גובה לכתבה: "קהילה שילדיה בוחרים למות", קו האופק 24
"קהילה שילדיה בוחרים למות" הייתה הכותרת שבחר ידידי דני אדמסו למאמר שבו סיפר על בעיית ההתאבדות בקרב בני נוער יוצאי אתיופיה. מבלי להיכנס לגוף הכתבה הכותרת לכשעצמה צמררה אותי משתי סיבות: א. האומנם הנערים באמת "בוחרים" למות? ב. האם זו אומנם תופעה קולקטיבית, של בני נוער של ה-"קהילה" בהכללה?
על שתי קביעות אלה אני חולק על דני: אתחיל בנושא "הבחירה". לעניות דעתי הביטוי בחירה מתייחס למעשה רצוני של האדם הטומן בתוכו אלמנט של העדפה, והאם מעשה של התאבדות הוא בחירה או מעשה של ייאוש, הנובע מחוסר אונים? אני סבור שאכן זהו מעשה של ייאוש, שבני האדם מחליטים לעשותו בשעת משבר ורגעי מצוקה בהם האדם חש שזו האפשרות האחת והיחידה שעומדת לרשותו והוא הולך בה. אם כן, במעשה זה אין בחירה אמיתית מאחר וקיימת רק אפשרות אחת, ואין אופציה נוספת. המתאבד הוא אדם הנדחק למצב ששולטת בו התחושה כי עומדת בפניו רק אפשרות אחת. באומרי זאת אני יוצא מתוך נקודת הנחה כי הבחירה הרצונית, הטבעית והראשונית של האדם היא לחיות ולא למות, ואם הוא "בוחר" למות הרי אין זו בחירה.
הטענה השנייה שלי היא על השימוש במילה "קהילה", מבלי להיכנס לדיון על משמעות הביטוי במובנה הסוציולוגי. האם ההתאבדות היא תופעה שמייצגת את ה-"קהילה"? האם זה בגנים שלנו "לבחור" בהתאבדות כ"קהילה"?
אני מתקומם נגד הביטויים המכלילים. לא פעם שמענו שכאשר יש תופעות של אלימות בקרב אנשים מתוך יוצאי אתיופיה אחד ההסברים הניתנים לכך הוא שזו תופעה הנובעת עקב בעיות קליטה – ועל כך יוצא קצפי. כי באמירה זו טמונה ההנחה שאם יש לנו בעיות בקליטה אנו נגיב באלימות. טענתי היא שאמנם יש לנו קשיי קליטה אבל התגובות שלנו לקשיים אלה הן אינדיבידואליות ולא קולקטיביות. והוא הדין גם במקרה זה. רוצה לטעון שאין כאן קהילה ה"בוחרת" כקהילה בהתאבדות, אלא, יש פרטים בקהילה שמתאבדים כמו בכל חברה או קהילה, גם אם מדובר כי בקרב "הקהילה" שלנו, תופעה זו, לדאבוני, שכיחה יותר.
לסיכום, אינני מתעלם מחומרת המצב וכל נער שמתאבד הוא עולם ומלואו וצריך שנפעל כקהילה וכחברה, בעיקר אלה המופקדים על נושא הקליטה, כדי למנוע תופעה קשה זו. יחד עם זאת יש להיזהר משימוש בביטויים היכולים להדביק לקהילתנו סטיגמות בנוסף לאלה שכבר קיימות למכביר.
אני מאמין שעם בעיות הקליטה הקיימות בקרב בני קהילתנו נצליח להתמודד, לעומת זאת, ההיסטוריה מלמדת אותנו שקשה למחוק מעל קבוצת אנשים סטיגמות שדבקו בהם. הסטיגמות שורדות שנים רבות, ועוברות מדור לדור גם אחרי שהסיבות להן כבר עברו מן העולם.
בברכת ובחרתם בחיים.
דוד מהרט
ירושלים
