אחי האתיופים, אין לנו הנהגה

לקראת ההפגנה שנערכה בפתח תקווה, היתה תחושה שאלפים מבני העדה האתיופית יגיעו להביע מחאה בשל הפרשה שהרעידה את אמות הסיפים של החברה הישראלית: הפרדתן של ארבע בנות אתיופיות מיתר תלמידות בית הספר. העיתונים הכריזו: ''אפרטהייד בבית הספר", בני העדה הביעו זעזוע עמוק, הפוליטיקאים התחלחלו. היה 'שואו' גדול של כולם, הכל על גבן של ארבע בנות, שבלית ברירה הפכו לגיבורות בשל צבע עורן.

ביום ההפגנה התעוררה ציפיה שאלפים מבני העדה האתיופית בישראל יתייצבו מול לשכתו של יצחק אוחיון, ראש עיריית פתח תקווה, וידרשו את התפטרותו של מי שנתפס כאחראי להפרדה גזעית. המשטרה נערכה בכוחות מתוגברים לקראת בואם של אלפים, ראש העיר התבצר בלשכתו מוקדם בבוקר, היס''מנקים הגיעו אחוזי אלות. הכל היה מוכן וערוך אבל מפגינים - אין.

קומץ צעירים, חלקם כואבים את המצב, חלקם מובטלים, חלקם סתם עברו בדרך והחליטו להיפגש עם ידידים ומכרים ותיקים במקום, התקבצו שם. חלקם גילו אדישות למתרחש סביבם. זאת היתה הפגנה של יוצאי אתיופיה בלבד, למרות שהבעיה אינה בעיה אתיופית. ההפגנה היתה אמורה להיות הקרב על הצבע. הרי כולם כבר הזדעזעו, הביעו מחאה, הבטיחו: "לא עוד גזענות על רקע צבע עור בבית ספרינו", הבטיחו גם להגיע להפגנה. אבל הם לא עשו כן.

האלפים לא טרחו להגיע כיוון שכבר 20 שנה שהם מתברכים בחוסר הנהגה. אם צץ פה ושם מנהיג, הוא בדרך כלל עסקן זוטר שעסוק בתככי הפוליטיקה הישראלית, ורואה קודם כל את קידומו האישי כמטרה ורק אחר כך את טובת העדה.

עשרות הפגנות של עולים אתיופים יצאו לפועל עד כה, רובן ככולן היו על רקע גזעני. פרשת הדם היתה אחת מהן, והיא הותירה צלקת עמוקה בשני צדי המתרס. עבור בני העדה, הפרשה ההיא סימלה את תחילתה של ההפרדה הגזעית. אחר כך כבר באו פרשיות נוספות, כולן השאירו צלקות ובעקבות כל אחת מהן יצאו האתיופים להפגין. אבל לא היה מי שיסחוף אותם, מי שיוביל אותם לחוף מבטחים.

20 שנה בני העדה נאבקים בניסיון לא לחוש אורחים בביתם שלהם, בישראל. מבקשים שיפסיקו להתנכר להם, שייראו בהם שווי ערך. אבל המציאות יותר חזקה מכל תיאור פלסטי של מילים. יש גזענות בישראל. ובימים אלה מתנהל קרב איתנים על עתיד הקהילה השחורה בתוך החברה הישראלית הלבנה. קרב על עתיד האתיופים - לא כיהודים בלבד אלא כשונים בצבעם. את הקרב הזה מנהלים פוליטיקאים זוטרים, אנשים נטולי חזון ובעיקר מי שעטופים ברחמים עצמיים.

בני העדה האתיופית לא הצליחו להצמיח מנהיג ראוי, וביום ההפגנה הנושא התחדד שבעתיים. שניים השואפים לכתר המנהיגות על גבן של ארבע ילדות תמימות התגלו כמי שאין להם יכולת להנהיג עדה במצוקה. 

בשנות ה-90 היה זה אדיסו מסאלה, איש כריזמטי, פוליטיקאי משופשף שסחף את העדה אחריו, אך לטעמי הוא גרם רק נזק. אחר כך הגיע אברהם נגוסה, מנהיג עטור מסתורין בעיקר בכל מה שקשור לדתו ואמונתו, והצליח ליצור פירוד בעדה. הוא ערער את האמונה שהייתה טמונה בקרבם. פעיל מרכזי נוסף הוא גדי יברקן, מארגן ההפגנה, שמכונה בפני יוצאי אתיופיה "פוסט-אדיסו", כשלמעשה הוא תלמידו המובהק של מסאלה.

כל אלה פועלים בשם העדה למטרה אחת: כדי לשבת ביום מן הימים על כסא עור בחסותה של דליה איציק. בני העדה הם רק אמצעי ולא מטרה. לכן ההפגנה נכשלה כישלון חרוץ. האתיופים הצביעו ברגליים לא בגלל שהנושא לא כאב להם, או כי הגזענות לא כאבה להם, אלא כיוון שהם פשוט יודעים מי עומד מאחורי ההפגנות המתוקשרות. 

ומדוע הצברים לא באו להזדהות עם בני העדה? זאת כיוון שהמנהיגות שלנו פשוט לא קיימת בשטח.