות, חלו שינויים רבים במעבר לארץ. "על פי תפיסת יוצאי אתיופיה, הקהילה מורכבת מקרובי משפחה וממי שאתה מכיר, לכן באתיופיה היא הייתה יותר מצומצמת", מסביר את השינוי וונדה אקלה, מנהל תחום קידום יוצאי אתיופיה בעמותת ידיד. "לכן באתיופיה הקהילה הייתה מורכבת מאנשי הכפר והאזור בו אתה גר. במהלך העלייה לארץ – המסע לסודן, מרכז הקליטה, המגורים בעיר ובשכונה מסוימת – נוצרה היכרות עם הרבה אנשים חדשים מה שהרחיב משמעותית את מספר האנשים השייכים לקהילה". כתוצאה מתופעה זו בצירוף של תחבורה נוחה וריבוי המשאבים היחסי הקיים בארץ, נהפך הקשר בין בני הקהילה השונים לזמין ומידי יותר. אותה מחויבות קהילתית מאוזנת שהייתה קיימת באתיופיה הפכה בארץ למופרזת והביאה לאירועים אליהם מוזמנת קהילה גדולה במספר.

המעבר לארץ השפיע על שינוי במרכיבים נוספים של השמחות. הקהילה שהגיע לארץ הושפעה גם ממנהג המקום לעשות שמחות ברוב פאר בהדר. לכן יצא שאותם אירועים שבאתיופיה הוזמנה אליהם רק הסביבה הקרובה (כמו חנוכת בית), מאכלסים היום כמה מאות של משתתפים, ואירועים שהיה להם מעמד סמלי בלבד באתיופיה (בר מצווה, בת מצווה) נחגגים כיום לרוב באולמות או במועדונים, אף הם בהיקף גדול של משתתפים. "באתיופיה אנשים עשו את האירוע באתיופיה בהתאם ליכולתם הכספית", מוסיף קייס הדנה. "מי שיש לו כסף עושה אירוע גדול ומי שאין לו כסף עושה אירוע קטן ומזמין רק את קרובי המשפחה שלו ולא מעבר לכך". כך גם כאשר מדובר במנהג שקיים בארץ של שחיטת בקר ביום ההלוויה. "באתיופיה היו רק משפחות מעטות בעלות יכולת כלכלית שהגישו למשתתפים בשר בקר וטלה (בירה תוצרת ביתית)", נזכר ישעיהו דגו, שדרן הרדיו תחנת קול ישראל באמהרית. "השחיטה ביום ההלוויה, נחלתם של מעטים באתיופיה, הפך בישראל להיות מנהג של בני העדה כולה".

דרוש: שינוי בסדרי העדיפויות

"יש פתגם אתיופי שאומר – חוקים שממציאים אנשים מטומטמים אדם חכם לא יכול לבטל", מתבטא בחריפות רוני אקלה, מנהל מוקד קליטה באשדוד. "דרוש הרבה מאמץ כדי לבטל את זה כי קיים לחץ חברתי מאוד גדול להיות חלק מהתופעה". הלחץ והמוסכמות החברתיות בקרב חלקיה השונים של הקהילה, בעיקר בקרב המבוגרים, הוא הדבק ששומר על האירועים במתכונתם הנוכחית, זאת על אף שרבים מסכימים שהמצב הנוכחי אינו בריא. אף אחד אינו רוצה להיות הראשון שיצמצם את רשימת המוזמנים ואת היקף האירוע שלו. "ואנשים גם לא יכולים להישאר בבית", מוסיף וונדה אקלה, "כי אם אני לא אלך לאירועים זה יפגע ביחסים שלי עם זה שהזמין אותי".

הניסיונות המקומיים, האישיים, להתמודד עם הבעיה לא חסרים. על ניסיון אחד למשל מעיד שלמה אקלה: "אבא שלי היה אחד מהאנשים שהתנגד גם באתיופיה לשחיטה ביום הלוויה, כי מבחינה כלכלית זו פגיעה בבית. ופה לפני שהוא נפטר לפני ארבע שנים הוא ביקש שלא נקנה בירה ולא נשחט וככה עשינו לא קנינו בירה ולא שחטנו". ניסיונות התמודדות נוספים קיימים בבחירה של צעירים לאיזה אירועים ללכת ולאיזה לא. אולם כל הניסיונות הללו יכולים להצליח רק כאשר הם אינם מאורגנים ואין בכוחם לשנות דפוסי התנהגות שהושרשו בישראל.

לא רק שניסיונות אלה אינם אפקטיביים לכלל הקהילה, אלא שיש כאלה שטוענים שהמרד השקט של הצעירים משאיר מאחור את מרבית הקהילה שאינה מסוגלת לעבור רפורמות מרחיקות לכת. "מסיבות הן חשובות כי הן מאחדות המשפחות", מכה על חטא עו"ד יצחק דסה, מנכ"ל טבקה, מרכז לסיוע משפטי ליוצאי אתיופיה. "והארגונים של יוצאי אתיופיה היו אמורים לסייע בהקמת מקומות לקיום אירועים וטקסים אבל במקום זה הם בחרו להשקיע בצעירים. אם היינו דואגים להם למקומות לא היו מתקיימים עכשיו אירועים מתחת לבית, למשל".

קידום המועדונים הקהילתיים יכול להיחשב פתרון חלקי בלבד, כיוון שהוא אינו מעודד שינוי בסדרי העדיפויות של הקהילה. "בכל מקום שאני הולך אנשים אומרים – הבעיה שלנו היא שחסר מועדון קהילתי כדי שיהיה מקום לאירועים", אומר וונדה אקלה, "ואני מנסה דרך שאלות שיבחנו את סדר העדיפויות שלהם מחדש. מה זה מבחינתם לחיות חיים שלמים במדינה? ואז עולים נושאים של שלום בית, הרמה הלימודית והעצמאות של הילדים".

וכששואלים את המרואיינים לכתבה מהיכן יכול לבוא השינוי התשובה עולה כמעט פה אחד: זה באחריותם של המנהיגים, השמגלוצ', הקייסים. "נציגי הקהילה המבוגרים צריכים לשבת ולקבוע כללים", אומר הרב מזור, "מה מספר אירועים ואיזה אירועים צריך לקיים ואיזה לא. אני מאמין שאם הם ידברו על זה הקהילה תקבל את זה. הבעיה היא שמעטים המנהיגים היום שאינם שפוטים של הקהילה ואינם מפחדים לנקוט עמדה ולהגיד את מה שכולם חושבים בלב".

איזה אפשרויות פתרון ישנן?

קייס הדנה: "חנוכת בית, בר מצווה ובת מצווה – אירועים בסדר גודל כזה שכל אחד יעשה אותם בצורה מקומית ויזמין אנשים רק מהעיר שלו. בחתונה צריך להזמין קרובים שגרים רחוק אבל צריך לעשות את זה באולם אבל אחר כך לסיים עם זה ולא לעשות כמה ימים".

רוני אקלה – "שאנשים יעשו חלק מהאירועים בעיר שלהם עבור בני העיר שלהם. צריך הסברה מאסיבית ותכנון כלכלי נכון".

מרדכי מברט – "לפחות את האירועים מתחת לבלוק צריך להפסיק כי זה מוסיף לנו שם רע. בנוסף צריכה להיות אכיפה מוגברת של המשטרה. המשטרה לא עושה את העבודה שלה. אם המשטרה מוזמנת למקום ורואה ילד בן 12 שותה בירה, החוק מחייב אותה להתערב".

שלמה בריהון, שתי"ל – "המפתח לשינוי המצב הוא היכולת של הצעירים להשפיע על ההורים שלהם".

ישעיהו דגו – "אני מאמין כי המנהגים שפוגעים בקידום החברה יתוקנו באמצעות התקשורת כי יש לה עוצמה אדירה. נושאים שמפריעים לשגרת החיים של החברה הישראלית עולים לדיון באמצעי תקשורת. כתוצאה מכך נראים שינוים באופי השמחות בארץ".

יתכן שזוהי שעת האמת של ההנהגה המבוגרת, השמגלוץ', הקייסים ואנשי הקהילה המבוגרים האחרים – להוכיח את המנהיגות שלהם בזמן אמת. לכולם ברור שללא ההירתמות שלהם וללא שיתוף הפעולה בינם ובין גורמי הנהגה נוספים, צעירים יותר, עלולה הקהילה להגיע למחוזות קשים יותר מאלה שבהם היא מצויה כיום.