חיפוש
Close this search box.

הגיע העת לומר די, למען הילדים ולמעננו אנו

אברהם אדגה

פעם, בעבר, לא אחת חיכנו בכיליון עיניים שיום חמישי בוא יבוא. זה היה בעידן אחר בו עוד לא המצאנו את שיטת האירועים הכפולים. זה היה בעידן בו רק בימי חמישי קיימנו אירועים. עידן שבו אנשים אהבו לנסוע למרחקים, כדי לחוות שמחה ולקחת חלק בשמחת בעלי האירועים.

כיום, האירועים הפכו ממאורע משמח לעול כספי עצום על המשפחות .אם פעם טרחנו כדי להיכלל ברשימת המוזמנים, כיום אנחנו בורחים מכל אדם המחזיק תיק כבד במהלך אירוע, כדי שלא ישלוף הזמנה וידביק לנו אותה לכף היד. יתרה מזו, קיום הילדים במשפחה התבטל כלא היה.

בכל בית שמתקיים בו אירוע כגון :חתונה, בר/בת מצווה, ברית מילה, בריתה ,חנוכת בית, אירוע לקראת גיוסו של הילד והשד יודע מה עוד… הראשונים שסובלים מכל ההמולה סביב הם הילדים. בכל בית ההכנות לאירוע הממשי מתחילות שבוע טרם מועד האירוע, שבמהלכו מגיעים כל טועמי הטלה (המשקה המסורתי המופק בתוך הבית), והלשי הבוהו (בצק לאנג'רה, הלחם המסורתי). כל יודעי הדבר ונותני העצות ממלאים את הבית הקטן, שבקושי מסוגלת לאכלס את דייריו הקבועים.

האירוח נמשך שבוע לאחר מועד האירוע, אז באים כל מבקשי השאריות במסווה של מתעניינים בגורל בעלי האירוע. במהלך שבועיים או יותר בחיי הילדים, אין להם פינה להכנת שעורים, אין להם מיטה לישון עליה ואין להם זכות בסיסית לפרטיות. לעומת זאת, הם חשופים לכמויות עצמות של אלכוהול זמין. המהומה בהול הכניסה לבניין המשותף ,הרעש והזוהמה שנוצרים משאריות החגיגה, משמשים כדלק לאלה המחפשים להדביק לנו סטיגמות וגורמים לשנאה וטינה בין הדיירים מבני הקהילה לאלו משאר הקהילות.

להלן תוכנית פעולה למיגור התופעה:

1. כיוון שרוב מקיימי אירועי ברית מילה או בריתה הם אנשים צעירים, כאשר תהיו מוזמנים לאירוע מסוג זה ומקום מגוריהם מרוחק כ 40 ק"מ ומעלה. נצלו את הטלפון הקווי ו/או הנייד שברשותכם ,תתנצלו בפני בעל האירוע שלא תוכלו להגיע, ואם מצפוניכם מכביד עליכם, שימו 50 ₪ במעטפה עם בול ושלחו לכתובתו. זה יעשה את העבודה.

2. אם אתם לא גרים באותה שכונה, אין ללכת לאירועי גיוס ו/ או שחרור ואין צורך לתת כסף.

3. בחנוכת בית באי האירוע אינם אמורים לתת כסף, אלא מתנה צנועה כמו דברי נוי ,כלי בית ועוד. בקהילה שלנו האירוע משמש מקור לעזרה עבור אלה שהסתבכו עם הוצאות מעבר ליכולתם, או כאלה שנותרו ללא פרוטה בדרכם להתחיל חיים חדשים. יש לבדוק כל דבר לגופו של עניין וזאת מכיוון שבלא מעט מקרים הכספים האלה משמשים להוצאות בילוי כגון: נסיעה לאתיופיה ועוד. לעומת זאת, כל ההתרמות הקשורות בנושאים של חולי יבורכו ויש להתגייס למענן.

4. פעם היה הבדל ברור בין חתונה לבר מצווה. כיום אירועי הבר מצווה נחגגים באותה מידה כאילו היו חתונות. אלה וגם אלה נחגגים באולמי אירועים ולאחר מכן במועדונים. באלה וגם באלה שוחטים בקר וכבשים .באלה וגם באלה מרוקנים את כל המעט שיש על חשבון המחר. ובכל זאת יחי ההבדל הקטן. למרות שהגבולות היטשטשו ואיבדו את גבולות הטעם הטוב, יש לדבר עם בני הבית ולשכנעם שבר מצווה הוא אירוע שאימצנו לעצמנו והוצאנו אותו מהקשרו. בסופו של דבר זהו אירוע חשוב לציון נקודת זמן מסיומת בחיי הילד ,אך אין צורך שיהפוך לסבל. כדי שיקבל את משמעותו האמיתית, יש לחגוג אותו בחוגים קטנים, אולי אפילו רק בבית כנסת .במידה ואין אפשרות לשכנע לבטל את האירוע הכפול ולקיים אירוע קטן באולם בלבד עם מספר מוזמנים ידוע המתגוררים במרחק גיאוגרפי מצומצם, כל מי שרוצה לתרום את חלקו וחי רחוק יעשה זאת שוב במעטפה עם סכום סמלי. שינויים אלה קשים לעיכול, אך ניתנים למימוש. וזאת אני טוען מניסיון אישי. לאחרונה שמתי לב שעל גבי ההזמנות המחולקות אנשים מציינים שהאירוע מתקיים רק באולם, ואם זו סנונית ראשונה, היא מראה על הרצון בשינוי.

5. בכל מקום בעולם כולל בעברה של הקהילה, זוג צעיר שמתחיל את חייו נתמך על ידי הוריו. עוד באתיופיה ההורים דאגו להקמת קורת גג, למספר מסוים של צאן ובקר, לכמות יבול מסוימת ועוד .כל זה נועד להעמיד את הזוג על רגליו ולתת לו תשתית בריאה לעיצוב חייו העתידיים. הפרדוקס הוא כאן: הזוג הטרי שמתחייב לאולם האירועים ועוד אין ספור בתי עסק מתחיל את חייו בחוסר ואינו יוכל להסתמך על הוריו, שגם הם מקיימים אירוע נוסף במקביל אליו ומתבוססים בחובות משלהם. אין בזה שום היגיון כלכלי ,אין בזה שום היגון חברתי, חוץ מחיי אשליה והזמנת צרות בכמויות עצומות. הפתרון אינו פשוט ,אך יש להתחיל לנסות אותו. כל מי שמתעתד להינשא יקיים שיחה גלויה על היתרונות והחסרונות של קיום האירוע הכפול ויסיק את המסקנה המתבקשת. יש לי תקווה שרוב ההורים שמאסו מהנושא יובילו את השינוי המתבקש.

6. אירועי האבל: ראו זה פלא, מסתבר שכולנו בני חלוף. מנהגי האבלות בקהילה יותר קשים מן האבל עצמו. לקהילה יש מנהגים קדומים ויפים של עזרה הדדית ותמיכה ואת זאת יש למנף ליותר דאגה כאשר האדם עודו חי. מנהגי הייסורים והבכי בעת אובדן קרוב משפחה הם מושא להערצה, אך בעיניי הם אינם יותר מהתקהלות המונית ללא תכלית. כל אדם באשר הוא מגיע לו כבוד אחרון. וזאת ניתן לעשות בדרכים שונות .חשוב מכל לדאוג ולהטיב שהאדם יגיע לדרכו אחרונה בכבוד. לעשות הכל ולעמוד לצדו כל עוד הוא נמצא בין החיים. לא מזמן הלך איש מבין הקהילה לעולמו והמונים שבאו מכל קצוות הארץ גדשו את מדשאות השכונה. אחדים מהבאים ישבו בצד כאשר בירה קרה מונפת בידיהם. עובר אורח שהזדמן במקרה עצר לידי ופנה אלי ואמר 'איך יתכן שתוכלו להתאבל, כאשר אתם שותים משקה חריף? האם ההמונים בוכים או שרים?' נשטפתי זיעה קרה. המילים שבפי לא יצאו אל חלל האוויר. האיש המשיך בדרכו ובי גמלה ההחלטה לבקש מכולם לחדול ממנהג מבזה זה. הדבר הראשון שעלה במחשבתי הינו נושא ההתרמה ביום המוות וביום השבעה. אותם חברים המסתובבים עם מחברת פתוחה ומקבלים תרומה של כמה שקלים שאמורים לעזור לאבלים בנשיאת ההוצאות הרבות, את תרומות אלה הן גם המקור לבעיה. כסף הוא מקור הרוע. גם במקרה מצער זה בני המשפחה מגיעים למריבות ובעיקר חשים שחייבים לפרוע את החוב שקיבלו מההמון שבא ונכנסים להוצאות בלתי נחוצות שאינן תורמות מאום לנפטר. שוב נגרמות מריבות ויחסי שכנות עכורים.

תבוטל ההתרמה, יבוטלו מנהגי שתייה חריפה ושחיטת הבהמות בעת אבל! חובה להתחשב בסובבים אותנו ולא רק בעצמנו. איך נדרוש מאחרים לכבד אותנו, כל עוד איננו מכבדים אותם?

Welcome!

We at the AEJ surveyed hundreds of civic initiatives and then developed a search engine sorted by category, language, region and other helpful areas.

If you require assistance during the war, you will likely discover relevant information and details within AEJ’s system