מאת: אדנה זואודו, פעיל חברתי וסטודנט לתואר שני בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

החודש פרסם ארגון 'אישה לאישה' את הדוח: "דפו פרוורה, אמצעי למניעת הריון הניתן באמצעות זריקה, על מדיניות השימוש בקרב נשות הקהילה האתיופית בישראל", שנכתב על ידי חדווה אייל, במסגרת פרויקט "נשים וטכנולוגיות רפואיות". הדוח בוחן את מדיניות השימוש באמצעי המניעה דפו פרוורה – תכשיר הניתן באמצעות זריקה כאמצעי למניעת הריון ופעיל במשך שלושה חודשים – בקרב נשים ממוצא אתיופי.

בינואר 2008 פירסם העיתונאי דני אדינו אבבה, ("שכונות בלי תינוקות", 6.1.08), תחקיר שטען כי אמצעי המניעה דפו פרוורה ניתן באופן שיטתי לנשים ממוצא אתיופי שהיגרו בשנים האחרונות ישראל. התחקיר העיתונאי החל בעקבות הבחנתה של מנהלת ויצ"ו בפרדס כץ, רחל מנגולי, כי בקרב 57 המשפחות האתיופיות נולדה תינוקת אחת על פני שלוש שנים.

ארגון "אישה לאישה" לקח על עצמו לבחון את מדיניות השימוש בדפו פרוורה בקרב אתיופיות בישראל באופן רחב ומעמיק, בין היתר באמצעות ראיונות אישיים וקבוצתיים עם נשים אתיופיות שהשתמשו בתכשיר; פניות לגורמים רפואיים בישראל וארגונים אחרים הקשורים לנושא, כגון 'הסוכנות היהודית' וה'ג'וינט';התחקות אחר ההיסטוריה של אמצעי המניעה דפו פרוורה במקומות אחרים בעולם ועוד. התמונה העולה מהדוח, שמכיל 36 עמודים, היא קשה ביותר וחושפת את הקלות הבלתי נסבלת שבה נשללות זכויות אדם בסיסיות בישראל מאלו הנתפסות חריגות ושונות. הדברים הבאים הם ברובם תמצות של הדוח (שתרגום גם לערבית, אנגלית ואמהרית, המופיע יחד עם העברית בקישור למעלה).

היסטוריה קצרה על אמצעי המניעה דפו פרוורה

אטלנטה, ג'ורג'יה שבארה"ב, שנות השישים. ניסוים ראשונים לבדיקת יעילות הדפו פרוורה כאמצעי מניעה. הניסויים מתבצעים על נשים עניות, מחציתן שחורות, וזאת מבלי ליידע אותן על הניסוי או על תופעות הלוואי של התכשיר. תוצאות הניסוי מתבררות כקשות מאוד: רוב הנשים סובלות מתופעות לוואי קשות כגון סוגי סרטן שונים, דיכאון קליני ועוד;חלקן פשוט מתות מהניסוי. תוצאות הניסוי, שלא פורסמו, התגלו בעקבות תחקיר של ארגון בריאות לנשים שחורות (BWHR).

במהלך שנות ה-70 ו80, חברת התרופות UPJOHN מבקשת שוב ושוב מ-FDAלאשר את התכשיר, ללא הצלחה. למרות זאת, התכשיר הובא לשימוש במדינות "עולם שלישי". לדוגמא, בשנים אלו בדרום אפריקה, הזריקה ניתנה לנשים צעירות מבלי לקבל את הסכמתן. ובמקומות אחרים קבלת הזריקה תוגמלה בהטבות שונות. כך לדוגמא, במחנה הפליטים התאילנדי על גבול קמבודיה, חולקו עופות למאכל בתמורה לשימוש בזריקה כאמצעי מניעה. בשנת 1992, התכשיר אושר לשימוש בארה"ב דבר שגרר אחריו התנגדות של קבוצות נשים מארה"ב, קנדה והודו, וזאת לאחר שהצביעו על תופעות לוואי קשות שהגיעו מדיווחים של נשים. בהודו, מחאת הנשים הביאה לכך שהממשלה עצרה את ההחלטה להכניס את הזריקה דפו פרוורה לשירותי מערכת הבריאות.

תופעות הלוואי הידועות כיום לתכשיר הדפו פרוורה

אומנם בשנים האחרונות הופחתו תופעות הלוואי, אך דוח ארגון "אישה לאישה" מצביע על מחקרים עדכניים המראים כי קיימות עדיין תופעות לוואי קשות כגון: פגיעה בצפיפות העצם (פגיעה משמעותית ביחס לאמצעי מניעה אחרים);ולאחרונה מחקרים בנושא הצביעו כי נשים צעירות הן בסיכון גבוהה יותר לשברים;ירידה ב-HDL ("הכולסטרול הטוב");"אי סדירות של המחזור, לרבות דימום וגינאלי בין הווסתות"; אמנם קשר סיבתי לא הוכח, אך נמצא גם כי חלק מהנשים מדווחות גם על שינוי מצב הרוח עם נטייה לדיכאון.

בהמשך לכך, מצוין בדוח כי "שימוש ארוך מונע ביוץ לטווח של מספר חודשים מהפסקת הזריקה ולכן לא מומלץ לנשים שרוצות להרות בשנה הקרובה". ו"מאחר והתכשיר פעיל לאורך זמן, במידה ומופיעות תופעות הלוואי אין אפשרות להפסיק את הטיפול באופן מידי".

התכשיר בישראל

מבירור שערך ארגון "אישה לאישה" במשרד הבריאות, נמצא כי בינואר 1996 נרשמה לתכשיר הדפו פרוורה "התוויה מניעת היריון כשיש אינדיקציה רפואית לכך ושלא ניתן להשתמש באמצעי מניעה אחרים". בדיקה בקופת חולים כללית העלתה כי "המדיניות הכללית המוצהרת אינה רואה בדפו פרוורה אמצעי מניעה מומלץ, אלא אמצעי מניעה שיש להשתמש בו רק ובמידה ואמצעי מניעה אחרים אינם מתאימים".

עם פרסום הכתבה של דני אדינו אבבה ועל פי בקשת 'אישה לאישה', הועלתה שאילתה בנושא ליעקב בן יזרי, שר הבריאות דאז: "האם קיימת מדיניות ייחודית במתן אמצעיי המניעה לנשים אתיופיות? האם נשים מקבלות מידע על הזריקה ותופעות הלוואי שלה?". בתגובה לכך ענה שר הבריאות, כי לא קיימת מדיניות נפרדת לנשים אתיופיות אך הוסיף, כי אחת הסיבות לכך היא "שהשימוש בדו פרוורה מקובל באתיופיה" ועל כך שיש "העדפה תרבותיות בקרב עולי אתיופיה לתרופות הניתנות בזריקה לעומת תרופות הניתנות דרך הפה". למרות הכובע האנתרופולוגי של בן יזירי, דוחות של ארגון הבריאות העולמי (WHO) מראים אחרת – שלמעלה מ70% (1997) מהנשים המשתמשות באמצעי מניעה באתיופיה עושות זאת באמצעות גלולות.

בניסיון לפלח את אוכלוסיית הנשים המשתמשות בתכשיר על פי מוצא וקריטריונים נוספים, פנה ארגון "אישה לאישה" למשרד הבריאות ונענה כי המשרד לא מחזיק במידע מסוג זה והפנה אותן לקופות השונות. קופת חולים מכבי מסרה כי היא לא מחזיקה נתונים מסוג זה. מקופת חולים מאוחדת לא נמסרה תשובה ומקופת חולים כללית נמסר כי משנת 2005 קיימת עלייה גבוהה בשימוש בזריקה (מ-2005 עד 2008 קפיצה של פי 3), עוד נמסר, כי מתוך 4833 (ב-2008) נשים אשר קיבלו את הזריקה, 57% מהן היו 'יוצאות אפריקה' (וזאת מתוך עשר קטגוריות מוצא שונות, בהן ישראל). על סמך נתונים אלו מסיק ארגון "אישה לאישה" כי תחת הקטגוריה של "יוצאות אפריקה" נמצאות נשים ממוצא אתיופי. וזאת כשנשים ממוצא אתיופי מהוות פחות מאחוז אחד בקרב אוכלוסיית הנשים בישראל.

על פי הדוח קבוצת נשים נוספת המשתמשת בזריקה הן נשים בעלות מוגבלויות שונות. ואלו החסות במרכזים לאנשים עם מוגבלויות, נוטות לשימוש מוגבר באמצעי זה. הדוח מצטט מחקר שנעשה בנושא הטוען כי השימוש הנפוץ יחסית בקבוצה הזו הוא כנראה "מטעמי נוחות למערכת".

קולן של נשים אתיופיות שהשתמשו בתכשיר

ארגון "אישה לאישה" ערך ראיונות עם נשים אתיופיות אשר השתמשו בתכשיר. בנוסף, נערך גם ראיון עם רחל מנגולי, מנהלת ויצ"ו בפרדס כץ, שכאמור חשפה את התופעה. היא סיפרה כי נחשפה לנושא לאחר שהתלוותה עם מספר נשים אתיופיות אל סניף קופת החולים ושם נמסר לה ממנהל הסניף כי ישנה החלטה לתת לנשים את הזריקה. עם זאת, המנהל סירב למסור מי הוראה את החלטה.

ראיונות עם תשע נשים, משני ישובים שונים העלו כי הן לא היו תחת מעקב רפואי, זאת למרות שמוסדות הבריאות ידעו על תופעות הלוואי. בתוך כך, הסתבר כי הנשים לא ידעו כלל על התופעות וכך ענתה אחת הנשים: "לא יידעו אותי בדבר תופעות הלוואי, הרגשתי אותם כשלקחתי את הזריקה". בראיונות, נשים שונות תארו את תופעות לוואי הבאות: "הקאות וסחרחרות"; "כאבי בטן, נפיחות בבטן וכאבי ראש"; "כאבי ראש ובערה בכל הגוף"; "כאבים באגן, בבטן, בראש".

בנוסף לראיונות האישים מופיעים בדוח גם ראיונות קבוצתיים עם שתי קבוצת נשים ממרכזי קליטה בדרום הארץ. מתברר כי בקרב שתי קבוצות אלו, ובניגוד לרוב הנשים מפרדס כץ, נמסר להן מידע מלא על הזריקה. אחת המרואיינות בקבוצה זו נימקה כך את העדפת הזריקה על הגלולה: "נראה לי מסובך, צריך לדעת לקרוא ולכתוב כדי לקחת את הגלולות. הזריקה יותר פשוט".

דבר נוסף שהתגלה באמצעות הראיונות, הוא שחלק מהנשים השתתפו בסדנות הדרכה לאמצעיי מניעה עוד באתיופיה (במרכז שבגונדר השייך לארגון הג'וינט העולמי). המידע שניתן בסדנאות אלו עודד אותן לצמצום ילודה, וזאת מבלי להרחיב על אמצעים נוספים מלבד הזריקה. כמו כן, גם לאחר סיום הסדנאות הנשים לא היו מודעות לתופעות הלוואי הקשות של הזריקה. לשאלה "ממי נודע להן לראשונה על הזריקה"? ענתה אישה אחת כך: "הסוכנות היהודית באתיופיה…לא ידעתי באו אלי הביתה והמליצו לי" ואישה אחרת: "פה בארץ במרכז הקליטה נאמר כי אין כסף לגדל ילדים". בנוסף לכך רובן של המרואיינות דיווחו כי המידע על הזריקה הגיע אליהן לראשונה על ידי ארגון הג'וינט, הסוכנות היהודית ו/או דרך משרדי הקליטה. ומידע זה התקבל עוד באתיופיה (במרכז שבגונדר) או בימים הראשונים שלהן בישראל.

כחלק מבדיקת התופעה נתבקשו חמש נשים, לא ממוצא אתיופי, לשאול את רופא הנשים שלהן -רופאים שונים מקופות חולים שונות – האם הם ממליצים את השימוש בדפו פרוורה כאמצעי מניעה? כולם ענו: "איננו ממליצים כלל, למעט במקרים חריגים ביותר". למעט במקרים חריגים? למעט במקרים יוצאים מין הכלל? קשה להימלט מהמסקנה כי כך נתפסות הנשים המתוארת בדוח – כנשים יוצאות מין הכלל.

ואסיים בציטוט של חדוה אייל, אשר כתבה את הדוח: "היחס הפטרוני כלפי הנשים האתיופיות והחשש של המדינה מפני ריבוי ילודה בקרב אוכלוסיה ענייה ושחורה, גרם לגופים הממונים בישראל, כמו הסוכנות היהודית והממסד הרפואי, לפעול לכאורה בשם בריאות הנשים, אך בפועל בהתאם לתפישות ורצון הממסד לניהול התא המשפחתי בקהילתן. כתוצאה מכך וכפי שהודגם בדו"ח זה, נמנעו מהנשים גישה למידע רפואי והתאמה לצרכיהן האישיים ומעל לכל צומצמו במידה ניכרת יכולת הבחירה שלהן וזכותן להחליט על גופן וחייהן".

המאמר פורסם גם באתר העוקץ