אורלי צגהון
חוסר הסובלנות של החברה הישראלית כלפי העליות החדשות ובעיקר כלפי העולים מאתיופיה, מצריך היכרות אשר תוביל להסתגלות הדדית. יוצאי אתיופיה, אשר הגיעו ממזרח יבשת אפריקה, מדינת עולם שלישית, חווים קשיי עליה אשר נותנים אותותיהם ומצריכים מעורבות גדולה יותר בחברה הישראלית, כבר בשלבי היסוד של חיינו – קריא החינוך.
רבים מאיתנו חונכו במסגרות הלימודים בישראל, אשר ממומנות ומעוצבות על ידי משרד החינוך. משרד החינוך הוא האחראי על מוסדות הלימוד, החל מגני ילדים, בתי ספר, מוסדות ההשכלה הגבוהה ואף על מסגרות החינוך הבלתי פורמאלי. מאחר ופריסתו היא רחבה, נוגעת פעילות משרד החינוך לכל אחד ואחת מאיתנו באופן ישיר ועוצמתי. במבט לאחור, חוויות הילדות שלנו מתרחשות ברובן בבית הספר ובמבט להווה, או לעתיד של חלקנו, התפתחותנו ההשכלתית תתרחש בין כותלי האוניברסיטאות.
מאחר וחיינו כה שלובים בתכני משרד החינוך, הוא למעשה סוכן ראשון במעלה, לערכים אותם החברה הישראלית מבקשת לקדם. בבגרותנו אנו נשענים על הערכים והנורמות עליהם התחנכנו בבתי הספר וכך אנו חיים את החיים, כפי שהפנמנו בצעירותנו. נשאלת השאלה, האם אנו חיים את חיינו על פירצוננו או האם חיינו הם מעטפת המכילה את הערכים והנורמות המונחלות על ידי משרד החינוך?
מובן שכבני אדם אנו חשופים לגורמים נוספים המשפיעים על דעותינו, אך עם זאת ניתן למנות על יד אחת גורמים אשר משפיעים עלינו במשך יותר מ- 12 שנים באופן מהותי כל כך. משרד החינוך אמון על הכשרתנו לבגרותנו, התכנים עליהם ניתן בו דגש מעצבים את פני הדור.
כפי שזכור לי מתקופת לימודיי, בתוכניות הלימודים במקביל לתכני הלימוד המבוססים על העבר והמורשת ומטרתם להשריש בתלמידים את ערכי עםישראל ואת ייחודו, מוקנה לתלמידים ידע העשרתי בתחומי האומנות, ספורט ומוזיקה. בלימודי ההיסטוריה קיימת התמקדות בנושא הקמת המדינה לעם ישראל וכחלק מכך, ישנה התייחסות ניכרת לעליות השונות.
למרות מאמץ חיובי זה, נראה כי ההכנה לעתיד והבנת העבר מחלישים את כוחו של ההווה. מדינת ישראל היא מדינת הגירה. מרבית תושביה הם עולים מכל רחבי העולם וזה ואחד ממאפייניה הבולטים. מדינה דינאמית בעלת מבנה חברתי משתנה. שינויים חברתיים אלו הם שינויים אשר רצויי שיבואו לידי ביטוי בכל אחד מפעולותיהם של גופי הממשל הקיימים בארץ בכלל, ובמשרד החינוך בפרט.
מדינת ישראל שרויה בקונפליקט מתמשך בין עולים חדשים יותר וחדשים פחות, כאשר הבסיס לקונפליקט זה מצוי בחוסר הבנה בסיסי בין העולים מהגלויות השונות. בימינו התלמידים אינם מקבלים מידע מספק על התרבויות השונות מהן הגיעו העולים. לדעתי, על משרד החינוך להעמיק את התכנים הנלמדים על העליות החדשות, על מנת לגשר על הפערים החברתיים ההולכים וגוברים.
לדעתי, כאשר הצעירים המאכלסים את מוסדות הלימוד בישראליבינו את הסיבות לעליות החדשות, ובעיקר העליות מאתיופיה וממדינות חבר העמים, את המניעים לעלייה ואת קשיי ההסתגלות של העולים, הקונפליקט יתמתן וייווצר גשר חברתי שיגשר על השונות.
בתשובה לפנייתנו למשרד החינוך (ראה למעלה משמאל), בנושא מצב תכני הלימוד הנוגעים לקהילה האתיופית בישראל, נמסר כי "ההתייחסות לנושא העלייה והקליטה כנושא חתך רוחב המתאר את השינויים שחלו בתהליכים אלה בשנות קיומה של מדינת ישראל", העידה, לטעמי, על חוסר רצון בסיסי להתחייב לדבר מה. בהמשך נאמר כי "קיימת התייחסות לתהליך תוך מתן דוגמאות מקהילות שונות שעלו לישראל ונקלטו בחברה הישראלית". לצערי, תגובת משרד החינוך מותירה בי תחושה כי יש כאן תשובה המוציאה את משרד החינוך מכדי חובה ובכך מנערת אותו מאחריותו להעביר את התכנים הנוגעים לכלל עדות ישראל. הבעיה המרכזית הניכרת היא כי אין חובה על המורים להעביר את התכנים על יוצאי אתיופיה וכי ללא אכיפה, קל יהיה להם לוותר על תכנים אלו.
יותר מכך, ענו נציגי המשרד כי "לגבי אזכור של ילדים כהי עור בספרי הלימוד, יצוין כי, את ספרי הלימוד לא מוציא המשרד אלא השוק הפרטי" – עדות עגומה נוספת להתנערות מאחריות, תולדה של ההפרטה הפושה בכל תחומי החיים ואף בחינוך.
משרד החינוך, מהמוסדות החשובים ביותר במדינה, מתייחסים לנושא עליית יהודי אתיופיה בשטחיות, מבלי להבין את ההשלכות על הקהילה ועל היקלטותה בחברה הישראלית. את התוצאות ניתן לראות בשטח בימים אלו ממש, כשכמאה ילדים, עולים חדשים יוצאי אתיופיה אינם מתקבלים ב"זרועות פתוחות" במוסדות לימוד בעירם החדשה – פתח תקווה.
מקריאת תגובת משרד החינוך, בו מצוינים מכלול האזכורים לקהילת יהודי אתיופיה, ניכר כי האזכורים מעטים ושטחיים. לדעתי, על משרד החינוךלבצע העמקה ורענון של נושא העליות השונות כולן ולא להתמקד בעיקר בעליות מאירופה, כפי שנעשה עד עתה, ואף למזג בתוכני הלימוד נושאים יותר אקטואליים כמו עליית האתיופים. תכנים, שכאמור,יעשירו את תוכני הלימוד ויעמיקו את השתלבותם של יוצאי אתיופיה.
בהמשך תגובת משרד החינוך ניתן פירוט הנוגע לתוכניות עליהן עובד המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח: "במסגרת תוכניות אלו ניתן דגש לקהילה האתיופית, נערכו השתלמויות למורים בנושא ונשלחו לבתי הספר חומרי למידה הנוגעים לאמנות, מנהגים, חגים ועוד, הדנים בקהילה האתיופית". תוכניות אלו הן אמנם קרקע נהדרת ללמידה על הקהילה האתיופית, אך יש לציין כי עצם היות האגף לפיתוח נושא הקהילה האתיופית כחלק ממרכז המייצג את יהדות המזרח מעלה פרדוקס. הצורך לקטלג כל עלייה למזרח ואשכנז היינו צורך שטחי ולכן הצעד הראשון שיש לעשות הוא להבין שיהדות אתיופיה, היא לא אף אחת מהשניים, אלא פשוט יהדות אתיופיה.
משרד החינוך מציג שילוב של נושאים הקשורים לקהילה, אך ללא כל הנעה של התוכנית היא תישאר במגירה. עם כל הכבוד לאינטליגנציה של התלמידים בארץ, מרביתם לא יבחרו לעלעל בחומרי לימוד באופן עצמאי אחרי שעות הלימודים. על משרד החינוך לשלב את חומרי הלימוד עליהם שקד המרכז לשילוב מורשת יהדות אתיופיה במערך הלימודי באופן פעיל, על מנת ליצור קשר ישיר בין תלמידים ותיקים לבין תלמידים יוצאי אתיופיה, שזהו הבסיס שיאפשר שינוי הבנתי וחברתי בקליטת יוצאי אתיופיה בישראל.
הכותבת היא סטודנטית לתקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן.
