מליאת הכנסת אישרה הערב בקריאה שניה ושלישית, את חוק ההכרה הממלכתית של חג הסיגד, חגם של יהודי אתיופיה.

ע"פ החוק, החג יצוין בטקס ממלכתי מדי שנה, בכ"ט במרחשוון. את ההצעה הגיש ח"כ אורי אריאל, יו"ר סיעת האיחוד הלאומי-מפד"ל, והוא צירף אליו חברי כנסת מש"ס, מרצ, העבודה והליכוד.

החג הוא יום צום בו מתפללים לבניית בית המקדש ולזכות לעלות לארץ ישראל, עד לצהרי היום, אז עורכים סעודת חג גדולה. החג משמש ציון לאומי על חשבון הנפש הפרטי ביום הכיפורים.

לקראת החג היו בני הכפרים יוצאים, לעתים למסע של כמה ימים, ומתרכזים בנקודות מרכזיות בהמון רב, מכינים את הדרוש לחג ומתפללים תפילות מיוחדות. הטקס נערך על הר גבוה, משום הדמיון למתן תורה בהר סיני. השכם בבוקרו של החג, היו כל קהל הנאספים טובלים בנהר ולובשים את בגדי החג. הקייסים, כהני העדה, היו מוצאים את ה'אורית' (תרגום התורה) והקהל כולו היה מלווה אותם בשירה. כך היה הקהל עולה אל ההר, עד למקום האירוע. בהגיעם למקום, היו ה'כהנים' - מנהיגי העדה - פותחים בסדר התפילות והקריאות. תחילה התפללו על ירושלים ועל התקווה להגיע אליה ולהתפלל בה, בהמשך פנה גדול הכוהנים אל הקהל והדגיש את חשיבות קיום חוקי התורה. לבסוף היו קוראים מן האורית את סיפור מעמד הר סיני, חידוש הברית בין העם והאלוקים בספר נחמיה. אחר כך כל הקהל מתוודים על חטאיהם, כורעים ומשתחווים בידיים פרושות כלפי מעלה, ובסיום הטקס היו תוקעים בחצוצרות ומביעים את הרצון לחגוג בשנה הבאה בירושלים. לאחר שירדו מן ההר, בסוף היום, היו יורדים בשירה ובריקודים לכפר ומקיימים סעודת מצווה חגיגית החותמת את היום.

עם שיבתם ההמונית של יהודי אתיופיה לארץ, נערכה העצרת המרכזית של החג בהר ציון, ובסיומה תהלוכה לכותל המערבי. לאחר חילוקי דעות בעדה וקיום טקסים מקבילים נוספים בחורשת ארמון הנציב, הוחלט שהטקס והחג יתקיימו בטיילת ארמון הנציב, שם מתכנסים מדי שנה בני העדה האתיופית לחגוג את החג.

ע"פ החוק החדש, הטקס הממלכתי של חג הסיגד ימומן מתקציב משרד ראש הממשלה, וכן יחשב יום בחירה, שהבחירה בידי העובד לצאת לחופשה או לעבוד. אם בחר העובד ביום חופשה, יובא היום במניין ימי החופשה שלו. כמו-כן, ע"פ החוק יצוין החג במערכת החינוך במערכי שיעור, בתערוכות ובטקסים.



ח"כ אריאל בירך על קבלת החוק, ואמר כי זהו מילוי של חובה קדושה של העם כלפי העלייה המבורכת מאתיופיה, שהעשירה את החברה הישראלית בערכי צניעות, הסתפקות במועט וכיסופים לציון.