חיפוש
Close this search box.

להעלות לפני השטח את המלחמה הסמויה

מרים קסה

לפעמים אני תוהה מאין כל השנאה שבנו? תמיד חשבתי לתומי שניתן לחוש שנאה או בוז כאשר מישהו פוגע בנו. גם אז, הרציונל שלנו עושה הבחנה לפי עומק הפגיעה, כלומר, האם הפגיעה היא בלתי הפיכה או שמא מדובר בפגיעה שמביאה רק לרגע של כעס? שהרי אם למצוא חלופה, אזי הכעס מתפוגג והמשמעות שלו מתעופפת "כמו עלה נידף ברוח". אולם, לדאבוני נוכחתי לגלות כי שנאה יכולה להתקיים בתוכנו, גם כאשר יש "עמימות" לגבי דבר כלשהו או אדם מסוים. אי ידיעה ודיס-אינפורמציה, מביאה אותנו לא פעם לפתח סלידה, לתפוס מרחק ולהוקיע קבוצה או אדם.

לכן אני תוהה, מה כל-כך מפחיד את החברה הישראלית? מה מביא לתחושת הסלידה והבוז שחשה חברה זו לעדה האתיופית? מה כל-כך נורא בלהיות בעל תכונות אנושיות – כגון: נימוס, מתן כבוד לזולת, ביישנות וכו'? תכונות שלכאורה מזוהות עם העדה.

ככל שעובר זמן אני חשה שהסבלנות והסובלנות פוקעים, הרגישות פוחתת והסגרגציה הולכת וגדלה. למרות הקידמה וההתפתחות הטכנולוגית, הבורות ביחסי אנוש מינימאליים, שאופפת את החברה שלנו כיום, גואה. בורות זו עלולה להביא אותנו למקומות אפלים, שאם לא נתעורר ולא נתנער ממנה בהקדם, עלולה ההיסטוריה לחזור על עצמה.

לחשוב, שחלפו 23 שנה ויותר מאז גלי העלייה מאתיופיה, ועדיין ניכרים בנו שונות וריחוק משאר בני החברה החיים במדינה זו. השאלה שעולה במוחי היא, מה לא עשינו מספיק (העדה), שעדיין אופפת אותנו הבדידות, ואף הריחוק והניכור שחלק ניכר מאיתנו חש? או שמא, מה הצד השני (החברה הישראלית) לא עשתה מספיק על מנת לגרום לנו להרגיש שייכים, בכדי שנוכל להשיל מעלינו את "גלימת הבדידות והניכור".

המאורעות שקרו ועדיין קורים, בהם בכל שנה ושנה, חוזרת ונשנית אותה מגמה של אי קבלת ילדים תמימים לבתי הספר, על לא עוול בכפם, והם מוצאים את עצמם מנודים ללא "קורת גג" של מסגרת בית-ספרית, היא פגיעה עמוקה בזכותם הבסיסית לחינוך.

לצערי, במציאות זו ארגונים הטוענים שבראש מעיינם עומדת טובת הילד, טרם יצאו חוצץ כנגד מדיניות זו, אשר חוזרת על עצמה "כמעגל קסמים" מדי שנה. גם אם נעשתה פעילות ארגונית כזו או אחרת, הרי אין בה די. העובדה שאף אחד לא נותן את הדין במדיניות הקלוקלת שהם פני הדברים, נותנת את אותותיה גם בשנה זו.

הפרדוקס הוא שילדים אלו, אשר חווים את החוויה המשפילה מצד החברה ומוסדותיה, הם בעצם הדור הבא, אשר באיזשהו שלב בחייהם ישמרו ויגנו על המדינה בגופם, או ישרתו אותה במסגרת כזו או אחרת, מתוך אמונה בערכיה. חבל שילדים אלו יונקים מחברה זו ערכים של ניכור, בידול ונידוי.

לסיום, כולי תקווה שהחברה הישראלית תשכיל להבין, בסופו של דבר, שמקומנו כאן. אני גם מודעת לעובדה שישנם אנשים הפועלים לטובת העדה, בכדי לשלבם בכל המערכות החברתיות. אני גם ערה ושומעת קולות הקוראים לשינוי חברתי, מצד חבר'ה בני העדה. אך לא די באלו. אני סבורה ששילוב בין השניים, יכול ליצור לחץ, במסגרתו אנשים אשר צריכים לתת את הדין יתנו אותו, ורק אז ימצא מענה.

הכותבת, מרים קסה, היא סטודנטית למשפטים באוניברסיטת חיפה.

Welcome!

We at the AEJ surveyed hundreds of civic initiatives and then developed a search engine sorted by category, language, region and other helpful areas.

If you require assistance during the war, you will likely discover relevant information and details within AEJ’s system