אינטגרציה – לזרוק עצם לאוכלוסיות חלשות

ראש עיריית אור יהודה, יצחק בוכובזה העלה מעל פני השטח, בלי כוונה, את התמיכה של משרד החינוך במדיניות הבעייתית של האינטגרציה

אריאל אזלה

ביטויים חדשים לבעיה ישנה

המחדל באור יהודה שבמהלכו סירב ראש העירייה, יצחק בוכובזה לאפשר לילדים יוצאי אתיופיה ללמוד במוסדות חינוכיים בעירו, הוא תוצר של זלזול בשלטון החוק והתנהגות מפלה. על אף שמקרה זה זכה לפתרון, הרי שהבעיה הערכית העומדת מאחוריו לא נפתרה. במרכז תפיסתו של בוכובזה עומדת גישה של משרד החינוך שהביאה אותו לנקוט במדיניות של מכסות בקליטתם של תלמידים יוצאי אתיופיה בבתי הספר היסודיים. על פי מדיניות זו הנהוגה בין השנים 1994- 2002 ובוטלה עקב עתירה לבג"ץ, הוגבל אחוז יוצאי אתיופיה בבתי הספר היסודיים עד ל- 25%.

מדיניות שנויה במחלוקת זו, גובתה בין היתר במחקר של ג'וינט-מכון ברוקדייל בנושא "היערכות בתי ספר יסודיים לקליטת תלמידים עולים מאתיופיה", המציין כי קיימת תלות בין ריכוז העולים מאתיופיה בבית הספר לבין הצלחה והשתלבות בלימודים. בתי-ספר בהם אחוז התלמידים האתיופים אינו גדול ואינו קטן (15% – 29%) מתמודדים בצורה הטובה ביותר עם קליטת התלמידים העולים. בראיון לכתבה בקו האופק 17 (אפריל 2003, עמ' 6) אומר עמיהוד בהט, ראש גף קליטת עליה במשרד החינוך: "ברור לגמרי שמי שחשב על המכסות לא עשה זאת מסיבה גזענית אלא מתוך ראיה פדגוגית חינוכית בשביל לקדם את העולים ככל האפשר. המשרד רואה במדיניות המכסות דבר נכון והוא יעודד אותה בדרכים שונות. יעודד, לא יכפה".

אינטגרציה במדינה רב תרבותית

הן במדיניות המכסות של משרד החינוך והן במדיניותו של בוכובזה, נעשה שימוש לרעה בתפיסה שמקורה במדיניות האינטגרציה של משרד החינוך. תוכנית האינטגרציה (ועדת רימלט 1968) נבעה מתוך האמונה ששילוב תלמידים מקבוצות שונות בעלות רקע חברתי-כלכלי שונה, עשוי לשפר מאוד את מצבם של החלשים. היום נשמעות הרבה ביקורות כלפי מדיניות זו תוך הישענות על הטענה שהאינטגרציה גרמה נזק לילדים מהשכבות החלשות, שסבלו מדימוי שלילי בהשוואה לחבריהם המבוססים, וזהותם התרבותית נרמסה. רבים מהמבקרים את האינטגרציה נשענים על ביקורת כלפי תפיסת כור-ההיתוך אותה התווה ראש הממשלה הראשון בן גוריון: בעידן שבו החברה מורכבת מתרבויות שונות ומגוונות אין אפשרות להגיע למכנה משותף ואחיד.

ד"ר דן גבתון, ראש המגמה למינהל ומנהיגות בחינוך באוניברסיטת ת"א דווקא תומך באינטגרציה. "נראה שהאינטגרציה שיפרה מאוד", הוא טוען, "אף באופן דרמטי את רמת ההשכלה של השכבות החלשות שלמענן נעשתה, מחד גיסא הכזיבה במונחים של שיפור הדימוי העצמי וניעות חברתית. לדעתי האינטגרציה היא הצלחה כבירה גם בישראל וגם בארה"ב. אי אפשר לדמיין את מדינת ישראל היום בלעדי המהפכה שעשתה האינטגרציה לצעירים בשנים 1990-1970. החברה שלנו היום הרבה יותר תוססת ורבת פנים, הלגיטימציה העצומה שיש לדעות שונות, ואורחות חיים שונים היא במידה רבה בזכותה".

הבשורה של בית ספר הדרים

ד"ר גבתון מודעלדעיכתה של האינטגרציה בימינו שאחד הגורמים לכך הוא תהליך הביזור של משרד החינוך, המביא להפקעת סמכויות מהמשרד והעברתם לידי גורמים אחרים. זרמים חינוכיים שונים וקבוצות לא פורמאליות יצרו החל משנות השמונים מסגרות חינוכיות שנבדלות מהזרם הממלכתי. שיאו של תהליך זה, על פי גבתון, הוא בביזור האידיאולוגי-ערכישבו הפרידו קבוצות שלמות של בתי ספר את עצמן ממערכת החינוך הממלכתית, ופנו לקבוצות מוגדרות של הורים ותלמידים על מנת לגייסם ללמוד בבתי הספר שלהם.

גם בקרב יוצאי אתיופיה מושמעת בשנים האחרונות, כתגובה לאי ההצלחה של הילדים בבתי הספר הרגילים, וכתגובה לתופעות כגון מה שקרה באור יהודה, הדרישה להצטרף לזרם של הבידול האידיאולוגי, כלומר: להקים בית ספר לבני הקהילה בלבד. בתי ספר דומים כבר קיימים כגון: רשת בתי הספר "קדמה" המיועדת ליוצאי עדות המזרח ובית הספר 'שבח מופת' בת"א לעולי חבר העמים. לאחרונה תפס הפרויקט של בית הספר לאתיופים בלבד תאוצה בעקבות היענות של עמותת 'פידל' לאתגר. בתמיכתה של קרן 'מוריה' ובשיתוף פעולה עם עיריית רחובות ומשרד החינוך הוחלט להקים מחדש את בית הספר היסודי 'הדרים', בשכונת קריית משה, שנסגר בשנת 1998 עקב אחוז גבוה של יוצאי אתיופיה בבית הספר.

אולם, עושה רושם שהיוזמים, הן בקרן מוריה והן בעמותת 'פידל', מסתייגים מהתווית של 'בית ספר לאתיופים בלבד'. "בית הספר אינו פונה רק לקהילה האתיופית", מתייחס לסוגיית בית הספר, הנמצא בתהליך הקמה, דן פיטרמן מקרן מוריה, "הוא פתוח בפני הקהל השכונתי, כמובן שהרכב הכיתה איננו הומוגני". אף זמנה אחיהון, האחראי על הפרויקט מטעם 'פידל' וטקלה מקונן, מנכ"ל 'פידל', נמנעים מלהתייחס לנושא בשיחה עימם.

האם החשש שלהם הוא מוצדק? האם לא הוחל תהליך שאין ממנו חזרה, של הפיכת קהילת יוצאי אתיופיה לקבוצה אידיאולוגית המעוניינת במוסדות חינוך ההולמים את תרבותה ואת צרכיה, בנפרד מקבוצות אחרות בחברה הישראלית? עושה רושם שאם היו בוחרים מקימי בית הספר בדיון מעמיק בנושא, אפשר שהיו משפרים את יכולת הקהילה להתמודד עם מציאות הולכת ומשתנה במעבר של החברה הישראלית מאינטגרציה לביזור.