בניגוד להצהרה על אחד מהתנאים הבסיסיים של חברה דמוקרטית – שוויון זכויות והזדמנויות, בכל יום נתקלים בני הקהילה האתיופית באפליה במגוון תחומי החיים
מברטו מששה
את השכלתי האקדמית רכשתי במכללה פרטית. אני לא עשיר. האמת, גם חבריי ללימודים לא היו עשירים ברובם, ועבדו כדי לממן את לימודיהם. למי שלא יודע, במכללה פרטית משלמים כעשרים ושבעה אלף שקלים לשנה. לאתיופים שבנינו, מינהל הסטודנטים משלם כאחד עשר אלף שקלים, שכר אוניברסיטאי, ואת השאר עלינו להשלים. בשנה הראשונה השלמתי את המימון מכיסי ובשנה השנייה נגמרו לי הרזרבות. הברירות היו להפסיק ללמוד או לבקש עזרה. הרצון ללמוד היה יותר חזק מהאגו. לא אחת שאלתי את עצמי: איך אחרים, שאינם עשירים בדיוק כמוני, כן הצליחו לממן את התואר, ואני לא? המסקנה הייתה שהגב הכלכלי שלהם איתן יותר משלי, ולא אתבייש לומר שלולא "הדוד מאמריקה", לא הייתי מסיים את הלימודים. היום אני יודע שלילדיי אצור גב חזק, שלא יזדקקו לעזרתם של אחרים.
לאחר לימודי, עתידי בעולם התעסוקה כרוך במאבק גדול יותר מזה של חבריי בהירי העור, ועלי להוכיח את עצמי. אני מודע למצבי "המיוחד", שהתקיים גם בלימודים. אני רק מקווה שיפסיקו לבחון אותי ומבטיח להיות בין הטובים בכל תפקיד שאמלא. השאלה היא האם תהיה לי ההזדמנות להוכיח את עצמי?
"ישנם כ- 3,000 אקדמאים ורבים לא מוצאים את עצמם בתפקידים ההולמים את השכלתם במעגל התעסוקה, במגזר הפרטי ובסקטור הציבורי", אומר צחי אורקו, סטודנט ומנהל פורום יוצאי אתיופיה ב-ynet, "לי, כבן הקהילה, נמאס כבר לשמוע על פרוייקטים לעידודינו ולשילובינו בחברה. השילוב הכי טוב הוא מתן הזדמנויות שוות. אני לא מבקש הנחות! אני מבקש צדק! ברגע שהויזואליות שלך נחשפת, גם אם אתה מוצלח אתה נחסם, ואם לא מסיבות גזעניות, אז איך אפשר להסביר את הטרמינולוגיות המוכרות כל כך, 'ניצור אתך קשר' ו'המשרה כבר לא רלוונטית'?".
למשוך למעלה
"הקהילה האתיופית משתייכת לקבוצות אוכלוסייה הסובלות מתת-שוויון שיטתי קשה, חמור ומתמשך. בדרך כלל בשל דעות קדומות וגם בשל רקע סוציו-אקונומי-סביבתי", אומר ד"ר בן ציון להב, מומחה למשפט חוקתי שמסביר את יתרונות הפתרון המלאכותי של העדפה מתקנת: "הרעיון הוא להעניק את הזכות לאותן קבוצות אוכלוסייה שאם לא נעדיף אותן, לא נגשים לגביהן את הזכות לשוויון הזדמנויות מהותי. הזכות "הרגילה" לשוויון לא הגשימה ולא תצליח להגשים לגביהן את השוויון. ההעדפה, נעשית באמצעות שילוב וקידום של פרטים בקבוצה החלשה בצורה מלאכותית, במקומות עבודה או לימודים, שאילולא ההעדפה, לא היו מגיעים לשם. המטרה היא, שהמועדפים מהקבוצה, 'ימשכו למעלה' את בני קבוצתם האחרים". לבני הקהילה האתיופית, אין, בינתיים, בעלי תפקידים בכירים שיובילו את הקהילה למעלה. לא אחת, שומעים או נתקלים באפליה, בגלל היותם "אחרים".
בעולם, הייתה זו ארצות הברית הראשונה להנהיג מדיניות של העדפה מתקנת לקבוצת האפרו-אמריקנים, כבר מאמצע שנות ה-60. באירופה מונהגת מדיניות זו לטובת נשים. בישראל תקנות העדפה מתקנת חלים בהיקף שונה על ארבע קבוצות אוכלוסייה: נשים, האוכלוסייה הערבית, אנשים עם מוגבלות ועולי אתיופיה (מי שנולד או שאחד מהוריו נולד באתיופיה).
בחברה סקטוריאלית כמו ישראל, תקנת ייצוג הולם מאזנת במשהו את אי השוויון ההולך וגדל. ליוצאי אתיופיה הזכות הוענקה לאחרונה, אך ורק בקרב עובדי שירות המדינה. לאחר מאבק ממושך של נציגי הקהילה האתיופית, בשיתוף עם האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, החליטה הממשלה על איוש 15 משרות בכירות בשרות המדינה על ידי יוצאי אתיופיה. לאחר 30 שנה בהן לא מונה אף בן קהילה לתפקיד ממשלתי בכיר, זהו צעד חסר תקדים והתחלה של פתיחת דלתות והתפוגגות סטריאוטיפים, אך הדרך עוד ארוכה.
"החברה הישראלית רואה בנו נטל נוח, כי אנחנו לא מהווים איום", אומר אורקו, "תמיד נשמע 'מילות עידוד', אתם חמודים, ביישנים, אנשים טובים ושקטים! תוסיף על זה את ההפרטה שהקהילה עברה על ידי הממסד ושהולידו את הארגונים החברתיים, ותקבל משוואה בשני נעלמים. ככה השוויון לא יתקיים לעולם! הארגונים "לוקחים אחריות" על הקהילה ומפקירים אותה בצורה רשלנית. לך תבנה על זה שוויון בחברה".
חלק טבעי בנוף של החברה הישראלית
אלי אליו 23, קצין משוחרר מזה כשנה, חושב שהזכות לשוויון אינה מושג מופשט. "השוויון צריך להתבטא בחלוקת משאבים, חברתיים וכלכליים. באופן אישי הגשמתי את החלום של להיות קצין בצבא, אבל היו בפלוגה שלי לפחות עוד שני אתיופים, מהחיילים הטובים ביותר, שסיימו כלוחמים פשוטים. שיא הבזבוז של מוטיבציה וכישרון. לעומתם היו אחרים, שלא היית חושב עליהם, שהתקדמו יפה, וחלקם אפילו משרתים כקצינים בקבע. אולי משהו לא תקין בשיטת הסינון, אולי זו היתה אפליה. השוויון עדיין לא נראה והקהילה שלנו אינה חלק אינטגראלי וטבעי בנוף של החברה הישראלית".
"קיימים פערים חברתיים וכלכליים, וזה צורך של המדינה לבנות חברה שוויונית", אומר שמואל ברו, שחקן ובימאי הדרמה "זורבבל", שזכתה לאחרונה בפרס הראשון בפסטיבל הסרטים בחיפה, "מצד שני, אנחנו צריכים לפעול, כדי להגשים את המטרות שלנו. בני הקהילה צריכים להיות מודעים לכל ההטבות הניתנות להם, ולהשתמש בהן על מנת למצות את הפוטנציאל שלהם, אך חובת ההוכחה היא עלינו. אנחנו מחליטים אם להיות עלייה 'תורמת' או סתם עלייה".
קשרים או כישורים?
אחד החסרים הבולטים של בני הקהילה הוא בקשרים, עוד סימן לכישלונה של האינטגרציה. בישראל של 2008 קשרים חשובים יותר מכישורים. ומה עם נעדרי הקשרים? כנראה נועדו לכישלון. אורקו: "יצירת קשרים הוא עניין שלא התברכנו בו מספיק. אנו מתקשים להבין שהעולם מתנהל בצורה של שמור לי ואשמור לך".
במציאות בה החברה הישראלית רואה אותנו דרך אמצעי התקשורת, הסטיגמות מפחידות אנשים להכיר אותנו בכלל. שכשמדובר בקהילה, יש ראשי ערים ומנהלי בתי ספר שמרשים לעצמם לקחת את החוק לידיים. יחד עם זאת, גם לקהילה אחריות לכך שאינה פועלת די לשינוי המצב. בסך הכל, אנחנו לא מסכנים ואסור שיתייחסו אלינו ככאלו. אנחנו קהילה גאה, שלא מבקשת, אלא דורשת צדק!
קבצים מצורפים
