יום הזיכרון לרבבות יהודי אתיופיה, שנספו במדבריות סודן בעודם עושים את דרכם ברגל לארץ ישראל יצוין בקרוב (במקביל ליום ירושלים). לפי הערכות, מעל 4,000 איש, זקנים נשים ילדים וטף, מתו בסודן הארורה ולא זכו להיקבר בכלל, ולא לקבורה יהודית בפרט.
אין משפחה יהודית מאתיופיה שלא איבדה כך קרוב משפחה. משפחות רבות נכחדו, ילדים איבדו את הוריהם, אבא ואימא קברו את ילדיהם בין העצים, והיום הם ממשיכים לחיות עם הסיוט והטראומה בישראל. הזוועות האנושיות הללו לא מוזכרות בספרי הלימוד בארץ, הסוקרים את העליות השונות. הטרגדיה הזו לא זכתה ולא זוכה להתייחסות או לסיקור, בעיתונות הגזענית והממוסדת, לא המשודרת ולא הכתובה. העיתונות רק מחפשת את יהודי אתיופיה כדי להכתים ולהכפיש אותם, ולדחוק אותם מהכלל.
עדיף בלונדה בתחתונים
אם כך, מדוע אני, עיתונאי שעבד בכל כלי התקשורת בשפה העברית בישראל, לא עושה כותב על כך או מצלם סרט תיעודי? אני עושה ככל יכולתי, אבל זה לא תלוי בי. את הכתבה או את הסרט אני יכול להכין, אבל אם את העורך הנושא לא מעניין, ובדרך כלל יהודי אתיופיה לא מעניינים אותם, שום דבר לא ישודר.
כששואלים אותי את מי זה בכלל מעניין מה קרה ליהודי אתיופיה, אני נקרע בתוכי. אני מצפה מבן אדם שיגלה עניין, ושישמח להביא לידיעת הציבור סיפור אישי של משפחה שאיבדה את כל ילדיה או את סיפורם של ילדים שאיבדו הורים. במקום זה אומרים לי: איינאו יקירי, אל תפגע אבל הסיפור והכאב שלהם לא מעניין לי את התחת.
לא ביקשתי מאיש מהם להגיע לאתר ההנצחה בהר הרצל, או להדליק נר זיכרון. רק ביקשתי שלא יזלזלו בקהילה שלמה, שלא יקללו ולא ימשיכו להוציא אותנו מכלל החברה בישראל. עצמות יקירנו עדיין מוטלות על אדמת מדבר סודן הארורה, ורבים מאיתנו עדיין מחכים ליום שבו נגיע לאסוף אותן ונביאם לקבורה. את כל זאת נזכור ביום הזיכרון.