פאקט – פרויקט גדול שקשה לו להמריא

בג'וינט התחייבו לצמצום פערים באמצעות פאקט, אחד הפרויקטים המשמעותיים ביותר עבור הקהילה האתיופית בגיל הרך. בשטח, תמונה מורכבת מתארת פרויקט שעדיין עסוק בלמידת עצמו.

יומרה מול מציאות

PACT(Parents and Children Together), אחד הפרויקטים המשמעותיים ביותר הקיימים עבור הקהילה האתיופית, הוא פרוייקט מרשים ומקור גאווה למרבית שותפיו. תחת ניהולו של הג'וינט, מתמקד הפרויקט בקידום ילדים בגילאים 0–6 תוך אמונה שטיפול מקיף בילד, במשפחתו וסביבתו הקרובה יביאו לשינוי והשתלבות טובים יותר.

ראשיתו של פאקט בעיר באר שבע בשנת 1999, ביוזמה כספית של הפדרציה היהודית של קליבלנד. כיום הוא מתפרש, בהיקף של 13 מיליון דולר לשנה, על תשע ערים נוספות: קריית גת, קריית מלאכי, רמלה, חדרה, רחובות, נתניה, עפולה, קריית ים ולוד. על פי ענת פנסו, מנהלת פאקט מטעם הג'וינט, נמצאים כרגע בתוכנית 4250 ילדים וכ- 3000 הורים, כל ילד מתוקצב ב- 2000$ בממוצע בשנה. מתוך הכסף הזה 1200$ ממומנים על ידי הפדרציות היהודיות (כמו פדרציית קליבלנד לבאר שבע, קריית מלאכי וקריית גת, דטרויט לנתניה, ניו-יורק לרחובות וכד') ו- 800$ מהמדינה.

"היוזמה להפעיל את פרויקט PACT החלה מתוך רצון לחולל שינוי משמעותי במצבם של ילדים יוצאי אתיופיה בגיל הרך, ולהביא אותם למוכנות טובה יותר לכיתה א'", מציין מכון ברוקדייל האחראי על הערכת הפרויקט (סיכום הממצאים העיקריים ודיון, הערכת הפרויקט PACT בבאר שבע, מאי 2002). על אף שהפרויקט פועל כחמש שנים, עדיין קיימים מספר תחומים שבהם אינו מצליח לממש את מטרותיו. ביניהם המטרה העיקרית של צמצום פערים, שגם אם היא מתבצעת בפועל, בלתי אפשרי לבדוק אותה עדיין ברוב הישובים. בכתבה יבדקו המטרות והיומרות של פאקט לאור המימוש החלקי והבעייתי שלהן בשטח.

בעיית ההישגים ומדידתם

יש בפאקט אלמנטים חדשניים בטיפול בגיל הרך בישראל. "אין גורם אחד במדינת ישראל שאחראי על הגיל הרך". אומר ד"ר רמי סולימני, ראש אגף חינוך ונוער בג'וינט, שפאקט הוא פרי יוזמתו. "לצד הפערים המשמעותיים בין הילדים האתיופים לבין ילידי הארץ וחוסר האחריות של גורם אחד – תוכנית פאקט חיברה בין הגורמים הרלוונטיים לגיל הרך. משרד העבודה והרווחה נותן תקנים לילדים במעונות (הועדות), משרד החינוך בודקים את התוכניות החינוכיות, משרד הבריאות שותף בתוכניות כמו תוכנית של טיפות חלב".

בעיית הפערים בין ילדים יוצאי אתיופיה לבין ילדים ישראלים ותיקים עומדת במרכז הפרויקט. בבאר שבע למשל נמצאו פערים משמעותיים בגילאי 6 בין יוצאי אתיופיה לבין ישראלים ותיקים: בהרגלי למידה – פער של 38%, בשפה ואוריינות – פער של 36%, בחשיבה מתמטית – פער של 38%.

לטיפול בבעיית הפערים מציע פאקט התמודדות הוליסטית (כּוּלית) – טיפול במכלול הצרכים של הילדים וההורים גם יחד. גישה זו באה לידי ביטוי בריבוי התוכניות שקיימות תחת המטריה של פאקט ובגיוון שלהן. בכל עיר מדובר בסל של יותר מ- 20 תוכניות המופעלות על ידי גורמים מקומיים כמו אגפי החינוך הרווחה והבריאות של העירייה, רשת המתנ"סים ועמותות שונות. ברחובות למשל פועלות 23 תוכניות המכילות בין היתר: סבסוד של גני ילדים, העשרה להורים ולילדים במעון, תוכנית לעבודה על מחשב לגיל הרך, תוכנית לגישור בין המעון וההורים, סבסוד לטיפולי שיניים, מנהיגות הורים, אוריינות (הבנת השפה) וכו'.

הערכת הפרויקט המבוצעת ע"י מכון ברוקדייל, מחולקת להערכה כמותית והערכה איכותית. ההערכה הכמותית בודקת את צמצום הפערים בערים השונות דרך ההישגים הלימודיים בסוף כיתה א' ואילו ההערכה האיכותית בוחנת את הפרויקט בכל עיר על מאפייניו הרבים: הארגון שלה, טיב התוכניות, שיתוף הפעולה בין הגורמים השונים ועוד. יוצא שחשיבות ההערכה האיכותית היא בלמידה והכוונה של הפרויקט לכיוונים הרצויים ואילו ההערכה הכמותית הכרחית לבדיקה האם הפרויקט בכל עיר ועיר באמת משיג את מטרתו ומצמצם פערים.

בפועל, פורסמו דו"חות איכותיים לכל הערים (מלבד קריית ים ולוד) בשעה שדו"חות כמותיים פורסמו אך ורק לבאר שבע. גם בתחילת נובמבר השנה, כשאמור לצאת דו"ח כמותי לבאר שבע, נתניה, עפולה וחדרה כנראה שיפורסמו הממצאים רק של באר שבע. זאת בשעה שהפרויקט פועל שלוש שנים בערים: חדרה ורמלה, ושנתיים בערים נתניה, רחובות ועפולה. "חשוב לציין", מסבירה חן ליפשיץ, חוקרת בכירה במכון ברוקדייל האחראית על הדו"חות של פאקט, "כי השלב הנוכחי הינו שלב מוקדם באופן יחסי כדי להעריך את השפעת הפרויקט על התקדמות הילדים בכלים כמותיים וניתן לקבל רק אינדיקציות ראשוניות לכך, מכיוון שביישוב הוותיק ביותר בפרויקט הילדים שנערך עבורם מעקב נחשפו כשנתיים וחצי בלבד לפרויקט".

ליפשיץ חושפת חולשה גדולה בהערכת הפרויקט: אי היכולת לקבל הערכה כמותית ומידע על האפקטיביות בזמן אמת, החיוניים לשאלה אם משיג הפרויקט את מטרותיו בצמצום הפערים. מאחר וההישגים הלימודיים נבדקים בסוף כיתה א', (שהיא שנה שלמה שהילדים כבר אינם בפאקט) 'מתבזבזת' שנת הערכה. בבאר שבע נבדקו השנה ילדים שהם שלוש שנים בפאקט, בחדרה – שנתיים, בנתניה ורחובות – שנה.

בעיה נוספת מתחילה כאשר מתיימרים לספק הישגים מוכחים (כמותיים) ומציגים במקום זה הישגים איכותיים דבר שעלול להתפרש כסוג של הונאה. כך עושה למשל ענת פנסו: "יש הצלחות ישירות ויש הצלחות עקיפות. עדיין לא צומצמו הפערים באופן מוחלט אבל כבר יש מנהלי בית ספר ומורות שמדווחים על שיפור ברמת הילדים. אנחנו גם רואים השתתפות גדולה של הורים וילדים בתוכנית. אנחנו רואים שותפות הולכת וגדלה עם אנשי קהילה בתהליכים ארגוניים, הן מטעם עמותות רשומות והן באמצעות קבוצות פעילים. אנו רואים חיזוק של מערכות שיתוף הפעולה בתוך הישובים".

מן הראוי לשים לב לתופעה הנ"ל. פאקט הגדיר את מטרתו בראש ובראשונה לצמצם פערים בתחום הלימודי. לשם כך נקבע קנה מידה אחיד לבדיקת צמצום הפערים: ההישגים הלימודיים בתום כיתה א'. משהסתבר שאין בנמצא הישגים כמותיים יש ניסיון להישען על הישגים אחרים שלא הוגדרו מראש כיעדים מרכזיים – העובדה שהאוכלוסייה מרוצה מהפרויקט, ההתרשמות של המחנכים והמורים, שיתוף הפעולה של הורים וילדים בתוכנית. כל אלה הם תנאים הכרחיים להצלחה אבל אי אפשר לראותם כמדד מספק להצלחה.

חוסר יעילות בשימוש במשאבים

אי אפשר לומר שלא הושקעה מחשבה רבה וביקורת עצמית בבניה של פאקט, למשל בנוגע לפיזור המשאבים בין התוכניות השונות. "אנחנו דנים לפעמים בנושא הפיזור של התוכניות הרבות", מגיבה פנסו על ביקורת בנושא. "לפעמים בא לי להחליט על ארבע, חמש תוכניות משמעותיות ולעשות אותן. אבל חלק ממה שיפה בתוכניות – שניתן מקום ליוזמות ולגופים קטנים ולעמותות של הקהילה כמו 'מרכז להתנדבות' בחדרה. דבר שני – אני עד הסוף לא תמיד יודעת מה הדבר שיביא את ההצלחה ולמה דווקא אנשים מתחברים לתוכנית מסוימת".

הטיעונים של פנסו הם נכונים אבל היישום שלהם בשטח לוקה בחסר. הניסיון להקיף את מגוון הצרכים של הילד, עלול להעיד על נטייה לבזבוז של משאבים ולאי התמקדות בתוכניות שאמורות לקדם באופן ישיר את הישגיו הלימודיים של הילד כמו תוכניות האוריינות (הבנת השפה). גם גורמים אחרים הקשורים לפרוייקט אינם מרגישים בנוח עם אי מיקוד התוכניות הרבות. "הנושא של המיקוד היה אחד הנושאים המרכזיים שהתייחסנו אליהם". אומר פרופ' ג'ק חביב, מנהל מכון ברוקדייל, "מה שיצא מזה הוא שהחל בהחלט שינוי בתוכנית בכיוון של תוכניות האוריינות". ומוסיפה חן ליפשיץ: "אם רוצים לראות תוצאות בקרב ילדים צריך להתמקד בילדים. טיפוח של אוריינות ושפה צריך להיות במרכז. וזה קרה החל מהשנה הנוכחית (2002 – ‏2003). זה בא לידי ביטוי בכך שהורידו את הגיל של האוריינות כמעט בכל הישובים ואנחנו גם מאוד לוחצים עליהם שהעבודה בסביבה של הילד תהיה בהקשר של אוריינות".

תופעה בעייתית נוספת היא בריחה של תקציב כתוצאה מתמיכה בתוכניות עירוניות שהיו קיימות מלכתחילה. מאחר ופאקט נכנס לתוך מערכת עירונית קיימת, ורק חלק מהתוכניות שלו חדשות או מופעלות על ידי עמותות שאינן קשורות לעירייה, קיימים מקרים שבהם חלק מתקציבי הפרויקט מחליפים כסף עירוני שהיה אמור להיות שם מלכתחילה. אף בתוכניות ההעשרה לגנים קיימת בריחה תקציבית – התוכניות משמשות גם את שאר האוכלוסייה ולא רק את יוצאי אתיופיה. ענת פנסו מודעת לבעיה ומדגישה כי תוכניות העשרה ניתנות רק למסגרות חינוכיות שיש בו למעלה מ- 25% של ילדים יוצאי אתיופיה. העובדה שמהמשאבים נהנית כלל האוכלוסייה היא חלק מתפיסת עולמה של פנסו: "אני רואה בזה הצלחה עקיפה. פעם הורים ותיקים היו מוציאים את הילדים שלהם מגנים שיש בהם ריכוז גבוה של ילדים של יוצאי אתיופיה. היום הם שואלים: 'איפה יש גנים של פאקט?' כדי להביא את הילדים שלהם לשם".

טיעון 'קבלת העולים על ידי הותיקים' הוא טיעון ידוע בקרב הארגונים הפועלים למען הקהילה האתיופית, ורובם מסכימים שלא מדובר בהצלחה אמיתית של פרויקט כאשר "הפרנג'ים (הלבנים) רוצים את האתיופים בגלל התקציבים שלהם", אלא בניסיון לזקוף לטובת הפרויקט תופעות שאינן מצדיקות בזבוז של משאבים. אם התכוונו בג'וינט לצמצם פערים, אי אפשר לומר שזה אמנם לא הצליח אבל הצליחו דברים אחרים – אמירה כזאת שוב עוסקת בהסחת הדעת מבדיקה מעמיקה של יומרות הפרויקט מול ההישגים בפועל.

השילוב והשיתוף של בני הקהילה בפרויקט

"אחד מעקרונות הפעולה המרכזיים המנחים את עבודת הפרויקט", מציין מכון ברוקדייל בדו"ח העוסק בבאר שבע, "הינו חיזוק הקהילה של יוצאי אתיופיה המקומית והעצמתה, תוך התבססות על נכסיה. לאור עיקרון זה, יש עניין בהרחבת המעורבות של יוצאי אתיופיה בשלבים שונים של הפעלת הפרויקט – בזיהוי הצרכים, בתכנון דרכי ההתערבות, ובהיבטים שונים של ההפעלה, וכן בחיזוק ומעורבות של רבדים שונים החברים בקהילה – מנהיגיה הפורמאליים, פעילים שונים, אנשי מקצוע, הורים, נציגי ארגונים וולונטריים וחברי קהילה אחרים" (הערכת הפרויקט PACT בעיר באר שבע, עמ' 11).

בשני אופנים עיקריים עשויה הקהילה האתיופית לקחת חלק בפאקט: בין אם כאנשי מקצוע המפעילים את התוכניות הרבות או כאוכלוסיית היעד של התוכניות. ככל שיותר בני קהילה ייקחו חלק כמפעילי תוכניות – כן תגדל ההבנה כלפי צרכי הקהילה וגם השותפות של כלל הקהילה כמתנדבים או כקהל יעד, הורים וילדים – תגדל. "הסיבה העיקרית לכך", מצטט הדו"ח את בני הקהילה בנושא, "היא ש- 'לעובד בן הקהילה יש יתרון של הכרת התרבות – הוא יודע איך לגשת, לדבר ולפעול, ויש לו גם את יתרון השפה…'. עובד יוצא אתיופיה מהווה גם 'מודל לחיקוי לשאר הקהילה…'. כלומר, 'זוהי העצמה דו-כיוונית – גם לנותני השירות וגם למקבלי השירות…' (שם, עמ' 13 – 14).

אלא שעל אף הרצון הטוב לא הצליח הג'וינט לשלב מספיק עובדים בני הקהילה בפרויקט. רוב הרכזים העירוניים של הפרויקט אינם אתיופים (רק בקריית גת, קריית-ים ונתניה יש רכזים אתיופים), וגם העובדים האתיופיים שקיימים אינם מועסקים בתפקידים בכירים אלא במשרות זמניות, חצאי ורבעי משרות. אף פנסו מסכימה עם העדפת בני הקהילה אך סבורה שאסור שזה יבוא על חשבון מקצועיות העובדים: "לכן יוצאי אתיופיה מועסקים במשרות לפי הכישורים שלהם ולא לכל משרה יש בנמצא בני העדה שיש להם את ההכשרה המקצועית". דבריה של פנסו אינם מספקים. משרות לבני הקהילה לא יפלו משמיים וצריך להשקיע משאבים ותשומת לב, לאור חשיבות העסקת עובדי הקהילה, בעידוד ההכשרה המקצועית בקרב בני הקהילה.

באר שבע – מס שפתיים בהעצמת הקהילה

באר שבע, מקום הולדתו של פאקט בשנת 1998, נכנסת בימים אלה לשנתה החמישית בפרויקט. הנתונים הכמותיים מעיר זו שהם היחידים שקיימים בפאקט מעידים על התקדמות בצמצום הפערים בין ישראלים ותיקים לבין יוצאי אתיופיה. אם בסוף שנת 2000 היו הפערים בגילאי 6 בין יוצאי אתיופיה לבין ישראלים ותיקים 38% בהרגלי למידה, פער של 36% בשפה ואוריינות, פער של 38% בחשיבה מתמטית, הרי שבסוף 2001 צומצמו הפערים בהרגלי למידה ב- 9% (29%), בשפה ואוריינות – 14% (24%) ובחשיבה מתמטית – 9% (29%). בשנה שלאחר מכן, בסוף שנת הלימודים 2002, מעידים אמנם הנתונים הכמותיים על עמידה במקום, אך אי ההתקדמות מוסברת כבעיה כלל עירונית, מאחר ובעיר אשקלון (בה אין פאקט) המוצגת כקבוצת ביקורת חלה ירידה משמעותית בכל ההישגים של האוכלוסייה האתיופית.

אף מבחינתם של אנשי הקהילה הפרויקט מהווה הצלחה משמעותית. "התרומה של התוכנית היא גדולה". אומר איציק זנבה, יו"ר עמותת עלמי"א וסגן יו"ר עמותת 'שבו בנים', שתיהן עמותות מרכזיות הפועלות בעיר. "היא יצרה המון הדים חיוביים והפירות שלה באים לידי ביטוי בכל מיני תחומים". אבל זנבה גם מעלה את החשש העיקרי שקיים בקרב מבני הקהילה המעורבים בפאקט – החשש מפני היום שאחרי עזיבת פאקט. על פי ההערכה בג'וינט, מהשנה השישית ואילך יתרחש בבאר שבע תהליך הדרגתי של עזיבה במהלך של ארבע שנים. חשש זה מתגבר כאשר דנים בחולשה הגדולה של הפרויקט בבאר שבע – אי שיתוף כלל הקהילה בפרויקט.

"לא נעשה הרבה בנדבך של שיתוף תושבים", אומר זנבה. "אם אתה לוקח מבוגר ושואל אותו איזה פרויקט מופעל פה הוא לא יודע להגיד. אני חושב שזה נעשה אבל כטיפה בים. גם בועדות צריך להגביר את מעורבותם של יוצאי אתיופיה. הועדות צריכות להיות משולבות בפעילי קהילה". נכון להיום, מתבטאת שותפות הקהילה במעורבות של שתי העמותות המרכזיות: עלמי"א ו-'שבו בנים'. "שבו בנים", מפעילה במסגרת פאקט מוקד קהילתי ומעון קט גן (מעון עד השעה 13:00 להורים וילדים). עמותת עלמי"א מפעילה את תוכנית ההתערבות הביתית, 'מסע החסידה', שמטרתה להסביר להורים בבתיהם כיצד לעבוד עם ילדיהם. לעלמי"א ול- 'שבו בנים' יש נציגות בועדות העירוניות של פאקט, אך עיקר כוחן הוא ברמת השטח ולא בהתוויית סדרי העדיפות של כלל התוכנית.

העובדה שפרט לשתי העמותות לא קיימת מנהיגות מקומית בפאקט, ואין נציגות של הקהילה בועדות מוכרת גם למנהלת מטעם הג'וינט, ריקי ארידן. "קיימים בבאר שבע נציגים של הקהילה ברמת השטח – ברמה יישומית ולא ברמה ייצוגית", מסבירה ארידן, האחראית גם על הערים קריית גת וקריית מלאכי. "קיימת קבוצה של מנהיגות הורים אבל אין נציגי קהילה בתוך הועדות. חסרה לי המנהיגות המקומית בועדות – אנחנו בימים אלה בהתארגנות לקראת זה".

יש הטוענים לקשר בין היותה של ארידן מנהלת ריכוזית מאוד לבין אי יצירתה של מנהיגות מקומית. לחובתה של ריקי אפשר לזקוף את העובדה שבמהלך רוב שנות הפרויקט בבאר שבע ואף כיום אין רכזת יישובית. ריכוזיות יתר והעובדה שארידן מנהלת את הפרויקט בשלוש ערים במקביל (באר שבע, קריית מלאכי וקריית גת) יכולים להוות בעיה ניהולית. תפקידו של רכז ניהולי, הקיים למעשה בכל הישובים חוץ מבאר שבע, הוא לקשר בין ההנהלה שבג'וינט ובין השטח והעירייה."התפקיד של רכז יישובי הוא חשוב". מציינת חן ליפשיץ. "צריך מישהו מקצועישיהיה נגיש לאנשים בכל יישוב. אני רואה את זה מהמקום שרכז הוא כתובת ופניות לכל דבר. בבאר שבע אין מישהו אחד שממלא תפקיד של רכז אבל יש כמה אנשים שממלאים חלק מהפונקציות".

"תמיד מדברים על העצמה". אומר זנבה באירוניה, "ואני אומר להם: 'על איזה העצמה אתם מדברים?'. אישרו לנו עוד שלוש שנים בבאר שבע ואנחנו עובדים על זה שכשפאקט יצא יישאר בקהילה ארגז כלים שהקהילה תוכל לטפל בעצמה. בינתיים זה לא קורה".

נתניה כמודל לחיקוי

פאקט נתניה הוא דוגמא מרשימה להצלחה של קהילה שלמה להגן על האינטרסים שלה. "השוני בין נתניה לבין ישובים אחרים", אומר ממויה זרה, רכז הפרויקט בנתניה שהוא גם בן הקהילה האתיופית, "הוא במעורבות הגדולה של הקהילה בפרויקט. קודם כל יש לנו 50% של עובדים בפרויקט שהם בני העדה (מעל 40 עובדים). בנוסף, ארבע הועדות המרכזיות שקיימות מנוהלות כל ועדה במשותף על ידי יו"ר מהקהילה ואיש מקצוע חיצוני. את זה לא תמצא במקומות אחרים. בנוסף חברים בכל ועדה כמעט 50% מבני הקהילה".

איך הצלחתם לערב את הקהילה כל כך בפרויקט?

"כאשר רצו להכניס את פאקט לנתניה שמו באופן טבעי איש מקצוע לא אתיופי כרכז הפרויקט. כשנתיים לפני שהפרויקט נכנס, הקהילה עשתה מאמץ לארגן ועדה מרכזית וכאשר הפרויקט התחיל, נציגי אותה ועדה אמרו – אנחנו שותפים ואתם לא תקבעו לנו את הגורל שלנו – אם הכסף בא לטובתנו אנחנו רוצים לדעת לאן הוא הולך. חוץ מזה הייתה התעקשות על כך שרכז הפרויקט יהיה אתיופי. אבל זה עלה לנו במלחמות ומאבקים רבים כי לא רצו לתת לקהילה להחליט. בסופו של דבר הם אמרו – אנחנו הולכים עם הקהילה".

איך זה השפיע על הפרויקט?

"זה גרם לכך שלא רק שהיו"רים הפעילים והמתנדבים מתמצאים יותר, אלא הם מקבלים המון מוטיבציה להשתתף בפעילויות. גם שיעור ההשתתפות של המשפחות הוא גבוה. לחמש כיתות של אולפן למשל – מגיעות באופן קבוע משפחות; קבוצה של אולפן שנה ראשונה, שהייתה ממוקמת בשכונה שבה ריכוז גבוה של אנאלפביתים, לומדת היום בשנה השנייה בבית ספר מרכזי. כלומר – הצלחה בלתת לאנשים מוטיבציה לצאת מהשכונה".

דבריו של זרה מאומתים באופן מלא בדו"ח של מכון ברוקדייל על שנת הפעילות הראשונה של הפרויקט בעיר (2001 – 2002). "בשותפות זו יש פוטנציאל להפעלה מוצלחת של תוכניות", נאמר בדו"ח, "המאפשרת הגברת הרגישות לצורכי הקהילה ולהעדפותיה. המאמצים האינטנסיביים אשר הושקעו בהבניית הקשר ושיתוף הפעולה עם נציגי הקהילה, היוו מנוף להטמעת הפרויקט בקרב אוכלוסיית היעד בעיר. (…) חשוב לציין כי החיבור של הפרויקט לעשייה המקצועית הקיימת בעיר, ניצול משאבי הידע והניסיון העירוניים שהצטברו עד כה, והידוק הקשר בין אנשי הפרויקט לבין נותני השירותים המקומיים, וכן בין נותני השירותים לבין קהילת יוצאי אתיופיה המקומית, מהווים את אחד האמצעים המרכזיים להבטחת המשך הפעלת הפרויקט בעתיד".

אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בנתניה מונה 7,500 נפש אשר מהווים 13% מכלל אוכלוסיית העולים בעיר. מרבית העולים מאתיופיה מרוכזים בחמש שכונות עיקריות: שיכון ותיקים, אזורים, קריית נורדאו, דורה ונאות שקד. השכונות בהן מתגוררים העולים מאופיינות כשכונות מצוקה בעיר. על פי מכון ברוקדייל, הפערים בין הילדים בגילאי 6 הם קרובים מאוד לנתונים בבאר שבע: בהרגלי למידה קיים פער של 23%, בהישגים לימודיים 34%, בשפה ואוריינות 31% ובחשיבה מתמטית 34%.

אלא שלזכותה של נתניה ייאמר שכבר משנתו הראשונה של הפרויקט הוא התמקד בתוכניות המיועדות לילדים ומתוכן בתוכניות המקדמות באופן ישיר את ההישגים הלימודיים. בעיר פועלות 28 תוכניות בשנת 2002, 15 מתוכן לילדים, 9 תוכניות להורים וילדים במשותף ו- 4 תוכניות בלבד למבוגרים. מתוך תוכניות הילדים קיימות שלוש תוכניות אוריינות המותאמות לציבורים שונים. שתי תוכניות מופעלות בגני טרום חובה: תוכנית אוריינות אחת לזרם הממלכתי – 'אוריינות שוזרת' של ד"ר צביה ולדן, ותוכנית אחת לזרם הממלכתי דתי – 'הלשון של משרד החינוך'. כמו כן קיימת תוכנית אוריינות אחת ('התחלה מבריקה', הממוקדת בפיתוח כשרים קוגניטיביים) המופעלת בכל גני החובה. הדגש הרחב של נתניה על תוכניות האוריינות בא לידי ביטוי אף בדו"ח של ברוקדייל, שלפי בקשת אנשי פאקט בעיר, עוסק חלק הארי ממנו במעקב יסודי אחר תוכניות האוריינות.

על אף האופטימיות ושביעות הרצון מפאקט בעיר עדיין יש מספר נקודות שראויות לתיקון. למשל מעורבותה של ראש העיר, מרים פיירברג בפרויקט: "לצערי ראש עיריית נתניה לא מעורבת בפאקט בכלל. לא יודע אם היא בכלל מכירה את הפרויקט. אם לא להתייחס לקהילה אז לפחות לתורמים שמשקיעים בפאקט הרבה כסף. אני שומע שבשאר הישובים ראשי הערים מאוד מעורבים ובאים למפגשים פורמאליים. פה אנחנו בשנה שנייה של הפרויקט ולא ראיתי שראש העיר ביקרה באף אחת מהתוכניות שלנו. ואם ראש העיר מתנהגת ככה אז זה משפיע גם על האחרים".

הבעיה השנייה היא בעיית התקצוב על ידי פדרציית דטרויט המממנת את הפרויקט. על אף התרומה המוכחת של דטרויט בשיתוף הקהילה ובהעצמתה נקלעה הפדרציה, על פי רמי סולימני, לקשיים תקציביים במימון השנה השלישית של הפרויקט ונדרשה עזרה מצד הג'וינט בגיוס יתרת הכסף. לכן מוטל בספק גדול המשכו של הפרויקט לשנה רביעית וחמישית. בהתחשב בהצלחתו של הפרויקט בנתניה, סיומו לאחר השנה השלישית תהווה פיספוס גדול ופגיעה בפוטנציאל של הקהילה בעיר.

לאן מועדות פניו של פאקט?

כל מי שינסה לקרוא את הדו"חות שמוציא מכון ברוקדייל עלול למצוא את עצמו מבולבל – לאן בעצם פאקט חותר? לכך אף אחד לא יכול לתת תשובה מספקת וממוקדת. זאת כיוון שפאקט הוא בשנים האחרונות פרויקט נגרר ולא פרויקט בעל כיוון מוגדר. המטרות שלו ממשיכות לנוע בפי אנשים שונים בין 'צמצום פערים', 'שוויון הזדמנויות', 'הבטחת תשתית עירונית על ידי העצמת הקהילה', ועוד. יוצא שמרוב מטרות, כל אחד בוחר את המטרה המתאימה לו ולפיה הוא מגדיר את ההישגים הרצויים שבדרך כלל אפשרי למצוא בשטח.

עדיין לא חדרה ההכרה שפאקט הוא פרויקט שעדיין לומד את עצמו. כחלק מהכרה זו צריכים מהנדסי הפרויקט להכיר בעובדה שריבוי מטרות מעיד על חוסר יעילות ועל פגיעה בסיכויי הפרויקט להצליח. גם אם מודים בחצי פה בגו'ינט כי חל מעבר הדרגתי מחזון של 'שוויון בתוצאות' בין ישראלים ותיקים ובין יוצאי אתיופיה אל עבר חזון 'שוויון בהזדמנויות', מה המשמעות של מעבר זה? ואיך ניתן לתרגם אותו בשטח? בפרויקט גדול כמו פאקט שהתחייב לצמצום פערים ומציג עד עתה תוצאות כמותיות בעיר אחת בלבד, לא מספיק להצהיר באופן כללי בחדרי חדרים, על מיקוד שמשתנה כל שנה, אלא הדבר צריך להיעשות באופן מובנה וממוקד. בין אם הכוונה היא למיקוד בהכנה לעזיבה כמו בנתניה, או בהישגים לימודיים ובתוכניות המיועדות למטרה זו.

הדחיפות של הגדרה מחדש של מטרות הפרויקט מורגשת כאשר מבינים שפאקט לא יהיה כאן לעד.שש שנים או יותר הוא יישאר בערים באר שבע, קריית גת, קריית מלאכי, רחובות ורמלה. חדרה כנראה שתסתפק בחמש או שש שנים, נתניה כנראה בשלוש שנים ובעפולה לוד וקריית ים עדיין לא ידוע משך הפרויקט. כדי שלא תלך לאיבוד ההשקעה והמשאבים הרבים, עכשיו הזמן ללקיחת בעלות מחודשת על הפרויקט על הצלחותיו אבל גם על נקודות החולשה שלו.