האם הממסד ממשיך לשמר את תפיסת "כור ההיתוך" שהונהגה בראשית ימיה של המדינה? על מקומם של הקייסים בטקס יום הזיכרון לנספים בסודאן
לילך גביש ומשה שטה
טקס יום הזיכרון לנספים בסודאן שהתקיים בכ"ח באייר תשס"ז, הוא יום ירושלים, היה יום בעל משמעות עמוקה עבור בני הקהילה שבאו להתייחד עם זכר יקיריהם. הניספים, כ- 4000 איש, אישה וילד שהלכו בדרך לא דרך, אותה עברו בני הקהילה שיצאו מבתיהם וחצו את מדבר סודאן בדרכם אל ירוסלם. אותם נספים מעולם לא הובאו לקבורה נאותה ומקום קבורתם לא נודע, וכאן, בהר הרצל שבירושלים, זוכים בני הקהילה לבטא את אבלם במקום שיועד לכך במיוחד.
הבחירה לקיים את יום הזיכרון לנספים יחד עם יום ירושלים היא בחירה מכרעת עבור בני הקהילה, המעניקה תחושת שייכות לחברה הישראלית. בטקס עצמו שהיה ממלכתי ומאופק, בהשתתפות ממלאת מקום נשיא המדינה, יו"ר הכנסת דליה איציק, השר לקליטת העלייה זאב בוים, ראש הסוכנות היהודית זאב ביאלסקיואישי ציבור נוספים, אשר באו לחלוק כבוד לאלפים מבני הקהילה שהתכנסו בהר הרצל. ניכר היה שההתנהלות בטקס, בה הקייסים הועמדו על במה צדדית נשאו תפילה ושרו מזמורים לפני ואחרי הטקס ולא קיבלו זכות דיבור במהלכו, היתה השתקפות של יחס הממסד לקייסים בכלל, המתקשה להכיר בהם כמנהיגי של הקהילה וכנותני שירות דת, במתאם עם הממסד הרבני.
הטקס שהתקיים במתכונת ממלכתית כלל נאומים של אישי הציבור ושל מי שהוגדר כנציג הקהילה, מר אדיסו מסאלה, שניצל את הבמה לתקוף את הממסד הישראלי על מצבה של הקהילה היום. אחת הנשים בקהל נשמעה כשהיא אומרת: "למה הבנאדם הזה לא נותן לנו להתאבל ליום אחד? נכון שהוא אומר דברים נכונים, אבל זה לא המקום". לדברי אנשים נוספים בקהל היא ביטאה את תחושותיהם של רבים מהנוכחים.
עוד במהלך הטקס נאמר קדיש על ידי גדי אלמו, בן העדה שרבים מבני משפחתו נספו בדרך לישראל, חבורת הזמר מבית הספר שפירא בנתניה שרה בעברית, זרים הונחו על ידי נציגי גופים שונים וביניהם "האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה", משמר כבוד צבאי ליווה את הטקס ונאמרה תפילת אל מלא רחמים מפי הרב הצבאי לצה"ל, כנהוג בטקסים ממלכתיים. בסיום הטקס מספר נשים ניגשו לאזור הבמה וקוננו באיפוק על מות יקיריהם בדרך מסורתית, כשהן פורסות את כפות ידיהן כלפי מעלה. גדי מלקו, רכז צופי שב"א אמר כי "מדובר בטקס חדש, שאינו מוכר בתרבות של הקהילה".
עם אחד ואחיד?
כאמור, הקייסים, מכובדי העדה, עמדו על במה בצד והשמיעו את תפילותיהם לפני ואחרי הטקס, אך לא ניתנה להם האפשרות לשאת דברים. בכך הטקס אזכר שיטות ממסדיות שהונהגו בעבר ביחס לעולים חדשים, ומטרתן היתהלבטל מאפיינים תרבותיים של בני העדות השונות, כדי להופכם לעם אחד ואחיד באמצעות "כור ההיתוך". יש לזכור כי פעמים רבות בדרך נרמס כבודם של הקבוצות החדשות.
השאלה הנשאלת היא האם השמירה על כללי הטקס הממלכתי היתה גם הפעם כה חשובה עד כדי דחיקתם של הקייסים, המנהיגים הרוחניים המובהקים של העדה לשולי הטקס? השאלה הופנתה לאריה קורת, מנהל אגף בכיר לקליטה בקהילה ממשרד לקהילת עלייה, שהפנה אותי למסרט וורקו, בת הקהילה ורכזת תחום חינוך של עולי אתיופיה במשרד. לדברי וורקו, מדובר בטקס ממלכתי מובנה וכי על מנת לשנות בו חלק כלשהו, יש צורך לכנס ועדה שתדון בנושא. קורת הוסיף כי הוא פתוח לבחון את הנושא לקראת הטקס בשנה הבאה.
לדברי הקייס וובה אברהם מנהיגה הרוחני של הקהילה ברמלה, הקייסים עצמם לא כל כך דחפו שיהיה נציג מצדם שיברך את הקהל ואף לא ייחסו חשיבות לעניין, אלא לתפילות בלבד. יחד עם זאת, הקייס אברהם הביע כעס על המארגנים, על כך שלא הציעו לקייסים שנציגם ינאם או יברך בטקס. לדבריו, הוא יפנה את העניין לכלל הקייסים, כך שבטקסים הבאים הקייסים יילקחו בחשבון במטרה שנציג שיהיה מקובל על כלל הקייסים ינאם או ליתר דיוק יברך את הנוכחים.
רבים מבני הקהילה הביעו אי שביעות רצון מאי נתינת במה הולמת לקייסים. לדברי אשר רחמים, עובד סוציאלי בעיריית ירושלים: "היה מקום לתת לאחד הקייסים לנאום, ולא רק לאפשר להם לברך ולהתפלל. התחושה היא שאנחנו עוד פעם שוללים את המקום של אלו שהיו המובילים של הקהילה, שגרמו לכך שהקהילה תזכה להיות מה שהיא היום. מה יכול להיות ממלכתי יותר מהם?".
אביגיל יונס, בת הקהילה ורכזת תוכנית צופי שב"א ים, העלתה אף היא ביקורת על הדרך בה התנהלו הדברים. יונס: "הטקס היה מאורגן ומרשים מאוד, אך הדבר שצרם לעין והפריע לאנשים נוספים ואני ביניהם היה שהקייסים לא קיבלו מקום בטקס, והתחושה הייתה כי הם היו כמו קישוט ותפאורה. אני יודעת שזה היה טקס ממלכתי, שבו פוליטיקאים ונציג הקהילה נאמו, אבל התחושה היתה שהקייסים שהינם האנשים המשמעותיים כמנהיגי הקהילה, לא קיבלו את מקומם הראוי, שיכול היה לבוא לידי ביטוי בדבר תורה, או כל דבר אחר, ולצערי לא היתה התייחסות אליהם בכלל, זה צרם מאוד. צריך לזכור שאלו נציגי הקהילה שלנו, הם אלה שמנהיגים אותנו".
יונס שעומדת לקראת סיום התואר השני שלה בקרימינולוגיה קלינית ומלווה את הקהילה במסגרות שונות ומכירה את בני הנוער היטב, אומרת: "אנחנו כבני הקהילה מכבדים את הקייסים מאוד ומארגני האירוע צריכים לזכור ולכבד את מה שחשוב לנו. וביחס לקייסים, זה הוחמץ באופן מאוד בוטה. אותי באופן אישי מרגש לשמוע אותם. התפילות הן עוצמתיות, חודרות ונוגעות. גם אם אני לא ממש מבינה את שפת התפילה. ההורים והמבוגרים מבינים יותר ולהם זה חשוב עוד יותר. במהלך התפילות אנשים החרישו קול ובכו. זה היה יום מאוד משמעותי עבור הקהילה ועוד יותר עבור המבוגרים. אני בטוחה שהם היו רוצים לשמוע אותם, מה גם שהם דתיים יותר מרוב הצעירים. גם אם יש מבנה לטקס, שמארגני הטקס יבדקו את הצורך האמיתי. יש מקום להתגמש ולהתאים את הדברים למצב נתון".
