שתף קטע נבחר

אתה לא מחליט עליי? דווקא כן

בקליטת עולי אתיופיה הושקעו תקציבים גדולים, שהגיעו לפקידוּת. המדיניות הייתה ונותרה טיפול ייחודי ונפרד והעולים עדיין נתפשים כנזקקים. עד מתי?

לאחרונה יזם משרד העלייה והקליטה פרויקט מיוחד. מנכ"ל המשרד, עודד פורר העלה לאוויר בתיאום עם השרה סופה לנדבר אתר בשם "דרך חדשה - אתר ההתייעצות", שבו הוזמנו הציבור, מומחים, פעילים, חוקרים ואחרים לפרסם דעות והשגות ביחס לקליטת עולי אתיופיה ולקידום השתלבותם בחברה. באתר נכתב כך: "שניים עשר משרדי ממשלה חברו יחדיו למהלך לאומי רחב אשר יבחן הנחות יסוד ויגבש מדיניות חדשה לשילוב יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית".

 

עוד בערוץ הדעות של ynet:

ומה עם אהוד ברק? / ענת מאור

אל תדירו את החרדיות מהאקדמיה / יעקב בן-שמש 

 

בהמשך יזם המשרד סדרת ימי עיון שבהם יעלו ההצעות למדיניות שילוב עולי אתיופיה בחברה. מדובר בפעילות מרשימה, הפותחת לדיון ולביקורת את הנתונים, ההישגים והכשלים. כמי שעסקה במחקר על קליטת עולי אתיופיה בשנות ה-80 ועבודתה נדחקה לקרן זווית, יכולתי להיות מרוצה מהעניין בתובנות שהעליתי בעקבות המחקר והיה עליי להסתפק בדברי הערכה על היוזמה והכוונות הטובות. אך הנושא חשוב מכדי ללכת שולל אחר השיח המבטיח. יש לומר במפורש: אין בכוונתו של ממסד הקליטה לוותר על ביצת הזהב. העולים בטיפולו מבטיחים את מימושם של יותר מדי אינטרסים אישיים וארגוניים מכדי ש"יסגרו את העסק".

 

ליום העיון הראשון בסדרה, שהתקיים בירושלים ביום שלישי שעבר זימן משרד הקליטה כ-200 נציגים מכל משרדי הממשלה, מהשלטון המקומי, צה"ל והגדנ"ע, מארגוני עולים, מוסדות מחקר, ארגונים חברתיים ועוד. ריבוי פקידי השלטון למשרדיהם, לאגפיהם ולתוכניותיהם בלט במיוחד. גם בני הקהילה האתיופית היו ביניהם, אך הם דיברו בקול דומה למדי לזה של הפקידים ה"פרנג'ים". נציגי הארגונים, הלבנים והשחורים, חזרו והסבירו בניסוחים מתוחכמים, שצריך שילוב אבל... שילוב שמבטיח את המשך הטיפול הנפרד בילדים, בהורים, במשפחות, בחיילים וכיוב'.

 

המושג "פינוי-בינוי", למשל, חזר ועלה בהצגת שלל הפרויקטים ה"מיוחדים" ש"יתרמו" להשתלבות העולים באופן "דיפרנציאלי/רב תרבותי/מותאם תרבותית/מותאם גילאית". הוסבר כי הרשויות ידאגו ל"פיזור" העולים ביישובים מבוססים וימנעו את ריכוזם ב"גטאות". כמו בימי מפא"י, כשהממשלה "פיזרה" את עולי צפון אפריקה בשנות ה-50 ואת ילדיהם ה"מחוננים" הרחיקה מעיירות הפיתוח לבתי ספר ביישובים מבוססים. זו אותה תפישה הרואה בעולים "נחשלים", שיש לקבוע עבורם היכן יגורו, ויש "לפזרם" על פי היגיון "מקצועי" כלשהו, "לטובתם".

 

בקליטת עולי אתיופיה הושקעו תקציבים גדולים מאוד מהארץ ומחו"ל, אך רובם לא הגיעו לעולים אלא נספגו ב"מערך הקולט" - בפקידות, במתקני ה"קליטה" וב"פרויקטים להשתלבות" העולים בחינוך, בצבא, בתעסוקה ועוד. ההשקעה המסיבית ב"קליטת" העולים הגדילה את התקציבים שהועברו ל"כיתות קלט", למוסדות עליית הנוער, למתנ"סים, לתוכניות מיוחדות בצבא ובשוק העבודה ועוד ועוד. כך הופרדו ילדי העולים מהילדים הוותיקים, בני הנוער נותבו למגמות חלשות במוסדות עליית הנוער, חיילים וחיילות ממוצא אתיופי רוכזו ביחידות נפרדות בצבא (ושיעור גבוה מהם הגיע לכלא) וכיוב'. השיח והמטרות הפורמליות עסקו ב"שילוב" ואילו המדיניות הייתה טיפול ייחודי ונפרד. השלכותיה היו הדרה, חולשה כלכלית, שוליות חברתית ולעיתים גם עבריינות ופשיעה.

 

אז מיהם ה"עולים" שעדיין מצריכים דיונים של מאות פקידים ופעילים על דרכי השתלבותם בחברה הישראלית? חלק גדול מעולי אתיופיה (יותר מ-15,000) הגיעו לארץ לפני כ-30 שנה, חלק גדול נוסף הגיע לפני למעלה מ-20 שנה (יותר מ-15,000) וחלק גדול עוד יותר נולד בארץ. ועדיין ממשיכים הארגונים לנהוג בבני הקהילה האתיופית ובילדיהם כ"עולים" הנזקקים לטיפול, ליווי, תמיכה, סיוע וכיוב' של מנגנוני קליטה.

 

איך אפשר להסביר את נצחיותו של הטיפול המפריד בכלל ובהקשר של הטיפול בעולי אתיופיה בפרט? התשובה קשורה לאופיים של ארגונים. הם שואפים להתקיים לנצח, להגדיל את תקציביהם, את כוחם וסמכויותיהם, את מספר התקנים שלהם בקיצור, לממש אינטרסים אישיים וארגוניים.

 

התשובה לשאלה עד מתי יהיו תושבי ישראל ממוצא אתיופי "עולים", היא, כנראה: עד שתגיע קבוצה חדשה לטיפולם של הפקידים. אפילו הצעירים המשכילים מהקהילה האתיופית שהפגינו מחוץ לבניין שבו התקיים הכנס בדרישה להפסיק את הטיפול הנפרד בהם ובקהילה לא יצליחו, כנראה, להביא את השינוי לפני כן.

 

פרופ' אסתר הרצוג, אנתרופולוגית חברתית, מרצה במכללת לוינסקי ובמכללה האקדמית בית ברל ומרכזת פרלמנט נשים .

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il  

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יריב כץ
עולים חדשים מנשקים את האדמה
צילום: יריב כץ
אסתר הרצוג
מומלצים