ערב ההוקרה למען הקהילה האתיופית מעלה תהיות בנוגע לבטחונה של הקהילה בעצמה ובנוגע לבשלות החברתית והאומנותית שלה
מזג האויר הזועף ששרר בשכונת התקווה בת"א לא מנע מאולם דוהל להתמלא כמעט לגמרי. עולי אתיופיה, בהם ריכוז גבוה של בני נוער וגם נוכחות נכבדה של צברים הגיעו ב- 17 לדצמבר אשתקד להנות מערב תרבות אתיופית מסורתית ומודרנית. היוזמים והמפיקים תיאטרון עינבל, המרכז האתני הרב תחומי, בניהולו של חיים שירן. במשך כשעתיים וחצי עלו על הבמה אמנים מכל קשת התרבות האתיופית: להקות מסורתיות כלהקת צ'ילי ולהקת בהלצ'ין, זמרים כמו מסקי שיברו וג'רמי קול חבש (בשיר ראפ אנטי-סמים), להקות צעירות ובעלות חן כמו להקת "דור עולה" מיבנה בקטעים ממחזמר בכיכובם, סטנדאפיסט אחד, שני משוררים, רקדן בלט ועוד .
הערב חשף בפני הקהל לא רק את הקהילה המגוונת והמרתקת של אמנים וסגנונות אלא גם דבר נוסף. המציאות העולה מתוך השימוש במילה 'הוקרה' ומתוך התכנים שהוצגו בערב היא ברובה מציאות של אפולוגטיקה, של הצטדקות. הרי זה כאילו שקהילה שלמה עדיין מנסה להצדיק את הקיום שלה בארץ. עדיין בולט הניסיון להגיד "הנה אנחנו פה בזכות ולא בחסד. הנה, בזכות הסבל שעברנו בעליה לארץ ובזכות התרבות שלנו אנחנו זכאים להיות להיקרא ישראלים ולהיות שווים לצברים".
ההשתלבות בארץ היא עדיין הנושא הסמוי המרכיב את רוב השיח בין אתיופים לצברים ובין אתיופים לבין עצמם. נאומו של אדיסו מסלה, המנהל את איחוד האירגונים של יוצאי אתיופיה, למשל, קרא לנוער האתיופי לשמור ולכבד את המסורת, זאת מול הרצון החזק של נוער זה להשתלב בחברה הסובבת. הנושא הסמוי ברוב המופעים היה אף הוא הקונפליקט שבין השתלבות לבין מסורת. ניתן היה לראות שעדיין, רוב היצירות שניסו לשלב בין מסורת והתרבות המערבית והישראלית אינן בשלות. זאת בשעה שהאמנות המסורתית (להקות כמו בהלצ'ין וצ'ילי) והיצירה המערבית (צביקה יסקיאס – בלט מודרני) מציגות בשלות גבוהה יחסית. מצב היצירה יכול לשקף את המתרחש בחברה האתיופית בארץ – עדיין לא נמצא המפתח שישלב בין המסורת לבין התרבות המערבית והישראלית באופן פורה ובשל.
מילכוד נוסף נובע ממעמדה הכספי הרעוע של העדה האתיופית. ההתייחסות אל הקהילה ואל האמנים כזקוקים לתמיכה מולידה הנמכת ציפיות מלכתחילה כלפי איכות המופעים. אמנם על פי מארגן הערב, חיים שירן: "זה היה יותר טוב משנה שעברה. אנחנו גם משתדלים לתת ביטוי ליוצרים חדשים. לא מדובר כאן בתחרות בין אמנים". אבל אי אפשר להשתחרר מההרגשה שתפיסת הערב כ- 'ערב הוקרה' מעודדת באופן לא מודע התייחסות לא מקצועית כלפיו. ושסטנדרטים גבוהים והבאת אמנים נוספים (כמו תיאטרון נטלה עם המחזה שלהם "השחורים"), בנוסף לפירסום נכון של הערב היו מביאים להיענות גבוהה יותר בקרב הקהל הרחב. אוצרות תרבות כה מרתקים כשל העדה האתיופית יכולים בקלות לאכלס פסטיבל של מספר ימים שיתחרה עם ההצלחה של פסטיבלים אתנים כ'בומבמלה' ו'שאנטיפי'.
אחד מיוצאי הדופן האומנותיים הוא הסטנדאפיסט שמואל ברו. הבשלות שלו נובעת מכך שהוא משתמש בהומור בחריפות כנשק מחאה כנגד מצוקת עולים והגזענות של הממסד והחברה הישראלית. אלא ששוב אנו נכנסים לסוג של שיח בעייתי – שיח 'המחאה של הדפוקים'. איך שלא נסתכל על זה נמצאת הקהילה האתיופית במילכוד. והפעם בין הצטדקות לבין מחאה. מהיכן ימצא שיח חדש? שיח של עצמאות, של בשלות ושל ביטחון עצמי? אם יתקיים הערב השנה, מה שעל פי שירן אינו בטוח כלל (עקב בעיות בסיוע כספי), צריך בתור התחלה להחליף את השם שלו.
