הכנסת ה- 17 ויוצאי אתיופיה – כרוניקה של היעדרות

לאחר הכישלון להכניס נציגים מהקהילה לכנסת ה- 17 נשאלת השאלה האם יש עוד מה לעשות כדי להשפיע על מדיניותה של הממשלה החדשה

אריאל אזלה ומורן פלד

הפספוס הגדול

"פספסנו הזדמנות להכניס נציג אתיופי לכנסת הבאה", ציין אברהם נגוסה (48) יו"ר מפלגת "עתיד אחד" בהודעה לעיתונות ששלח לאחר הבחירות לכנסת ה- 17."כל הזמן ידעתי שבסוף לא יהיו לנו נציגים בכנסת. אמרתי לחבריי מהמפלגות השונות אשר הוצבו במקומות לא ריאליים לא לעשות את הטעות ההיסטורית הזאת. ידעתי שגם נציג 'קדימה' וגם נציג 'ש"ס' לא יהיו חברי כנסת". השאלה המתבקשת מדבריו של נגוסה היא: כיצד ידע את מה שרבים וטובים מבין הפרשנים הפוליטיים לא ידעו – שמפלגת קדימה תקבל, בניגוד לסקרים, רק 29 מנדטים מה שישאיר מחוץ לכנסת את שלמה מולה (מקום 33 ברשימה) ושמפלגת ש"ס תקבל 12 מנדטים מה שימנע את כניסתו של הרב ביינה מזור לכנסת (מקום 13 ברשימת ש"ס). שאלה נוספת שאפשר להעלות לנגוסה היא – אם הייתה לו ידיעה ברורה של מה שהולך לקרות, איך לא צפה את המפלה של מפלגתו, שקיבלה רק 14 אלף קולות בלבד מתוך 60 אלף המהווים את אחוז החסימה (2 מנדטים)? ואיך לא העלה פתרונות אחרים מלבד לרוץ ברשימה עצמאית חסרת סיכוי לכנסת?

אולם הפספוס אינו רק של נגוסה, אלא של כלל הקהילה. 105 אלף איש, מתוכם כ- 60 אלף בעלי זכות בחירה, לא הצליחו לגבש מדיניות ברורה כלפי הפוליטיקה הישראלית ולא השמיעו את קולם בצורה שתשפיע על מדיניות הממשלה והכנסת לאחר הבחירות. השאלות נותרו פתוחות עד לבחירות הבאות: מהי אופציה המועדפת על קהילת יוצאי אתיופיה מבחינת הבחירות – האם להכניס נציגים מטעמה בכנסת? האם דרך מפלגה אתיופית או באמצעות חברי כנסת במפלגות השונות? או שמא עדיפה דווקא השפעה על המצע והמדיניות של רשימות קיימות, שסביר להניח שיהיו בעמדות מפתח בממשלה העתידית כמו העבודה, הליכוד וקדימה?

"משרד הקליטה בידינו!"

מתוך רצון לחשוף את ציבור יוצאי אתיופיה למפלגות השונות ולגרום לחברי הכנסת להתייחס באופן ישיר לעולי אתיופיה וצרכיהם, ערכה אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה ב- 7 למרץ 2006 כנס של פוליטיקאים מהמפלגות השונות בשכונת קריית-משה ברחובות. מול קהל של כ-200 איש נערך דיון בהנחייתו של עיתונאי 'מעריב', עו"ד בן דרור ימיני, בו השתתפו חברי כנסת מהליכוד, העבודה, האיחוד הלאומי, ש"ס ומסיעת "עתיד אחד". על אף הפאנל המכובד של חברי כנסת בעלי השפעה כמיכאל איתן מהליכוד, הרב מיכאל מלכיאור מהעבודה, צבי הנדל מהמפד"ל-איחוד הלאומי ויצחק כהן מש"ס, הרי שאת עיקר תשומת הלב קיבל אברהם נגוסה.

דבריו של נגוסה, המזוהה יותר מכל עם העלאת הפלשמורה לארץ דרך ארגון "מכנף דרום לציון" (אותו הקים בשנת 1991), התאפיינו בטון המחאתי שלהם והסתיימו בקריאות רמות באמהרית של המשפט "משרד הקליטה יהיה בידינו!". מעשה זה (המזכיר את סיסמת "נאש קונטרול" – משרד הפנים בשליטתנו! של מפלגת "ישראל בעליה" בבחירות לכנסת ה- 15) בא בניגוד להצהרותיו בדבר הממלכתיות של מפלגתו. הן מעידים יותר מכל על המלכוד שאליו הכניס את עצמו נגוסה – על מנת לעבור את אחוז החסימה היה חייב להסתמך על קולות של אנשים מחוץ לקהילה, אולם בעת ובעונה אחת עליו לשמור על הגרעין הקשה של הקולות הבטוחים, הבאים בעיקר מקרב תומכיו בקהילה.

מלכוד נוסף הוא נחלתו של הרב ביינה מזור מש"ס. כחבר מפלגת ש"ס עיקר התשובה שלו לשאלה מדוע להצביע ש"ס נשענת על עברו של הרב עובדיה יוסף, שפסק כרב ראשי בשנת 1973, שעולי אתיופיה הם יהודים. "מי באמת לקח את העדה וחיבק אותה וחיבר אותה לזהות היהודית שלה – הרב עובדיה יוסף!", אמר בכנס חבר הכנסת יצחק כהן מש"ס, כתשובה מרכזית לשאלה למה להצביע ש"ס. הרב מזור (33), שטופח במוסדות ש"ס ושימש כמנהל מחלקה ברשת החינוך של התנועה, צריך להסתיר את התוכן הדתי-תורני של ש"ס ולהבליט פסק הלכה של הרב עובדיה יוסף על מנת להביא עימו מצביעים יוצאי אתיופיה, אחרת מה יש לתנועת ש"ס להציע ליוצאי אתיופיה שאינם שומרי מסורת ואינם רואים ברב עובדיה יוסף את הסמכות הדתית והרוחנית שלהם?

הנציגים האתיופים פוטרים את מפלגתם מאחריות

קיומם של נציגים אתיופים במפלגות השונות, כמו של הרב מזור בש"ס שלמה מולה בקדימה ואדיסו מסלה בעבודה, עשויה להסביר את העובדה שבמצע קדימה, מפלגת העבודה וש"ס אין ולו מילה אחת המתייחסת באופן ספציפי לעולי אתיופיה. יתכן וההיגיון שעומד מאחורי זה הוא שמספיק להעמיד ברשימה נציג של יוצאי אתיופיה, על מנת שיהיה מי שייקח על אחריותו את העולים. גישה זו, בנוסף לעובדה שגם מי שמתייחס לעולים מאתיופיה אינו מתייחס למצבם העדכני (מצע מפלגת הליכוד) מעלה בספק את האפשרות להשפיע על המפלגות השונות דרך שינוי המצע שלהן.

גם לא ברור עד כמה מסלה, מזור ומולה בכלל מעוניינים להיות הכתובת לענייני הקהילה ולפטור בכך את מפלגתם מאחריות. לפחות במה שקשור למולה ומסלה הרי שבולטת בדבריהם דווקא גישה ממלכתית. עד לבחירות לכנסת היה מולה (41) המועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר להיכנס לכנסת על פי הסקרים. כאדם שכיהן במשך 15 שנה כממונה על העלייה מאתיופיה מטעם הסוכנות היהודית הוא מנוסה במפה הפוליטית ובחר בסוס מנצח – מפלגת קדימה. "ראש הממשלה אריאל שרון פנה אלי", אומר מולה, "וכאשר ראש הממשלה פונה אליך אתה לא מסרב. מה גם שהצעתו של ראש הממשלה והמצע המפלגתי והפוליטי תואם את דרכי שהיא היפרדות מהעם הפלסטיני". המאפיין הבולט בהתנסחויותיו של מולה הוא הזהירות המאפיינת פוליטיקאי מנוסה. "הדרך שלי היא אינטגרטיבית", הוא מציג את עדיפותו האסטרטגית אל מול זו של מתחריו בני הקהילה, "אני פונה לקהל הרחב ולא רק לקהילה, השקעה בתחום החינוך, הגדלת התקציב למשרד החינוך, המשך שיתוף פעולה עם נגיסט מנגשה מהפרויקט הלאומי כדי למנוע אלימות נוער או עבריינות נוער, דרך חקיקה, קביעת מדיניות ותוכנית עבודה, והעמדת תקציב. אין לי ספק שאני אוכל לעשות את זה. אני מתכוון לפעול בהיותי קרוב לראש הממשלה, לוועדות השונות בכנסת, אוכל לקדם את האינטרסים של הקהילה כולה".

ההתמקדות של מולה באמירה ממלכתית המתייחסת לעולי אתיופיה כחלק מהחברה הישראלית הוא משהו שאפשר היה לצפות גם מאדיסו מסלה לו ניתן היה לראיינו. ייתכן מאוד ומסלה (45), שדורג במקום ה- 42 הלא ריאלי ברשימת מפלגת העבודה, היה מציג עמדה ממלכתית בדבר שינוי מצבה החברתי-כלכלי של כלל החברה ודרך זה שיפור מצבם של יוצאי אתיופיה. אלא שזהירותו של מסלה הביאה אותו שלא להתראיין לכתבה בטענה ש: "אני מעביר את המסרים שלי ישירות לקהילה ולא צריך ראיון לעיתון".

נאמני הקהילה בממשלה ובכנסת

הכנסת ה- 17 נטולת האתיופים, לא מבטיחה חיים קלים לקהילת יוצאי אתיופיה במידה וירצו להשפיע על מהלכיה. קל מאוד להמשיך ולבקר את המועמדים האתיופים את הקהילה ואת המפלגות השונות על כך שהקול האתיופי נשאר בחוץ אך אפשר גם לנסות ולבחון דרכים אחרות על מנת להשפיע על מדיניות הממשלה. למשל יש עדיין הרבה מה לעשות בתחום של חקיקת חוקים ודאגה למימושם באמצעות חברי כנסת המעורבים בעניין האתיופי. דרכים נוספות לקידום ולשינוי מדיניות עשויות להיות פניה לבג"ץ כאשר החלטות ממשלה אינן מיושמות, כמו החלטת הממשלה משנת 2000 להקציב לפרויקט הלאומי האתיופי את אותו הסכום שהוא מגייס מהקהילות בחו"ל.

מימוש האג'נדה של יוצאי אתיופיה תוכל להיעשות באמצעות רתימת חברי כנסת ושרים ולהפוך אותם לנאמנים של הנושא האתיופי. כזה היה חבר הכנסת מיכאל איתן מהליכוד, שנרתם לנושא חוק ייצוג הולם ליוצאי אתיופיה במגזר הציבורי (ראה קו האופק 23, עמ' 3). וגם חוק זה לא די לו שחוקק אלא שנדרשת עבודת לובי ולחץ מתמשך על משרדי הממשלה על מנת שימומש.

על קהילת יוצאי אתיופיה, הפעילים בקהילה והעמותות השונות להעמיק את הידע והמעורבות בזירה הפוליטית ולבנות תשתית של נאמני הקהילה בכנסת ובממשלה. על מנת שלא נתעורר אחרי כל בחירות ונלקה את עצמנו על הפילוג בקהילה ועל חוסר ההצלחה להכניס נציגים לכנסת, מן הראוי שנשקיע בתשתית פוליטית לאורך זמן הכוללת מועמדים חדשים בני הקהילה תמיכה במועמדים ישנים ובירור מעמיק של הדרכים השונות של המועמדים האתיופיים להיות חלק מהעשייה הפוליטית הישראלית.