מאת: אברהם אדגה, מהנדס בטכניון. הוגה דעות. כתב את הספר המסע אל החלום, שיצא בשנת 2000.
כאשר הורי אמרו לי 'לך עם הדודים לסודאן, אנחנו מיד באים', הייתי ילד בן שמונה. עד אותו יום גורלי, גדלתי במשפחה שחיה בקבוצה. כפר אחד עם 20 בתים בגדלים שונים וילדים בגילאים שונים שהתרוצצו בשדות ובמרעה.
כאשר רוח העזיבה לירושלים החלה לנשוב, בבת אחת הורגש שינוי מאיים. אנשים התלחשו ולא דיברו בקול, אורחים באו בחשיכה ונעלמו בה. למרות כל זאת, חשתי שהאירוע לא נגע לי ולא הפריע לי עד אותו רגע שאמא נשקה ללחי ונפרדה בבכי נסתר. היא ניגבה ארוכות את עיניה במקנט שלה (חגורת נשים מסורתית ורחבה עשויה מכותנה), קולה רעד והשתנק. אבא עמד מהצד בשקט ומלמל מילות עידוד. הפציר בי להיות ילד טוב ואמיץ. אני בשלי כאילו כל זה לא לי.
היציאה עם הדודים לא הייתה זרה לי. הרי אני גדלתי על ברכם של שלושת הדודים. להפך, הרגשתי שאני חשוב ועוטפים אותי באהבה, גם אם הפרידה היא למספר ימים כפי שהובטח לי, עד שהורי יבואו.
רק שלושה ימים עברו מאז הפרידה וגעגועים עזים התחילו לתקוף אותי. בכל הזדמנות הצצתי אחורה כדי לראות האם הורי כבר מצטרפים אלינו. קולות הציפורים ורשרוש העצים נשמע לי כקול אחי הקטנים הקוראים בשמי. עברנו עוד אפיק ועוד הר תלול ועוד סבך של יער ועוד מקום שהוגדר כמקום מסתור של רוצחים ואנסים. עדיין הורי לא הגיעו.
את מעבר הגבול בין אתיופיה וסודאן עשינו בחשיכה. עד היום אני לא זוכר אם חצינו נהר או גופי טבל במים עומדים. מיד כשעברנו לצד הסודאני הופיעה קבוצת חיילים סודאנים ומבלי להוציא הגה התחילו להרביץ לדודי. כולנו התכווצנו ככדור ליד שיח קוצני והתפללנו שיניחו לו לנפשו. בת דודתי אלמנש התחילה לזעוק עם כל בעיטה שנחתה על אביה ועם חבטת כל קת של נשק שריסקה את גולגולתו. מיד התנפלו וסתמו את פיה. היא לא חזרה לדבר מאותו הרגע.
למחרת בבוקר הסודאנים אספו אותנו על גבי משאית כאשר דודי נאנק מכאבים, פיו ואפו נוטפים דם, עדות למכות הרצח שחטף לילה קודם לכן. עם כל קפיצה של המשאית בדרך העפר מרובת המהמורות ניסה להשמיע קול כאב עד שאיבד את הכרתו והתעלף. אשתו הבוכייה חרש הייתה לידו כאשר בתה מוכת התדהמה מכורבלת בצידה השמאלי, תינוקה קודח חום על גבה ובעלה מוטל על ריצפת המשאית כשהוא בין חיים ומוות.
למרות האימה ופחד ששרר ולמרות אין האונים שחשנו, אחד הדודים אזר אומץ ובשפת הידיים ביקש מהחייל שפקח עלינו עין שאחיו עומד למות אם לא תימצא מיד טיפת מים קרים להרטיב את גרונו. ספק אם היה מודע שהחייל הסודאני שכיוון את הנשק אלינו כל אותו הזמן עשוי ללחוץ על ההדק ולגמור את חייו.
לפתע , המשאית נעצרה והנהג נידב לנו מים קרים מאוד שאוחסנו בתוך עור בהמה. את פיו של דודי המוכה הצליחו לפתוח עם גזם עץ מאולתר שנמצא על קרקע המשאית. מיד כאשר טיפות המים חדרו אל גרונו הוא השמיע יבבות כתינוק וניסה לפקוח את עיניו הנפוחות כבלון, אך שוב שקע בתרדמה.
המשאית שפכה אותנו בשולי העיירה אום רה קובה שבתיה העשויים קש נראו כארמון אל מול קבוצת האוהלים הצפופים שנפרשו על האדמה החרוכה. אלמנש שקולה נדם מהלם סירבה לאכול ולשתות. היא הייתה הקורבן הראשון שאלוהים לקח וגופה הרך נקבר בתוך חריץ של אדמה ארורה ללא סימון, מבלי לציין מה הספיקה בחייה הקצרים ומבלי להתאבל עליה מחשש לחיי אלה שעוד היו שכובים על ריצפת האוהלים.
אני בשלי, הבטחתי לעצמי לשרוד את כל הקשים ולהתגבר על כל הפחדים עד אשר הורי יגיעו. כל בוקר קמתי ראשון והשקפתי אל המישור הרחוק עד שהשמים נגעו בהרים המרוחקים וניסתי לאמץ את כל מוחי ולראות את דמות משפחתי הפוצחת מתוך הרקיע.
הימים עברו כנצח. מוות וקבורה הפכו מנת חלקם של כל המשפחות. אמהות, ילדים ובעלים הוצאו באלונקות מכל פינה אל דרכם האחרונה. נדמה היה כאילו הדמעות יצרו אפיקים על פני האבלים. כוריי הקברים עבדו ימים כלילות ולעיתים לא הספיקו להכין קברים לכולם.
דודיי מצאו נתיב בריחה לעבר גדריף (עיירה סודאנית גדולה). הם שיחדו סודאני והוציאו את שארית המשפחה לחוף מבטחים במטרה להינצל מהתופת. לילה קודם ניסיון המילוט, ישבתי לבדי עזוב ועצוב, ובלבי החלטתי שעדיפה הבריחה אל הורי, גם אם היה זה כרוך בסכנת חיים, מאשר המשך הבריחה אל מקום מרוחק יותר. כשעוד התחבטתי ביני לביני התכסיתי בשינה עמוקה מלווה בחלומות איחוד עם בני ביתי. בחלום הצלחתי לדמיין את פני כל משפחתי כולל את התינוק שרק קראנו לו ממוש (כינוי לתינוק) והתענגתי מקול הבהמות שיצאו כל בוקר מהרפת והדיר לעוד יום של מרעה.
רק כאשר גופי נחבט ונגע במתכת הקרה של המשאית שעמדה מאחורי האוהלים בחשיכה נקטע חלומי וחזרתי למציאות הבריחה הנוספת. הדודים שוב, עבדו במהירות, .קשרו קשרים ודאגו שבמטוס ההרקולס הקרוב שיבוא מישראל וינחת בשום מקום על אדמת סודאן, אנחנו או חלק מאתנו נהיה בו. וכך היה.
עוד מאותם ימים ומזה 25 שנה אני עדיין מחכה לאימי, אבי, אחי וממוש שהיה על גבה של אימי.
סבתי זכרה לברכה ואחותי שניצלו בנס הגיעו מאוחר יותר. הן סיפרו לי שמילותיה האחרונות של אימי היו השם שלי. היכול להיות שלבה נשבר בגללי? לעולם לא אדע.
יום הזיכרון לכ-4000 איש, אישה וטף שנספו בדרכם מאתיופיה דרך סודאן אל ישראל שיצוין ב- 2/6/08, רק מעצים את זיכרונות הילדות האבודים שלי, ממש כשל אחרים.
