ביטול מדיניות המכסות של משרד החינוך חשף שוב את בעיית ההשתלבות של תלמידים יוצאי אתיופיה בבתי הספר ואת העובדה שמשרד החינוך אינו עושה מספיק בנושא ולפעמים אף מסייע למדיניות גזענית. בין הפתרונות עליהם מדברים לאחרונה: בית ספר לאתיופים בלבד.

ביטול המכסות: הישג או כישלון?

בחודש דצמבר אשתקד, בעקבות עתירה לבג"ץ, ביטל משרד החינוך את מדיניות המכסות, המגבילה את ריכוז עולי אתיופיה בכל בית ספר יסודי עד ל- 25%. העותר לבג"ץ, שאף תבע את המדינה תביעת נזיקין בסך מיליון ש"ח, הוא תושב חדרה נתן בוגלה (38) שניסה לרשום את בנו ליאור בחופשת הקיץ לכיתה א' בבית הספר הממלכתי-דתי 'מוריה' בעיר. אלא שאז נתקל בסירובו של מנהל בית הספר שלטענת האב אמר ש-"יש לי יותר מידי אתיופים בבית הספר". לאחר ביטול המכסות צוטט נתן בוגלה בעיתונות כמרוצה מההישג המשפטי. "אני מאושר", אמר האב לשבועון 'אמצע חדרה' (20.12.02) "זו פריצת דרך שתעזור לכל הילדים ממוצא אתיופי. אני גאה במשפט הישראלי ואסיר תודה לבג"ץ ולעורך-דין שלי. בזכותם נפתחה דרך חדשה ליוצאי אתיופיה".

למגישי העתירה היה ברור כי מדיניות משרד החינוך, הנהוגה משנת 1994 ואילך, הייתה מפלה וגזענית. "מדיניות המכסות מנוגדת לחוק זכויות התלמיד שאוסר במפורש על אפליה". אומר עו"ד יצחק דסה, ראש המרכז לסיוע משפטי ליוצאי אתיופיה שסייע לבוגלה בהגשת העתירה. "אי אפשר לומר לילד אני לא מקבל אותך לבית ספר בגלל שאתה אתיופי או עקב מצבך הכלכלי. וגם לא מדובר פה בהתמודדות עם הבעיה באופן אמיתי, כי כשאני קובע מכסה אני מתעלם מהבעיה כיוון שאני לא בודק את הילד והיכולות שלו כפי שהם אלא מחליט באופן אוטומטי".

בדיעבד, מסכימים גם נציגי משרד החינוך שמדיניות המכסות במתכונתה הנוכחית הייתה צריכה להתבטל. "אני יכול להבין את העניין החמור בנושא האפליה ואני מקבל אותו", אומר עמיהוד בהט, מנהל אגף קליטת עליה במשרד החינוך (קל"ע), "לא יכולה להיות במדינה כמו שלנו אבחנה בין אדם לאדם על בסיס צבע עור".

אבל השמחה על ביטול המכסות מתעלמת מהיקף הבעיה, שנותרה ללא פיתרון. "ברור לגמרי שמי שחשב על המיכסות לא עשה זאת מסיבה גזענית אלא מתוך ראיה פדגוגית חינוכית בשביל לקדם את העולים ככל האפשר". אומר בהט, "המשרד רואה במדיניות המכסות דבר נכון והוא יעודד אותה בדרכים שונות. יעודד אך לא יכפה". רצונו של משרד החינוך לדאוג לפיזור נכון של בני העדה, או בלשונו של בהט: "וויסות או איזון", מסתמך בעיקר על שני נתונים עיקריים: מדו"ח שהגיש פרופ' ויקטור לביא לועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא הפערים החברתיים-כלכליים עולה כי הפערים בהישגים הלימודים בשנת 2002, בין תלמידים יוצאי אתיופיה לבין כלל האוכלוסיה היהודית הם גבוהים. בכיתה ד' עומדים הפערים על 25% בעוד שבכיתה ז' מדובר ב- 35% ואילו ב- ח' ו- ט' ב- 40%. לנתון זה כדאי להוסיף מחקר שנעשה בשנת 1994 בג'וינט-מכון ברוקדייל בנושא "היערכות בתי ספר יסודיים לקליטת תלמידים עולים מאתיופיה". המחקר מציין את התלות שבין ריכוז העולים מאתיופיה בבית הספר לבין הצלחה והשתלבות בלימודים. נמצא כי בתי הספר בהם אחוז התלמידים האתיופים אינו גדול ואינו קטן (15% – 29%) מתמודדים בצורה הטובה ביותר עם קליטת התלמידים העולים. בעיקר עקב אי ניצול נכון של תוכניות הסיוע המיוחדות בריכוזים נמוכים מידי או גבוהים מידי של עולי אתיופיה בבית הספר.

מדיניות המכסות כמס שפתיים

לדעת רבים ממנהיגי הקהילה האתיופית נעשה שימוש לרעה במדיניות המכסות. הערפול המכוון שנקט משרד החינוך בנושא הביא לשימוש אינטרסנטי ואף גזעני בהגבלה של בתי הספר ל- 25% יוצאי אתיופיה. מדיניות משרד החינוך מעורפלת עד כדי כך, שבדו"ח של מרכז מחקר ומידע בכנסת בשנת 2001 נכתב במפורש כי: "למשרד החינוך אין מדיניות קבועה לפיזור התלמידים עולי אתיופיה באותה הרשות בין בתי ספר שונים, והמדיניות נקבעת לרוב על ידי הרשות המקומית". לכן אפשר להבין את העובדה שבתי ספר חזקים התייחסו למכסות כאל חוק מחייב על מנת למנוע כניסתם של תלמידים חלשים (לטענתם), ואילו בתי ספר חלשים הזקוקים לתלמידים לא נקטו כל מדיניות של 'סינון' כלפי העולים מאתיופיה.

מציאות זו מעלה ביקורת קשה כלפי משרד החינוך והשימוש שלו במדיניות המכסות כמס שפתיים, מבלי יכולת או רצון לאכוף אותה בפועל. דוגמא אחרת לאזלת היד של משרד החינוך היא אי הפיקוח על השימוש שעושים מנהלי בית-ספר בתקציבים המיוחדים המיועדים לתלמידים אתיופים (הכוללים בין היתר שעות עזר לתגבור הלימודים). בשנה שעברה התפרסם מקרה של מנהל בית ספר ממלכתי-דתי בגדרה, ששילם לגיסו המשמש כמורה בבית הספר, ולמורים נוספים המקורבים אליו, כסף שקיבל עבור עשרות שעות הוראה שהוקצו לתגבור עולים חדשים מאתיופיה. מנהל זה עדיין ממשיך בתפקידו!

בית ספר לאתיופים בלבד

לתוך המשוואה של פיזור או ריכוז נכנס גורם נוסף. זוהי התופעה של בתי ספר שעקב אי ישום של מדיניות המכסות, נהפכו לבעלי ריכוז גבוה מאוד של יוצאי אתיופיה (עד 80 – 90 אחוז). חלקם נסגרו כמו בית ספר 'ביל"ו' בחדרה בסוף שנות ה- 90, ובית ספר 'הדרים' בשכונת קריית משה ברחובות (סגור מ- 98).

רוב תושבי קריית משה הם עולים מאתיופיה. מסקר שנערך בשנת 2001 על ידי ג'וינט-מכון ברוקדייל גרים בשכונה 487 משפחות שהם למעלה מ- 50 אחוז מכלל התושבים המתגוררים בה. בשנת 1997, כאשר עלה הויכוח על בית ספר 'הדרים', מנה בית הספר 43 אחוז של עולי אתיופיה. בכיתה א' למשל הגיע ריכוזם ל- 90 אחוז.

לא כולם סבורים שבית ספר בו ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה הוא תופעה שלילית. "כשסגרו את בית ספר 'הדרים' אני חשבתי שאסור לסגור אותו." אומר דוד מהרט, יועץ שרת החינוך לענייני האתיופים. "שכונה שבית הספר שלה נסגר יש בזה איזשהו מסר לא מחמיא. אני בעד לפתוח אותו אבל כבית ספר אינטגרטיבי". דברים אלה נאמרו בדיון בנושא "הקמת בית ספר יחודי ליוצאי אתיופיה – האם?!", שנערך ב- 25 במרץ בבי"ס למנהיגות חינוכית ע"ש מנדל בירושלים. הדיון, שקויים במסגרת שיתוף פעולה בין בי"ס מנדל ובין 'אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה', כלל נציגים מארגונים שונים למען יהודי אתיופיה, מהג'וינט, ממשרד החינוך, ממשרד הקליטה, מבי"ס מנדל וגופים נוספים המעורבים בקהילה האתיופית.

בדיון העלו המשתתפים עמדות בעד ונגד הקמת בית ספר יחודי ליוצאי אתיופיה. בין הטיעונים בעד היו בעיית ההסעות לבתי ספר מרוחקים, כפי שקורה לאחר סגירת בית ספר 'הדרים', והאפשרות ליצירת בית ספר אליטיסטי-הישגי לעולי אתיופיה (כדוגמת בית ספר 'שבח-מופת' לקהילה הרוסית בת"א) או בית ספר לאמנויות. התנאי ההכרחי שהועלה להקמת בית ספר יחודי, היה ניצול נכון ומירבי של משאבים חינוכיים.

לעומת זאת, בסרט הקצר שהופק על ידי 'אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה' שהוקרן טרם הדיון, עולה תמונה קצת שונה. הרושם הכללי הוא שרוב בני הנוער והילדים הנשאלים היו נגד הקמת בית ספר יחודי, מתוך רצון עז להשתלב בחברה הישראלית. "לא הייתי הולך לבית ספר כזה אמר אחד הנערים, "כי אם הייתי הולך לבית הספר הזה מה זה היה עוזר לי אחר כך בחוץ?". לכך מסכים גם אברהם נגוסה, מנהל עמותת 'מכנף דרום לציון'. "הילדים רוצים להיות יותר ישראלים מאשר אתיופים. אני מתנגד לרעיון של בית ספר מיוחד. ההסתגרות עלולה להביא לקטסטרופה חברתית. קיימים גורמים גזעניים שרוצים להיפטר מהאתיופים והם עלולים להשתמש בבית ספר יחודי כעילה לכך".

הצורך בהגדרה מחדש של מטרות חינוכיות

בדיון בבית ספר מנדל עלה יותר מכל הצורך להגדיר את המטרות החינוכיות מחדש: האם המטרה העיקרית של הקהילה במערכת החינוך היא אינטגרציה? האם אינטגרציה בכל מחיר (גם על חשבון גישה בעלת נימה גזענית כמו במדיניות המכסות)? ומהי בכלל אינטגרציה? האם מדובר בהצלחה בלימודים? או בהשתלבות כללית בחברה הישראלית? ואיך להתמודד עם תופעות של גזענות בחברה הישראלית? בתי ספר יחודיים עלולים ליצור גזענות בקרב האוכלוסיה הסובבת. לעומת זאת גם מדיניות של פיזור הבאה בכפיה עלולה ליצור פרשנות גזענית בקרב המיישמים אותה.

מכל מקום הותיר ביטול המכסות את סוגיית הריכוז או הפיזור כנושא מרכזי בחינוך יוצאי אתיופיה. לאחרונה אף הולידה מדיניות המכסות סוג חדש של התבטאות גזענית ממוסדת. בכתב ההגנה שהגישה פרקליטות המדינה בתחילת אפריל 2003 לתביעת הנזיקין של נתן בוגלה, מתוך תמיכה במדיניות המכסות, נאמר: "בני העדה האתיופית הינם בעלי כשירויות לימודיות ירודות, שאינן משתפרות ככל ששהייתם בארץ ממושכת". העובדה שכתב הגנה זה מייצג עמדות בתוך מוסדות ממשלתיים יכולה ללמד אותנו עד כמה רחוקה הדרך לאינטגרציה ולהצלחה של התלמידים האתיופים. הבדק-בית יצטרך להעשות קודם כל בתוך משרד החינוך, והדרך אל ההצלחה או הכישלון של הקהילה תמשיך, לצערנו, להעסיק את כולנו עוד זמן רב.