חיפוש
Close this search box.

הזכויות שלך הן חובת המערכת. חובתך לדרוש אותן

מברטו מששה

איור: מיכל לוקסמבורג

זכויות רפואיות, וביניהן חובת הסודיות ו'הסכמה מדעת', מופרות חדשות לבקרים כשזה נוגע לקהילה. מה אפשר לעשות כשמישהו אחר חושב שהוא יודע יותר טוב ממך, מה טוב בשבילך?

עד כמה אתם סומכים על מערכת הבריאות?סקר חדש, שנערך על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה, ממקם את משרד הבריאות בתחתית רשימת הגופים ששמים את ביטחון המטופל בראש סדר העדיפויות. 62% מהציבור סבור כי מערכת הבריאות מגינה על המטופל וזכויותיו במידה בינונית או פחות מכך. לגבי החקיקה הקיימת בנושא 62% מהציבור סבור כי החקיקה להגנת זכויות המטופל בישראל היא בינונית ומטה. 11% מכלל הציבור חושבים כי החקיקה היא שערורייתית ולא מגנה על האזרח הקטן. בתחום הרשלנות הרפואית 37% מהנשאלים סברו כי רופאים ומטפלים שהתרשלו בתפקידם אינם נענשים בחומרה המתאימה. מחציתם (18% מכלל הנשאלים) סבורים כי רופאים ומטפלים המתרשלים בתפקידם, כמעט תמיד יוצאים "נקיים" ואינם נענשים. מתפלאים מהסקר? אם כן, כנראה שאינכם ישראלים ממוצא אתיופי.

סיפורים על עלילות המערכת יש בשפע, הנה כמה דוגמאות בגזרתנו, ישראלים ממוצא אתיופי: "לכניסתה של הגלולה לשימוש ב-1960 היו השלכות חשובות על דפוסי ההתנהגות המינית, ועל תהליך שחרור האישה והעצמתה – הגלולה אפשרה לנשים ברחבי העולם לתכנן את הזוגיות שלהן, ולבחור את המועד הרצוי להן להיכנס להריון". אך בישראל, מסתבר, יש כאלו שהממסד מחליט עבורן כיצד לתכנן את המשפחה.

"דיפו-פרוורה", הוא אמצעי למניעת הריון, המוזרק לגוף אחת לשלושה חודשים. בישראל, הזריקה נחשבת למתאימה ביותר לנשים שאינן יודעות לקרוא ולהבין הוראות בכתב, ולנשים שהתרבות שלהן לא מקדמת בחירה אישית לגבי פריון – שני המקרים תואמים נשים רבות ממוצא אתיופי. 'אם את לא מסוגלת לקחת את הגלולות בזמן ולתכנן משפחה, אעשה זאת בשבילך!', אומרת המערכת, עבורה "דיפו-פרוורה" היא הדרך הקצרה והקלה ביותר לתכנון המשפחה האתיופית.

מה רע ש"האח הגדול" מתכנן עבור האישה ממוצא אתיופי את משפחתה? רע מאוד, כי לצד זה שלא מספרים לה על תופעות הלוואי הנגרמות משימוש בתרופה כגון דיכאון אובדני, דימום כבד, פגיעה בפוריות, עלייה במשקל, איבוד שיער, דלדול העצמות ועוד, ה"דיפו-פרוורה", ניתנת ללא הסכמה מדעת.

בעניין זה, ביוני 2008, ח"כ אופיר פינס-פז העביר לשר הבריאות דאז, שלמה בניזרי, שאילתא בנושא: "פורסם כי בטיפת חלב משדלים נשים אתיופיות לקבל תרופה למניעת הריוןבשם "דיפו-פריוורה". תרופה זו ידועה כבעלת תופעות לוואי קשות. ברצונילשאול: האם נכון הדבר? אם כן, כמה נשים אתיופיות ולא אתיופיות קיבלותרופה זו, ועל סמך איזה קריטריונים? האם נבדק נושא תופעות הלוואי של התרופהוהאם הנשים המטופלות מודעות לסכנות?". בניזרי הכחיש שמשדלים נשים אתיופיות לקבל את התרופה, אך ציין כי התרופה זולה יחסית לגלולות, וכי יש העדפהתרבותית בקרב עולי אתיופיה לתרופות הניתנות בזריקה, לעומת דרך הפה. שוב מגויסת הגישה "רגישת התרבות", ככלי לכיבוס הלכלוך הממסדי.

בעולם, "יעילות התרופה ללא התייחסות לתופעות הלוואי שלה – הורידה את שיעור הלידות בקרב נשים שחורות עניות", נכתב בדף מידע של "אישה לאישה – מרכז פמניסטי חיפה, "ניתן ללמוד כי מחקרים על משתמשות הדיפו-פרוורה בארה"ב, מראים כי 84% מהנשים הן שחורות, 74% מהן בעלות הכנסה נמוכה. כמו כן, הניסויים והשימוש בתרופה התמקדו כמעט בלעדית בנשים מאוכלוסיות במדינות מתפתחות ואוכלוסיות צבעוניות עניות בארה"ב", כמובן, שזה "מעלה שאלות רציניות לגבי חוסר הסכמה מדעת, בעיקר בקרב נשים לא משכילות ומאותגרות נפשית", הטיב להגדיר זאת דף המידע.

מעגל קסמים שהגיע הזמן לעשות לו סוף

בדיקות איידס שנעשות על ידי רופאים ללא ידיעת הנבדק, הם מקרים נפוצים במחוזותינו, אבל זאת לא הבעיה היחידה. לדוגמא, לא מזמןהיה מקרה של הדלפת סיפור לעיתונות מצד רופא/ים, כמובן, בניגוד לאתיקה הרפואית, ובניגוד לחוק המורה לרופא לשמור על סודיות רפואית. סיפור עיתונאי שעליו מתנוססת כותרת "המדביק הסדרתי", או מקרה שבו נתגלה נשא HIV באמצעות בדיקה שנעשתה שלא בידיעתו והסכמתו, ובמקביל ההתעלמות של משרד הבריאות ממקרים אלו ואי טיפול בהם באמצעים העומדים לרשותו, יצרו את הפרדוקס בו אין אמון במערכת, ובצדק! איך אפשר לתת אמון במערכת שאינה שומרת על חוקיה? חוסר אמון זה, יצר אנטגוניזם כלפי הממסד: 'למה שנקשיב למי שלא מקשיב לנו'. אבל, זה בדיוק המצב, שמזמין מקרים כמו "המדביק הסדרתי" (האדם הסתובב, קיים יחסי מין לא מוגנים, והדביק אחרים באיידס). מצב שמזין בתורו, את ההצדקה להחלטתה הראשונית של המערכת להפר באופן בוטה את זכויות החירות של הקבוצה "טעונת הטיפוח" – לכן, מותר לערוך בדיקות איידס לבני הקהילה בסתר. בתווך סובלים כולנו מהפרה ממוסדת של זכויות אלמנטאריות וממעשים חסרי אחריות של פרטים בתוכנו. מעגל קסמים שיכול להמשיך לנצח בלי שמישהו יעשה לכך סוף – הממסד צריך לכבד זכויות פרט ובמקביל הקהילה צריכה לקחת את האחריות על עצמה. לא רלוונטי לדבר על אמון או חוסר אמון בין מערכת הבריאות לבין בני הקהילה. המצב הזה אבוד, כי שום דבר לא מובן מאליו, ואני מציע לרדת ברמת השיח ולדבר "חוקית" – דע את זכויותיך, ודאג שיכבדו אותם!

במצב שנוצר, תמים מידי לדבר על אמון, ואני מציע לעבור לשיח ברמה החוקית – דע את זכויותיך, ודאג שיכבדו אותם!

"מערכת הבריאות בישראל עברה שתי תהפוכות", אומר עו"ד דורי ספיבק, יו"ר הנהלת האגודה לזכויות האזרח בישראל ופעיל בארגוני זכויות אדם, "בשנת 1994 עבר 'חוק בריאות ממלכתי' ובשנת 1996 עבר 'חוק זכויות החולה', שני חוקים אלו יחד חוללו סוג של מהפכה, שאם לפני כן שירותי מערכת הבריאות היו מעין "הטבה" של המדינה, ולא זכות מפורשת, אז היום, החוק הראשון קובע סל של שירותים מוסדר עבור האזרחים, והשני קובע שורה של עקרונות וכללים בסיסיים, כמו זכות החולה לדעת בדיוק מה הסיכונים והסיכויים לגבי כל טיפול וטיפול, 'הסכמה מדעת', שפירושה, שלא רק שהחוק קובע, שכל מטופל צריך להסכים לטיפול כלשהו, אלא חובת המטפל היא להסביר למטופל את מצבו ובשפה שהוא מבין".

"חשוב שלאנשים יהיה אומץ לפנות לארגונים שמספקים, גם ללא תשלום, סיוע משפטי כדי לממש זכויות ולטבוע פיצוי על עוול שנגרם להם", מוסיף עו"ד דורי, "הרווח הוא כפול: האדם שנפגע מקבל פיצוי, ומניסיון, תיקים כאלה גורמים להשפעה רוחבית, והמערכת מפנימה את המסר, שצריך לעבוד על פי החוק".

איך מטפלים בהפרת חוקים כלפי אוכלוסייה שלמה?

"לצד פעילות של ארגונים יש יתרון לא מבוטל לזה שאנשים פרטיים, שנעשה בהם משהו בלי שהבינו, יתבעו פיצוי בשמם ובשם אחרים, מספיק שיהיו כמה כאלה. היתרון בבתי המשפט הוא שצריך לתבוע באופן פרטי, כדי ליצור שינוי עבור עצמך ועבור החברה כולה. סוג אחד של תביעה הוא מראש, באופן ספציפי, על שירות שלא קיבלת. במקרה כזה, אפשר לכתוב מכתב לנציבות קבילות הציבור במשרד הבריאות. סוג אחר של תביעה הוא לאחר מעשה. צריך ואפשר לתבוע נגד מקרים שנעשו, שלא כהוגן, או כל מקרה שיש בו עילה לתביעה, וכאן אפשר להיעזר בנו, "האגודה לזכויות האזרח". תביעות מאיימות על המערכת, שלא לחזור על כך בפעם הבאה".

מה בעצם הייתה הסיבה שחוקקו חוק בריאות ממלכתי וחוק זכויות החולה?

"לפני חקיקת חוקים אלו, אנשים קיבלו שירותי בריאות על בסיס היותם חברי קופת חולים, והקופה החליטה, לפי קריטריונים שלה ועל פי שיקול דעתה, מה השירותים שהמבוטח יקבל והסכום שישלם", אומר ד"ר דניאל שפרלינג, מרצה בכיר בבית הספר למדיניות ציבורית, ובית הספר לבריאות הציבור, באוניברסיטה העברית בירושלים, "חוק בריאות ממלכתי חוקק כדי ליצור מערכת בריאות ציבורית – המדינה לקחה את האחריות לתת לכל אזרחיה את הזכות לקבל שירותי בריאות בסיסיים. החוק יצר תשתית שמאפשרת לתת שירותי בריאות על בסיס מודל פרוגרסיבי, לפיו האדם משלם לפי יכולתו הכלכלית ומקבל לפי צרכיו הבריאותיים. בנוסף לכך, החוק ניטרל את הפוליטיזציה שהייתה בקופות, בעיקר בהסתדרות, שם מי שהיה חבר קופה היה גם חבר מפלגה".

איך נראית המערכת שלנו ביחס למדינות אחרות בעולם?

"באנגליה ובקנדה נותנים שרותי בריאות בסיסיים במסגרת המדינה, באמצעות הכספים המגיעים ממיסים. זהו בעצם המודל שרצינו לאמץ בחוק הבריאות הממלכתי בישראל", אומר ד"ר דניאל, "לעומת זאת, בהולנד, לרוב, השיטה היא ביטוח פרטי. גם בארה"ב מי שמשלם הוא האזרח בעצמו, למעט שתי תוכניות שהמדינה הפדראלית תומכת בהם – לאנשים מגיל 65 ומעלה, ותוכנית למיעוטי יכולת. עכשיו יש הצעה, שהנשיא אובמה מקדם, שלכל אזרח יהיה ביטוח רפואי. להפוך את השיטה שיש עכשיו, שאנשים מבוטחים על ידי מעסיקיהם, ומי שלא עובד, ואין לו כסף לביטוח פרטי, לא מבוטח. המצב בארה"ב הוא ש-48 מליון אזרחים הם ללא ביטוח רפואי".

"על פי חוק, "הסכמה מדעת" פירושה, שכל מטופל צריך להסכים לטיפול הנעשה בו ומחובת המטפל להסביר לו את מצבו בשפה שהאדם מבין"

נראה שמבחינה זאת, המצב בארץ טוב?

ד"ר דניאל: "למרות שהשיטה טובה, ביטוח הבריאות הולך ונשחק. החוק קובע שהמימון מגיע משלושה מקורות: ביטוח לאומי, מקום עבודה ומהאוצר. המדינה מממנת את השירותים דרך הביטוח הלאומי. הבעיה היא, שבעקבות לחץ, חלקו של המעביד בוטל, וחלקה של המדינה קטן במסגרת "חוק ההסדרים", שנעשה בו שימוש רב החל משנות ה-90. למשל, באחד מחוקי ההסדר נקבע שמבוטחים ישלמו השתתפות עצמית, ואנשים מוציאים כסף מכיסם על ביקורים אצל רופא. לצד זאת, היום יש במסגרת הקופות ביטוחים משלימים, ש-80% מהאזרחים מבוטחים במסגרתם, ונוצר מצב, שהמדינה אינה משתתפת והאזרח נושא בעלות שירותי הבריאות. לאורך השנים, במקום שהשירות הציבורי ישתפר הוא הולך ונשחק, ההוצאה הציבורית לבריאות קטנה וההוצאה הפרטית גדלה".

עו"ד דורי ספיבק מוסיף בעניין זה: "באגודה לזכויות האזרח אנחנו עובדים על מאבק בפערים בשירותי בריאות בין הפריפריה לבין המרכז. במרכז יש מערכת בריאות מפוארת, בין הטובות ביותר בעולם, ואילו בצפון ובדרום המערכות הרבה פחות טובות, גם ברמת בתי החולים וגם ברמת הרופאים. אנו נתקלים גם בתופעות של רפואה פרטית על גבול האפור, דבר היוצר פריפריה בריאותית-כלכלית. הבעיה היא שיש חיבור בין הרפואה הפרטית לרפואה הציבורית, והגבולות לא מספיק ברורים. צריך לשים לב לאינטרסים שיש, ושזה לא יבוא על חשבון החולים".

אני שומע רופאים שאומרים: 'אתיופים לא אוהבים לקבל אלטרנטיבות', ולכן קובעים להם מה לעשות. בכתבה זו, אחת המטרות היא להעלות את המודעות לזכות לבחור. מה קובע החוק מבחינת בחירת רופא, בית חולים, קופת חולים, או פרוצדורה רפואית כלשהי?

ד"ר דניאל: "במסגרת חוק זכויות החולה, ובעוד חוקים כמו "חוק המידע הגנטי" או "השתלת איברים", האוטונומיה של החולה מעוגנת. חולה רשאי לבחור כל פרוצדורה רפואית שתעשה בו, ולא רק רשאי, אלא גם חובה שכל הליך רפואי יוסבר לו בשפה שהוא מבין – "הסכמה מדעת", שמעוגנת גם בפסיקה משפטית. לאחרונה, חולה שנעשה בה פרוצדורה רפואית ללא הסכמתה, פוצתה על ידי המערכת, בעקבות פסיקה משפטית.

אז מה היה לנו? קודם כל, חקיקה ליצירת מערכת בריאות ציבורית ומתקדמת, אך במציאות אנו מקבלים פחות. שנית, המאבק הציבורי לשירותי בריאות שווים לכל אזרח, נמשך. והכי חשוב, המדינה נותנת זכויות, אבל החובה לנצלם היא של כל אחד מאיתנו. רק בריאות.

קבצים מצורפים

עמ' 5-6

עמ' 7

Welcome!

We at the AEJ surveyed hundreds of civic initiatives and then developed a search engine sorted by category, language, region and other helpful areas.

If you require assistance during the war, you will likely discover relevant information and details within AEJ’s system