מאוצר הפתגמים של יהודי אתיופיה

דני בודובסקי

תוכן עניינים

הקדמה ותודות

יהודי אתיופיה- רקע כללי

יהודי אתיופיה- מאפיינים תרבותיים

כללי; "ידע" מול "אמת"- מה יודעים הקולטים על יהודי אתיופיה; מניעי העלייה; צבע עור; תרבות השיחה; אמירת שלום; כיבוד הזולת, נימוס וצניעות; קיום הבטחות; שמירת סודות וביטוי רגשות; סבלנות וזמן; שמות; מבנה המשפחה ("ביתה-סב" ו"זמד"); קליטה ומעבר בין תרבויות.

חינוך בעזרת פתגמים- גשר למורשת התרבותית

אמרות ופתגמים של יהודי אתיופיה

על חכמה

על חשדנות

על סבלנות וסדרי עדיפויות

על האמונה באל

על ריב סמכויות ואחדות

על כאב הפרידה

על כפיות טובה ואמתלות

על שלמות המשפחה ויחסים בין-אישיים

על רכילות וקללות

על שתיינות

על חינוך והשכלה

על גרגרנות

על טיפול בין-תרבותי

על נשים

על קמצנים

רשימת מידענים

מפתח פתגמים לפי נושאים

רשימת קריאה

 

יהודי אתיופיה- רקע כללי*

בישראל חיים כיום למעלה מ-100,000 יוצאי אתיופיה (מתוכם כ- 30,000 ילדים שנולדו בארץ). "ביתא ישראל" – כך קראו לעצמם יהודי אתיופיה במשך מאות שנים. "פלאשים" (פולשים, זרים, חסרי אדמה), "אטנ'קון" ("אל תיגע בי" – אזכור להקפדתם שלא לגעת בגוי הנחשב לטמא)- כל אלו היו חלק מכינויי הגנאי שבהם השתמשו הנוצרים בהתייחסם לשבט יהודי זה.

לפי המסורת הרווחת בקהילת יהודי אתיופיה הרי הם צאצאיהם של גולי בית ראשון שהגיעו למצרים ולאחר מכן ירדו דרומה לסודאן עד שהגיעו להרים בצפון- צפון-מערב אתיופיה , ושל קבוצת יהודים שהגיעה מתימן (בשלבים מאוחרים יותר). הם שוללים כל קשר של מוצאם משלמה המלך (כפי שאולי ניתן בטעות להסיק למשל מהשם שניתן למבצע העלאתם ב1991- – "מבצע שלמה"). אגדה אתיופית נוצרית היא הרואה בקיסרים האתיופים צאצאים של שלמה המלך ומלכת שבא.

דיווחים שונים על קיומה של קהילה יהודית באתיופיה הופיעו החל מהמאה התשיעית (סיפורי אלדד הדני), דרך תיאורי בנימין מטודלה במאה ה12- ואגרות רבניות מהמאה ה15- ואילך (ר' אליהו מפירארה, ר' עובדיה מברטנורא, הרדב"ז ורבים אחרים).עדויות היסטוריות מצביעות על קיומה של ממלכה יהודית עצמאית שהתקיימה באתיופיה בין השנים 1320 עד לנפילתה בשנת 1620. במלחמה באו לידי ביטוי גילויי גבורה שתועדו בכרוניקות הנוצריות, כמו סיפורן של הנשים היהודיות שהפילו עצמן למוות מהמצוקים יחד עם שוביהן.

תפילות דתיות רבות מאזכרות את ירושלים ואת חלום השיבה לציון. כמיהה ציונית משיחית-דתית זו לירושלים מצאה ביטוי מוחשי מתועד כבר ב-1862, עת יצאו אלפים רבים מבני הקהילה, בראשותו של אבא מהרי, למסע רגלי לכיוון ירושלים- מסע שנכשל. ניסיונות עלייה כושלים נוספים נעשו גם מספר שנים אחר כך.

הקשר של מרכזי היהדות בעת החדשה עם יהודי אתיופיה התחדש עם יציאת פרופ' יוסף הלוי לשליחות באתיופיה (1867), אולם נושא יהודי אתיופיה עלה לסדר היום הציבורי של היהדות העולמית רק שנים לאחר מכן, בעקבות פעילותו האינטנסיבית של ד"ר יעקב פייטלוביץ' אשר פעל למענם רבות, החל ממסעו הראשון לאתיופיה ב-1904 ועד לפטירתו בישראל בשנת 1955 בתום עשרות מסעות לשם. תלמידים רבים מקרב בני הקהילה העמיד ד"ר פייטלוביץ’. בעקיפין תרמה פעילותו זו להבאת שתי קבוצות של בני נוער ללימודים בפנימיית כפר בתיה (ברעננה) באמצע שנות ה-50'. תלמידים אלו חזרו רובם לאתיופיה לשמש מורים בקהילה, והם משמשים עד היום עמודי תווך בקהילה.

 

——————————————

*הכתוב בפרק זה מתבסס על- בודובסקי דני, דוד יוסף, ערן יחיאל, ברוך עקיבא: מאפייני יהודי אתיופיה- תקציר, ביתאצ'ין- מרכז מידע וייעוץ בנושאי משפחה של יהודי אתיופיה, ג'וינט ישראל, ירושלים, 1989, ועל בודובסקי דני ודוד יוסף: יהודי אתיופיה, סדרת מורשת יהודי אתיופיה מס' 1, בהלצ'ין, תל-אביב, 1996.

מרבית יהודי אתיופיה היו מפוזרים במאות כפרים באזורים נרחבים בעיקר בהרים בצפון מערב אתיופיה- באזורי גונדר (על שם בירת הממלכה האתיופית לפני בנייתה של אדיס אבבה במאה הקודמת והפיכתה לעיר הבירה במקום גונדר) בהם השפה המדוברת היא אמהרית, אזור טיגרי, בה השפה המדוברת היא טיגרינית, ואזורי וולקייט, בהם דוברים את שתי השפות. שפות אלו הן שפות שמיות וקיימות אלפי מילים דומות בינן לבין עברית. ישנה אף סברה שאמהרית משמעה "עם ההר".

עלייתם של יהודי אתיופיה נתאפשרה לאחר הוצאת פסק הלכה של הרב עובדיה יוסף, הרב הראשי לישראל דאז, אשר הכיר ביהדותם ב- 1973, ובזכות פסיקה זו הוחל עליהם חוק השבות ב- 1975.

העלייה הרשמית (אך הסודית) הראשונה החלה ב-1977, ועד ל-1984 כבר עלו כמה אלפים מבני הקהילה, בהם רוב יהודי טיגרי, וולקייט וטגדה (מקצתם עלו במבצעים ימיים חשאיים מחופי סודאן, מבצעים אשר פורסמו). בחורף 1984-85 הועלו כמעט 7,000 יהודים לאחר ששהו במחנות הפליטים בסודאן בתנאים קשים ביותר, בשני מבצעים דרמטיים: "מבצע משה" – אשר הופסק לפני סיומו בשל הדלפה לתקשורת הישראלית, ו"מבצע מלכת שבא" במרץ 1985 – אשר העלה את מי שנותרו בסודן. עד לעלייתם נפטרו כ- 4,000 איש במחנות אלו.

לאחר חידוש היחסים הדיפלומטיים בין אתיופיה לישראל בשלהי 1989 (יחסים שנותקו בעקבות מלחמת יום כיפור), החלה במהלך 1990 נהירה של כ- 23,000 מבני הקהילה (כמעט כל היהודים שעוד נותרו באתיופיה) מכפריהם בצפון מערב המדינה לאדיס אבבה, בתקווה לעלות במהירות לישראל ולהתאחד עם משפחותיהם שמהן נותקו כ- 6 שנים קודם לכן. כל היהודים הללו הועלו ארצה – מקצתם בצורה רשמית וגלויה טרם נפילת שלטונו המרקסיסטי של מנגיסטו היילה מריאם. כ- 14,310 הועלו במבצע האווירי הדרמטי והמתוקשר "מבצע שלמה" ( 24-25 במאי 1991), ויתרתם לאחר מכן תחת השלטון החדש של מלס זנאוי. במהלך 1992 הועלו יהודי קווארה במערב המדינה, ויהודים שנותרו מפוזרים במקומות שונים בצפון המדינה ובמזרחה. בכך הסתיימה למעשה גלות יהודי אתיופיה. סוגיה נפרדת היא סוגיית המתנצרים, ה"פלשמורה", השואפים לחזור למקורותיהם ולעלות לארץ.

קיימים הבדלים תרבותיים גדולים ורבים בין יוצאי האזורים השונים, בין יוצאי עיר לכפר, כאשר לכך מתוספים שינויים רבים בהתנהגות המתרחשים עם הזמן עקב העלייה – דבר הבולט יותר אצל הצעירים. אולם למרות הבדלים ושינויים אלו קיימים מספר מאפיינים בסיסיים מיוחדים המשותפים לרובם. הכרת מאפיינים אלו תאפשר להבין את קשיי הקליטה שלהם, את הקורה במפגש הבין-תרבותי של הקולטים עמם ותגביר את האפשרויות להצלחת קליטתם.

ההבדלים המרכזיים בין עולי "מבצע משה" לבין עולי "מבצע שלמה" נוגעים למסלולי העלייה ולמועדיהם ולמשך השהות הארוך בתנאי מעבר ומצוקה- אשר בו סבלו עולי "מבצע משה" מקשיים בולטים וחריפים.

1. תהליך עלייה טראומטי: יהודי אתיופיה עברו תלאות פיזיות ונפשיות קשות כמו מוות ופרידות, תלאות המלוות בתחושות עצבות, דיכאון, בדידות ורגשות אשם קשים. בתהליך העלייה המפרך והמסוכן ארצה עברו העולים חוויות קשות יותר ממה שעוברים בדרך כלל מהגרים או עולים אחרים. הדבר בולט במיוחד בקרב עולי "מבצע משה". האובדן, המוות והניתוק הממושך משפיעים גם על כל יתר בני הקהילה, שכן לרובם המכריע היו קרובי משפחה שנפטרו בעת השהות בסודאן.

2. פיצול של משפחות: בשל אופייה של העלייה נותרו כל המשפחות חצויות לתקופות ארוכות – ילדים מהורים, גברים מנשותיהם, אחים מאחיותיהם וכד'. בגלל הפירוד הממושך לא חזרו כל המשפחות לחיות יחד לאחר העלייה.

3. התמודדות עם שינוי בצורת החיים:

באתיופיה בישראל

I. חברה מסורתית דתית חברה מודרנית פלורליסטית (חילונית ודתית)

II. מנהיגות דתית מנהיגות פוליטית

III. אורח חיים כפרי אורח חיים עירוני

IV. עיסוקים חקלאיים בעיקר ובעלי אופי עצמאי עיסוקים טכנולוגיים עירוניים כשכירים

V. טכנולוגיה פרימיטיבית (בכפרים) טכנולוגיה מתוחכמת

VI. מיעוט לימודים פורמאליים דגש רב על לימודים פורמאליים

VII.המשפחה המורחבת במרכז המשפחה הגרעינית במרכז

VIII.המבוגרים במרכז הילדים במרכז

4. התמודדות עם שינויים בקודים התרבותיים*:

באתיופיה בישראל

I. כבוד לזולת ולגבוהים בהיררכיה מידה רבה של שוויוניות ומיעוט גינוני כבוד

II. אווירה סמכותית חופש בחירה רב

III. נימוס, ענווה חספוס, עמידה על זכויות, אסרטיביות

IV. שמירת סודות ואיפוק רגשי ביטוי רגשות, אי שמירת סודות

V. סבלנות ונינוחות דגש על מהירות ביצוע ועמידה בלוח זמנים

VI. תרבות שיחה בלתי ישירה מטפורית ומתארכת תרבות שיחה ישירה וקצרה

VII.תרבות שיחה סובלנית, מאזינה עד הסוף חוסר סובלנות, וכחנות, העדר הקשבה הדדית

VIII.קיום ההבטחות המעטות שניתנו אי קיום הבטחות המפוזרות בשפע

IX. חשדנות לאדם הלא מוכר אך כבוד כלפיו יחס פטרנליסטי ומתנשא לאדם הלא מוכר

X. רצון ללמוד על האדם הלא מוכר וממנו סקרנות מועטה ללמוד על האדם הלא מוכר

—————————————–

* נושאים אלו נידונים בהרחבה בפרק הבא: "יהודי אתיופיה- מאפיינים תרבותיים".

5. קשיים הלכתיים בנושאי נישואין: שלא כיוצאי קהילות אחרות, יהודי אתיופיה נדרשים לטבול במקווה טרם נישואיהם. דרישה זו יוצרת אצלם התנגדות רגשית עמוקה. מספר מועט בלבד של רשמי נישואין מוכנים להשיאם ללא דרישה לטבילה אוטומטית, דרישה הנתפסת ביניהם כהטלת ספק ביהדותם. דבר זה בולט על רקע חיי הקהילה הדתיים שניהלו באתיופיה ומאבקם בפעילות המיסיונרית שם.

6. צבע העור השונה: יהודי אתיופיה לא סבלו באתיופיה בגלל צבע עורם אלא בגלל יהדותם. לעומת זאת , בישראל הם נתקלים בתופעות של דחייה ולעתים אף בכנויי גנאי בגלל צבע עורם השונה. באתיופיה הם הוגדרו כבעלי צבע עור "חום" או "אדום" אך בארץ הם הפכו להיות "שחורים". הכינוי "כושי" הינו מעליב ולעתים קרובות נתפס כקללה.

7. קשיים בהשתלבות בתעסוקות שהשכר בהן בינוני ויותר.

8. דיור בבתי מלון ובדיור זמני (קרוונים) לאורך זמן.

9. פרשת תרומות הדם

 

 

יהודי אתיופיה- מאפיינים תרבותיים*

כללי

היהודים התגוררו באתיופיה מאות רבות של שנים וחיו בשכנות ליתר חלקי האוכלוסייה האתיופית. מבחינה תרבותית (והמאפיינים אשר יוצגו כעת) הם לא נבדלו בדרך כלל משכניהם. ההבדלים התמצו באמונות ובמנהגים דתיים ובהשלכותיהם. מכאן שעיקר המידע שיוצג כעת הינו אתיופי כללי ואינו מאפיין רק את היהודים. יתירה מכך- הוא מתייחס בעיקר לתרבות הכפרית ובמיוחד באזור גונדר.

"ידע" מול אמת: מה יודעים הישראלים על יהודי אתיופיה?

דעות וידיעות רבות רווחות על יהודי אתיופיה, רבות מהן הינן חסרות בסיס. להלן דוגמא לכמה מהן:

1. " הם עלו לישראל בגלל רעב"

2. "הצבע שלהם הוא שחור"

3. "התרבות שלהם פרימיטיבית"

אך האמת – אחרת.

מניעי העלייה

כאמור, מניעי העלייה היו ציוניים דתיים עם גוון משיחי. החלום להגיע ל"ירושלים" הינו חלום בן מאות רבות של שנים. קיים תיעוד על ניסיון עלייה של עשרות אלפים מקהילת "ביתא ישראל" (כך קרא שבט זה לעצמו באמהרית) כבר ב-1862. במחוזות מגוריהם העיקריים (במחוז גונדר בצפון מערב המדינה ובמחוז טיגריי בצפון המדינה) לא שרר רעב. זה פגע ב-1984 במחוז אחר במזרח המדינה (מחוז וולו) ובעטיו נמלטו מאות אלפי אתיופים נוצרים ומוסלמים למחנות הפליטים בסודאן. היהודים ניצלו הזדמנות זו של יציאה מהמדינה, והצטרפו גם הם לגל הפליטים תוך הסתרת יהדותם, ולאחר מסע מפרך ומסוכן הגיעו לסודאן. שם נפטרו רבים מבני העדה (כנראה קרוב ל-4,000 יהודים מתוך כ-11,000 היהודים שיצאו לדרך) עד להעלאתם ב"מבצע משה" (1984-85). כך שלא רק שהרעב לא היה מניע לעלייה, אלא שבגללו, ובגלל השהות במחנות הפליטים בסודאן שלמו מחיר כבד מאד כדי לממש את חלום העלייה לישראל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

———————

* פרק זה מתבסס על שני מאמרים: 1)בודובסקי דני, דוד יוסף, ערן יחיאל, רוזן חיים: מנהגים ותרבות: השלכות לפיתוח קשר מקצועי, סוגיות בנושאי משפחה של יהודי אתיופיה,פרסום מס' 2, ביתאצ'ין, ג'וינט, ירושלים 1989, 2) בודובסקי דני, דוד יוסף, ברוך עקיבא, ערן יחיאל, אבני בתיה: יהודי אתיופיה במעבר בין תרבותי: המשפחה ומעגל החיים, סוגיות בנושאי משפחה של יהודי אתיופיה, פרסום מס' 5, ביתאצ'ין, ג'וינט, ירושלים 1994.

צבע עור

באתיופיה היו קיימות אבחנות ברורות בין הסוגים השונים של צבע העור ומרביתם המכריע של האתיופים (ובם גם היהודים) לא הגדירו עצמם כשחורים ("טוקור" באמהרית) אלא כחומים ("טעים" באמהרית), או כאדומים ("קאי", "קאי דמה") – אם היה להם גוון עור בהיר יותר. מבחינת עולם התוכן השתייכו ה"שחורים" לעולם התוכן של העבדים, דבר שיש בו להסביר את התגובות הקשות כל כך והעלבון לכך שבארץ הם נתקלים במקרים בהם קוראים להם כושי, מילה הנתפסת כקללה ופגיעתה של זו קשה אף ממכה וכדברי פתגם אתיופי ידוע – "נקע של הפה – אי אפשר לרפא אפילו במסאג' של חמאה".

תרבות השיחה

תרבות השיחה מאד מורכבת ורב משמעית, ומבוססת על שימוש נרחב במטאפרות, סיפורים פתגמים ומשלים. דבר זה יוצר לעתים, מעבר לקשיי המבטא והשפה בכלל, קושי מרכזי נוסף בתקשורת בין העולים למטפלים הותיקים. דבר זה נכון הן לדוברי האמהרית (שעלו מאזור גונדאר והסביבה) והן לדוברי הטיגרינית (שעלו מאזורי טיגראי וולקאיט). נושא זה נדון בהרחבה בפרק הבא על "המורשת התרבותית ומקומם של הפתגמים והאמרות בתוכה".

אמירת שלום

אמהרית וטיגרינית משתייכות, כמו עברית, למשפחת השפות השמיות, וישנן מאות רבות של מלים דומות – אחת מהן: "סלאם" פרושה שלום, אולם מלה נוספת היא "טנה – יסטלין" ובתרגום מילולי "בריאות שייתן לך". כלומר, שה' ייתן לך בריאות בשמו. אמירת שלום זו הנאמרת בכל מפגש בין אנשים, בנוסף למערכת שלמה וארוכה של ברכות (ונשיקות), מדגימה 4 דברים מרכזיים בתרבות האתיופית: את מרכזיות הכבוד שבין אדם לחברו, את מרכזיות הדת בחברה האתיופית, את מורכבות השיחה, ואת חשיבות הבריאות.

כיבוד הזולת, נימוס וצניעות

מקום מרכזי ביחסים הבין אישיים כפי שהיו באתיופיה, תפסו ביטויי הכבוד המילוליים והלא-מילוליים. ההיררכיה ומידת "הנכבדות" (כבוד = "קביר" באמהרית) של האדם היא שקבעה את כללי ההתנהגות. הגם שכללי בחירת המנהיגות היו גמישים, נקבעה ההיררכיה באופן כללי בעיקר לפי גיל ומעמד דתי, אך גם לפי השכלה, תפקיד, חכמה, מין ועושר. לפיכך, היו ה"קייסוץ'" (הכוהנים, המנהיגים הדתיים של יהודי אתיופיה), הזקנים והזקנות, המורים, המבוגרים בעלי החכמה ועשירי הכפר – מכובדי הכפר ומנהיגיו. אלו זכו לגינוני כבוד מיוחדים מהחברים האחרים במשפחה ובכפר. מבוגרים חכמים נקראו "שימאגלה" (או "שימאגלאוץ'" ברבים) וזכו להערכה רבה מהסובבים אותם, ואליהם פנו בסכסוכים שונים.

כאשר אנשים היו נפגשים, היה מתקיים טכס חילופי ברכות וגינוני כבוד הדדי נוספים, מילוליים ולא מילוליים. במפגש עם אדם מכובד היו הצעירים מתכופפים לנשק את ברכו (כפי שנהגו יהודי תימן למשל), לא היו מישירים מבט אלא מנמיכים מבט, וזאת בתנוחה סגורה ומבוישת, המביעה התבטלות בפני הזקן. לא היו יוזמים שאלות לזקן אלא רק משיבים כשנשאלים, וגם זה ברגיעה ובנימוס. רק אחרי דברי פתיחה של המכובד ניתן לשאול שאלות. הפנייה אל המבוגר הייתה בפניית כבוד מיוחדת.

בעת מפגש בין מבוגרים, היה הצעיר יותר מתכופף במעין קידה לכיוון הזקן, מקבל את הנשיקות (אם מתנשקים) ולא נותנם, לוחץ יד ימין תוך תמיכת יד שמאל ביד ימין, וגינונים טקסיים נוספים הבאים לתת כבוד למבוגר. בנוסף לזאת היה נשמר מרחק פיזי בין המבוגרים והצעירים ובעיקר בין גברים ונשים זרים.

בחברה הישראלית, שהינה חברה פחות היררכית ופורמאלית, שונים מאד גינוני כבוד אלו. נראה שדבר זה , יחד עם הירידה במעמדם של מכובדי העדה, הביאו לשבירה מסוימת של דפוסי כיבוד הזולת בקרב עולי אתיופיה. נראה שעולים רבים ובעיקר הצעירים שבהם , מגלים גמישות ויכולת הסתגלות רבה גם בתחום זה ומאמצים דפוסי התייחסות בין-אישית הדומים יותר ויותר לאלו של התרבות הקולטת, דבר המגדיל את הפערים ואת החיכוכים שבין הצעירים למבוגרים, למורת רוחם של נכבדי העדה.

קיום הבטחות

יהודי אתיופיה אינם מרבים בהבטחות אך מעניקים חשיבות רבה לכל מילה ולכל הבטחה. הבטחה נקראת "קאל-מגבאט". אם מישהו הבטיח – סימן שהוא יכול לקיים ולכן הבטחה פרושה התחייבות לקיים. כבודו ומעמדו של המבטיח תלויים בקיום הבטחתו והוא יעשה מאמץ רב לעמוד בדיבורו. ככל שהאדם הינו בעל מעמד וסמכות רבים יותר כן יש לו "יותר כבוד להפסיד" ומשום כך הבטחתו כמוה כקיום בטוח של התחייבות. אם אדם לא מקיים את הבטחתו, נתפס הדבר כסימן שאיננו רוצה לסייע, שלא אכפת לו מעצמו ואף לא אכפת לו מילדו.

נראה שבארץ נוצרו חיכוכים רבים בין העולים לבין עובדי הקליטה על רקע אי-הבנות הקשורות ל"הבטחות". אחת הדוגמאות הנפוצות הינה בתחום הדיור בה הבינו עולים רבים את דברי הפקידים הבכירים שלעולים "יינתן חופש בחירה בנושא דיור", כהבטחה שיינתן לכל עולה דיור במקום שיבקש. "אי מימוש ההבטחות" – כפי שנקלטו בעיני העולים נראה שהייתה אחת הסיבות לירידה באמון כלפי המערכת הקולטת.

דוגמא נוספת קשורה לנוהג של העובדים לרשום את דברי העולים ואת בקשותיהם. כתיבה זו מתפרשת לעיתים כמעין התחיבות למלא את בקשת העולה ולכן רצוי להבהיר שהכתיבה נועדה להזכיר לעובד את בקשות העולה ושאין זו הבטחה לקיימן. בעיה נוספת מתעוררת כאשר העובד אומר "כן אשתדל לעשות זאת", כאשר כוונתו שהוא ינסה, אך לא בטוח שיצליח, והעולה מבין זאת שהדבר ביכולתו, בידיו של אותו עובד, ותלוי ברצונו הטוב. ואז כשהעובד אומר "ניסיתי ולא הצלחתי", עלול הדבר להתפרש אצל העולה כ"לא הצלחת כי לא רצית לעשות מספיק למעני…". יש לציין שאי-הבנות אלו קיימות למרות שבאמהרית קיימות מילים כמו "אולי" "אשתדל" וכד'.

צד אחר של אותה מטבע ניתן לראות בתסכולים ובכעסים המתעוררים בקרב עובדים רבים, כאשר העולה בטיפולם לא ביצע את אשר ביקשו ממנו, למרות שהבינו שהעולה הסכים לעשות זאת. מסתבר שמה שהעובד פרש כ"הבטחה" כלל לא נתפסה ככזו על-ידי העולה. דוגמא לכך היא המילה "בסדר" ("אישי" באמהרית) אשר לעיתים קרובות נאמרת על-ידי יהודי אתיופיה במקום לאמר "לא", וכדברי הפתגם האתיופי – "המילה "אישי" מרככת את הקושי שבסירוב". יש לזכור שנימוסם של יהודי אתיופיה לא אפשר להם להשתמש במילות שלילה הנחשבות כלא נימוסיות וכפוגעות . במקום להשתמש במילות שלילה, נהגו יהודי אתיופיה להשיב בשפה עמומה ומתחמקת.

מכאן עולה שיש להיזהר מאד מהתבטאות שעשויה להתפרש כהבטחה. אם אין העובד משוכנע כי יוכל לעמוד בביצוע ההבטחה בזמן, עדיף לאמר כי הוא לא יוכל לעשות זאת, לא יוכל להבטיח שזה אכן יתקיים, כי אין הדבר נתון בידיו ("זה לא בידיים שלי”, “זה לא תלוי בי", "זה לא בסמכותי"). תשובה זו אמנם מרה באותו רגע אך אינה מורידה מכבוד אומרה. אם, למרות זאת, הצליח העובד במילוי הבקשה, רק יעלה הדבר את קרנו.

כמו-כן יש להיות מודעים לכך שעולים, ובעיקר מבוגרים, ייטו לא לסרב לבקשות העובדים בצורה ישירה, וכדי לוודא ביצועה של בקשה מעין זו, יש להדגיש את תרומת מילוי הבקשה לרווחת העולה ומשפחתו.

שמירת סודות וביטוי רגשות

שמירת סוד הינה עוד אחת מערכי היסוד בתרבות יהודי אתיופיה, היא מצביעה על כבוד לזולת. האדם היודע לשמור סוד "בבטנו" נחשב למכובד ולמוערך, בעוד שזה המפיץ סוד – כרכלן וכסכסכן ("וואס-וואסה"). אנשים היו בוחרים לעצמם "בעל סוד" ("מיסטרנייה" באמהרית) אשר עליו יכלו לסמוך ואשר אותו היו משתפים בסודותיהם, והוא היה משמש להם כמדריך וכבעל עצה.

איפוק רגשי, הסוואה והסתרה של רגשות, שליטה על היצרים, ניתן לתארם כ"לשמור רגשות בבטן". בדומה לסודות, גם רגשות אין נוהגים לחשוף, ואיפוק רגשי הצביע באתיופיה על בגרות אישית, לעומת ההתנהגות האימפולסיבית והלא מאופקת של גיל ההתבגרות (המכונה גם "תקופת האש" באתיופיה או גיל ה”טיפש עשרה" בארץ).

פתגם אתיופי ידוע ממחיש תפיסה זו: " הבטן רחבה מכל העולם -למי שיש סבלנות". כלומר רצוי שלאדם תהיה "בטן רחבה" שתוכל להכיל את הצרות ולא להוציאן. דבר זה יכול, מצד שני, להסביר את ריבוי התלונות במרפאה על "כאבי בטן" – כדרך מטאפורית לביטוי של מצוקה.

קתרסיס במובן המערבי, במסגרת טיפול עם מטפל זר, לא היה מוכר, ודיבור על דברים מכאיבים תוך ביטוי רגשות, היה נעשה בדרך כלל בחיק המשפחה או עם "בעל הסוד". כך שביטוי רגשות ועיבודם במסגרת התהליך הטיפולי המערבי הינם תחום חדש, לא מוכר ומורכב ביותר שדורש זמן ואמון רב בדמות הטיפולית – כדי שדמות זו תוכל לשמש כ"בעל סוד" גם בנושאי הרגשות.

מכאן ייקל להבין את החששות והציפיות שיש לעולים מהקשר עם העובד המקצועי. העובד מצפה מהעולה לספר לו את בעיותיו וקשייו, אשר העולה תופס כ"סודות" שלו ושל בני משפחתו. הוא מתבקש לספר סודות אלו לאדם שאיננו "בעל הסוד" שלו ושלא שייך למשפחה, ואשר שאלה מרכזית לגביו היא באיזו מידה ידע העובד לשמור סוד ולא לגלותו ולפגוע בעולה ובמשפחתו? באיזו מידה ניתן לסמוך על מי שרושם ומתעד את הנאמר, רושם דו”חות, מתייעץ עם אנשי צוות אחרים, או אף נעזר במתרגם? האם יכול אדם כזה להיות תחליף הולם ל"בעל הסוד" שהיה קיים באתיופיה?

למרות כל סימני השאלה, מסתמן כיום שינוי וישנם עולים המוכנים לקבל את ההיבטים "הטיפוליים האישיים" שבקשר עם איש המקצוע, ומוכנים לשתפו יותר ב"סודותיהם" וברגשותיהם. נראה שמידת השיתוף קשורה למידת האמון שנוצר כלפי העובד ובהערכה באיזו מידה תקדם ההיחשפות את מטרותיו ורצונותיו.

דוגמא שכיחה הינה פניית אישה אל העובדת המקצועית בטרוניות על התנהגות בעלה כלפיה. במקרים אלו עלולה פניה ישירה של העובדת אל הבעל רק להחריף את הסכסוך בין בני הזוג מאחר והאישה פגעה בכבודו בכך שגילתה את סוד הסכסוך לאדם זר. במקרים אלו עדיף לשוחח אתה על מה שקרה, להדריך אותה למתן יותר כבוד לבעלה ולחזקה בכוון זה, ולאתר את גורמי התמיכה שיש לה (משפחה, חברים, שכנים, "בעל סוד") ולהמליץ על פנייה דרכם, או במקרים קיצוניים יותר, דרך חכמי העדה ("השימאגלאוץ'"), כדי לפתור את הסכסוך. יש לזכור שהעובד המקצועי מחליף חלק מהפונקציות התמיכתיות של המשפחה והחברים, ורצוי בכל זאת לא לנטרל את אותן מערכות תמיכה שממשיכות להתקיים, אלא להיעזר בהן.

סבלנות וזמן

תכונה נוספת המוערכת בעדה היא הסבלנות ("טיגיסט" באמהרית). ישנה חשיבות רבה שאדם יקשיב בסבלנות לדברי חברו ולא יקטעם, הן כביטוי כבוד לזולת והן כדוגמא לבגרות ושיקול דעת. באתיופיה לא היה נהוג למהר ולאמר את כל שידוע, אלא נהוג היה לדבר באריכות ובניחותא. לא היה נהוג להאיץ באחר שידבר "לעניין". חלק מתרבות הדיבור העקיף כוללת בתוכה את הדיבור וההקשבה בסבלנות. בעבודתו – היה הגבר עצמאי ואחראי לעיבוד שדה, וכך קבע לעצמו את לוח הזמנים שלו והיה מבצעו בנינוחות וברגיעה. באופן כללי לא מילא הזמן תפקיד מאד משמעותי בחיי האנשים.

פתגמים רבים מצביעים על הערך הרב שיש להמתנה סבלנית שבסופה יקבל האדם את מבוקשו לדוגמא: "הסבלנות – מרה היא; אך פירותיה – מתוקים".

מצב נינוח, רגוע וסבלני זה שונה מאד מהנהוג בישראל. העולה פוגש כאן לוח זמנים נוקשה, המתבטא בתחומים רבים: עבודה, לימודים (שלו ושל ילדיו), פגישות עם מטפלים, רופאים ונציגי משרדים שונים. הסביבה הקולטת לא נוהגת בסבלנות רבה כלפי חבריה וכלפי העולים. "כולם ממהרים" היא התחושה הראשונית של העולים לגבי הישראלים. תהליך ההתמודדות עם השוני שבתרבות הזמן והסבלנות מוצלח ומהיר יותר עבור הצעירים – אשר נראה שנוטים לאמץ את הדפוסים הישראליים די במהירות.

גם חלק מהמבוגרים כבר למדו שכדי להשיג את מבוקשם מהממסד, הסבלנות עלולה להיות להם לרועץ ושעליהם להתמיד ולדרוש. להיות "נודניק" ("צ'קצ'קה" או "נזנזה" באמהרית) יביא לתוצאות טובות יותר מאשר להיות סבלני. דבר זה קשור לאי ההבנות בנושא קיום הבטחות.

"עמידה בזמנים" – הינו כאמור נושא חדש ולא מוכר כל כך לכפריים באתיופיה. ובשנים הראשונות לעלייה נוצרו אי הבנות וחיכוכים רבים סביב איחורים ואי הגעה בזמן לפגישות ומועדי קבלה. עם הזמן נראה שמרבית העולים למדו את משמעות וחשיבות העמידה בזמנים ואת הסנקציות המתלוות להם ("לא הגעת בזמן היום – תגיע בזמן מחר בשעות הקבלה…") ויודעים להגיע בזמן.

באתיופיה, נעשית ספירת השנים על-פי הלוח היוליאני ולא הגרגוריאני- המקובל ביתר העולם הנוצרי, והפער ביניהם הוא של קרוב לשמונה שנים, כך ששנת 1998 בישראל הינה 1990 בלבד- באתיופיה. עקב כך היו מספר מקרים של רישום מוטעה של הגיל בתעודת הזהות אשר תיקונו יכול להתבצע בבית משפט מחוזי. בנוסף לכך, בהעדר מסמכי זיהוי רשמיים הכוללים גם תאריכי לידה מדויקים (כפי שהיה בקרב מרבית העולים מהאזורים הכפריים, נרשם יום וחודש הלידה בדרך כלל באופן שרירותי, דבר המסביר את ריבוי ילידי ה1- בינואר או ילידי 1982. 00.00, גם אם ההורים ידעו את תאריך הלידה המדויק על-פי סמיכותו לחג או לאירוע ידוע אחר. עקב רישום זה ישנם ילדים אשר הינם חסרי מועד אישי לחגוג בו את יום הולדתם כמו יתר ילדי הכיתה.

נקודה נוספת לציון, אשר הייתה רלוונטית לימים הראשונים של הגעת העולים ארצה, הוא נושא השעות: באתיופיה הייתה ספירת השעות מתחילה עם זריחת השמש, כך ששעה 07:00 בישראל נחשבה לשעה 01:00 (שעה אחת אחרי הזריחה)- באתיופיה, ושעה 16:00 בישראל, נחשבה לשעה 10:00 באתיופיה וכך הלאה.

סוג אחר של אי הבנה נובע מסדרי עדיפות שונים של העולים ושל הקולטים. לדוגמא – לטכס שתית ה"בונה" (הקפה) ערך חברתי רב, העדיף, לעיתים קרובות, על השתתפות באסיפות ופגישות אחרות, דבר אשר הישראלי מתקשה לקבל. מכאן עולה שרצוי לשמור על אורך רוח, סובלנות וסבלנות מחד, אך להגדיר גבולות ולוחות זמנים ברורים מאידך ולעמוד עליהם, לאחר שניתן הסבר שהובן על-ידי הפונה.

ביקורי בית: מנהגי קבלת אורחים

באתיופיה היה ביתו של היהודי פתוח לרווחה מאז ומעולם לקבלת אורחים ונקרא עקב כך גם "בית ל'אברהם". (זכר למנהגי הכנסת האורחים בהם היה מפורסם אברהם אבינו). קרובי משפחה וחברים יהודים שבאו לבקר היו מוכנסים ל"בית" (בקתת קש עגולה) ומתקבלים בנשיקות ברכה על הלחיים או הכתפיים תוך חילופי ברכות מפורטות לשלום כל בני המשפחה הקרובים, המקנה, הצאן והשדות. אנשים לא מוכרים נחקרו למוצאם ורק לאחר שהוברר שיהודים הם, היו מוכנסים לבית תוך כדי לחיצות ידיים וברכות ושאלות לשלום אותם מכרים משותפים. האורח היה אז מושב במקום של כבוד, ותוך כדי שיחה, בה היה נשאל בין השאר ובעקיפין למטרת בואו, היה מתכבד בשתיית "טלה" (סוג של בירה אתיופית ביתית, אשר שתייתה מקובלת כמנהג חברתי ולא כשתיינות) תוך מילוי הכוס עד גדותיה כאות כבוד, או שהיה מוזמן לטכס שתיית ה"בונה" (קפה שחור וחזק). זהו טכס שלם וחשוב מאד בחיים החברתיים של יהודי אתיופיה המשמש למעשה כמפגש קבוצתי בו מוחלף מידע, רכילויות וחוויות – והוא דומה למעשה לעבודה קבוצתית! הטכס כולל קליית גרגרי קפה טריים (בצבע ירוק), העברת הגרגרים הריחניים בין כל הנוכחים על-ידי בעלת הבית, כתישתם, בישולם במעין פינג'אן, ולבסוף – מזיגתם לספלים קטנים, כאשר הטכס מחייב שתיית 3 ספלי קפה. מהלך כל הטכס הממושך הזה מלווה בשיחה נינוחה ומורחבת, החשובה כל כך למשתתפים בה. עם הקפה היו גם מוגשים "בונה קורס" או "קולו" (סוגי פיצוחים, בדרך כלל גרגרי חומוס קלויים). במקרים מסוימים וכאות כבוד לאורח היו מכינים לו סעודה המורכבת מ"אינג'ירה" (מעין פנקייק חמצמץ) אשר במרכזו היו שופכים את ה"ווט" (רוטב חריף מאד לעתים עם חתיכות בשר, עוף או ירקות), כאשר האכילה הייתה מתבצעת בידיים (ולא בסכו"ם) וביד ימין ולא ביד שמאל. חלק נוסף ממנהגי האירוח כלל גם את רחיצת רגלי האורח וידיו על-ידי אחד המארחים.

בישראל נשמרים עקרונות ארווח אלו במידה רבה, תוך התאמתם לתנאים השונים בארץ. בני משפחה ובני העדה מתקבלים יותר בסגנון המסורתי, בעוד אורחים שאינם מהעדה, מתקבלים בצורה יותר "מערבית" על-ידי הגשת שתייה קלה וקפה, ללא טכס ה"בונה", ופחות הקפדה על גינוני הכבוד השונים, דבר המשתנה ממשפחה למשפחה, כאשר הזמן עושה את שלו גם כן. עובד אשר יהיה ער למרכזיות מנהגי קבלת האורחים ולמורכבותם, ואשר יבין את התרומה המשמעותית שיכולה להיות לעצם הביקור שלו בביתם של הפונים יוכל לחוש בצורה מוחשית מאד את התרומה שיכולה להיות לפעולת REACHING-OUT מעין זו. אם הוא ידע להתאים עצמו ולהתנהג כאורח "אתיופי" ולא "ישראלי", ישתתף בשתייה ובאכילה (אפילו טעימה בלבד) ובגינוני הכבוד ההדדי, ידע לבקש להשתתף בטכס ה"בונה" במקום לשתות נס-קפה, הוא יוכל לרמוז בכך על היותו רוחש כבוד לתרבות ולאותה משפחה, ועל היותו נכון לשבת ולשוחח ביתר אריכות עמם מתוך כבוד הדדי, דבר היכול לתרום רבות לפיתוח הקשר.

שמות

השימוש בשמות ובשמות משפחה בישראל שונה מהנהוג באתיופיה. העיקרון המרכזי הקיים באתיופיה הוא שכל אדם מוכר בשמו הפרטי אשר נחשב לשמו המזהה, כאשר לשם זה מצטרף שמו הפרטי של האב הביולוגי. שם האב נחשב לשם השני של הגבר וגם של האישה אפילו אם היא נשואה, באופן דומה לדרך בה מתייחס הישראלי לשם משפחתו. השם שנבחר לאדם היה בעל משמעות רבה ובדרך כלל לא נבחר באקראי. בנוסף לשם "הרשמי" שניתן לו סמוך ללידתו, היו בני משפחה קוראים לו גם בשמות נוספים, כך שמגיל צעיר הוא הורגל להיקרא בשמות שונים על-ידי אנשים שונים מקרב המשפחה.

 

טבלה 2: שם משפחה באתיופיה ובישראל

באתיופיה= שם "המשפחה" הוא השם הפרטי של האב (בדוגמא זו: מהרי דניאל, רחל אליהו)

בישראל= שם המשפחה הוא השם הפרטי של אבי האחרון החי בשושלת (בדוגמא זו: רחמים דוד, רחל דוד)

ישראל

בן

דוד (ז"ל)

 

 

אליהו

יצחק בן בן

ישראל יעקב

 

 

 

דניאל רחל

בן בת

יצחק אליהו

 

מהרי (רחמים)

בן

דניאל

 

 

 

מאפיינים בסיסיים אלו של שיטת מתן השמות השתנו בישראל:

1. שם משפחה – על מנת לאפשר זיהוי של משפחות ורישומם כמקובל בארץ, היה צורך במתן שם משפחה אחיד לכל בני המשפחה – לאב, לאם, לילדיהם, להורי האב וכד'. העיקרון הבסיסי על פיו נהגו עם מרבית העולים אשר הגיעו מאז "מבצע משה" הוא קביעת השם הפרטי של האב של האדם האחרון בשושלת שעדיין בחיים – כשם המשפחה, דבר המאפשר בדרך כלל מתן שם אחד לכל בני המשפחה (ראה טבלה 2).

2. שם פרטי – לעולים רבים בתקופת "מבצע משה" ניתן, בנוסף לשמם האתיופי, גם שם עברי. במרבית המקרים נעשה ניסיון לשמר את משמעות השם או לבחור בשם בעל צליל דומה. לדוגמא: מהרי שפירושו רחמים, קבל שם זה; נערה בשם וורקית כלומר זהב, קבלה את השם זהבה, אקלילו – הפך לעקיבא ובשמות תנ”כיים היה המעבר קל הרבה יותר – איסאק הפך ליצחק, איסייה הפך לישעיהו וכד'. לעיתים הייתה בעיה בשמות אתיופים מסוימים אשר שמם העברי היה בעל משמעות שלילית או גסה, כדוגמת השם הנשי ZIYIN (יפה)… אשר הפך בדרך כלל לזיוה. לעולי "מבצע שלמה" לא ניתנו בדרך כלל שמות עבריים.

לדבר זה מספר תוצאות ייחודיות כאשר באים לבחון זאת עם עליית יהודי אתיופיה ארצה:

1. האדם אשר היה מוכר באתיופיה בשמו הפרטי האמהרי ובשם אביו, וממשיך להיות מוכר כך על-ידי בני העדה בארץ, מוכר בדרך כלל בשם אחר לגמרי על-ידי הממסד. לדוגמא – מהרי דניאל, כפי שהוכר באתיופיה, יכול להופיע ברישומי הממסד כרחמים דוד, מכיוון ששמו הפרטי מהרי – תורגם לרחמים, ומכיוון שבעת עלייתו היו אביו וסבו עדיין בחיים הוא קבל את שם אבי סבו ז"ל – דוד, כשם משפחתו כך שלעולים בדרך כלל שתי מערכות שמות.

2. בשל הגעתם של בני משפחה במועדים שונים, קרה בכל זאת מדי פעם, שבני משפחה שונים קבלו שמות משפחה שונים. כמו-כן היו מקרים בהם קבל ילד את שם המשפחה של אביו החורג, או של סבו שגידל אותו וכד' במקום לשאת בשם משפחת אביו הביולוגי. למרות ניסיונות לצמצם ולתקן אי התאמות כאלו קיימים עדיין מקרים שלא הגיעו לידי פתרון, וחלקם אף הביא לידי מתחים במשפחה.

3. הישראלים נוטים באופן טבעי לעשות שימוש בשם העברי ולא האמהרי. לעתים קרובות ניתן לילדים שם עברי על ידי המורה בבית הספר, שם אשר לא נרשם בתעודת הזהות.

 

מבנה המשפחה

למונח "משפחה" בתרבות יהודי אתיופיה משמעות שונה מזו המקובלת בחברה הישראלית. חשוב להבחין בין שני מושגים עיקריים: "ביתה-סב" ו"זמד".

א. "ביתה-סב" – דומה למושג של "משק בית" (HOUSEHOLD).

מונח זה מורכב משתי מלים – "ביתה" – כלומר בית, ו"סב", כלומר אנשים*, לכן מילולית "אנשי הבית", קרי האנשים המתגוררים בבית, ולא בהכרח קרובי משפחה. למי שגדל באדיס אבבה או בעיר גדולה אחרת ייראו המושגים – אימא, אבא, אחים, אחיות, כזהים, מאחר ובאמהרית העירונית המודרנית זו המשמעות, בשונה מהתפיסה הכפרית. מרבית היהודים התגוררו בכפרים בבתים שנקראו "בית" (בית), "י-סאר-בית" (בית קש), "גוג'ו" (בקתה)**, מקובצים קבוצות קבוצות עם חצר משותפת. במקומות אלו התייחס המושג "ביתה סב" לכל האנשים שהתגוררו במתחם זה והיו נתונים למרותו של גורם סמכות מבוגר יחיד – בדרך כלל אדם מבוגר, סב, אב, או אח גדול. עמו התגוררו במתחם בניו הנשואים עם נשותיהם וילדיהם בעוד ילדיו הלא נשואים התגוררו בביתו שלו, עם אשתו.

כ"ביתה סב" נחשבו גם אנשים נוספים שהתגוררו במתחם: בנות קטינות שהושאו והמתינו למימוש הנישואין , ילדים מנישואין קודמים שאחד מבני הזוג הביא למשפחה, וכן אנשים שהינם קרובי משפחה רחוקים יותר ואף כאלו שאינם קרובי משפחה, כמו ילדי אחיו או אחיותיו של ראש ה"ביתה סב", אשר נשלחו לבית דודם בשל מצוקה כלכלית, ילדים שהתייתמו מהוריהם ואשר להם קרבת משפחה כל שהיא לראש המשפחה או לאשתו, ילד אשר נמסר לידיו של "קס" (רב), על מנת שזה יגדלו ויחנכו ויכינו להיות "קס" בעתיד. גם משרתים/עובדים של בעל הבית, אשר לאחר זמן הצליחו להשתלב בחיי המשפחה באופן פורמאלי לאחר טכס גיור ואימוץ (ראה להלן), או ילדים ממשפחת ענייה אשר נמסרו למשפחה עשירה, עם מעט ילדים (בדרך כלל קרובת משפחה שלהם) והמשפחה שימשה להם כמשפחה אומנת, כאשר האב נקרא "אסדגי" (המגדל), נחשבו כ"ביתה סב".

מכאן ש"ביתה-סב" מתייחס לא רק להורים אחים ואחיות אלא גם לדודים לנשותיהם, לילדיהם ועוד, דבר הדומה יותר למושג "המשפחה המורחבת". הרכב ה"ביתה סב" התרחב בעקבות נשואי בני ראש המשפחה (והצטרפות הכלות למגורים במתחם) והצטמצם עם נשואי בנות ראש המשפחה (ויציאתן למתחם של בעליהן). היה מקובל שכל ילדים/הנערים בני אותה שכבת גיל המתגוררים במתחם (אחים וגם בני דודים) קראו אחד לשני "וונדמי" (אחי) והנשים "אהיתי" (אחותי) ולמבוגרים (גם דודים) בכינויים כפי שקראו לאב ולאם.

ההיררכיה במשפחה התבטאה בין השאר במתן שמות וכינויים שונים לאדם, לפי מעמדו ומקומו ביחס למי שעמו הוא בא במגע. כך, שאותו אדם יכול היה להיקרא בשם אחד על ידי אביו, בשם אחר על ידי סבו ובשם אחר על-ידי אמו, סבתו או אחיו. קורה לעתים שעובדים בלבלו בין כינוי (כגון אחי; המגן שלי)

——————————————–

* "סב" – מקור המלה משפת ה"געז".

** השם לבתי קש המופיע בספרות הכללית על אתיופיה הינו "טוקול", אולם שם זה אינו מוכר על-ידי יהודי אתיופיה אלא נלמד על ידם בישראל. בית אבנים מרובע עם גג של פח, שאפיין את המשפחות האמידות יותר נקרא "י-קורקורו-בית" (בית של פח), או בית גדול עם גג קש שנקרא "אדרש".

וחשבו שהוא שמו של האדם, או שקיבלו את הכינוי במשמעותו – כאילו אותו אדם הוא באמת אחיו (בעוד הוא בן-דודו…). ייתכן אף מצב בו ילד קטן במשפחה לא יודע בעצמו מה קרבת הדם והמשפחה האמיתיים בינו לבין "אחיו" הגדולים – אשר לכולם הוא יקרא "אחי" (גם אם לא היו כאלה).

"ביתה-סב" הינו, אפוא, תא משפחתי גדול ומורכב. באתיופיה ייחסו לגודל המשפחה חשיבות רבה, מאחר וככל שהמשפחה הייתה גדולה יותר כן הייתה יכולה לפרנס ולתמוך בחבריה ולהגן עליהם בתנאי החיים הקשים ששררו שם, ובהיעדר מערכת שירותים חברתיים ואישיים.

מאידך, המורכבות של תא משפחתי זה טמנה בחובה גם גרעינים של מתחים וקונפליקטים אפשריים, כגון: בין הורים חורגים לילדיהם, בין אחים לאחים חורגים. במקרים כאלו הייתה המשפחה פותרת את המתחים והסכסוכים על ידי העברת הילדים/האחים החורגים לטיפולם של קרובי משפחה אחרים, כמו: סב, סבתא, דוד וכדומה.

גם ילדים יתומים, או כאלו שהוריהם לא יכלו לטפל בהם, הועברו לטיפול לחברים אחרים במשפחה ולא נמסרו לאמנה או לאימוץ מחוץ למשפחה, אלא במקרים מיוחדים וגם זאת למעין אמנה , ובשום מקרה לא לאימוץ.

המורכבות של מבנה משפחה זו מקשה, לא פעם, על העובדים עם משפחות יוצאי אתיופיה בישראל בכמה אופנים: הם נתקלים בזוגות עם ילדים, שאינם ילדים ביולוגיים שלהם אך הם מתייחסים אליהם כאל ילדיהם (ואולי אף רושמים אותם כילדים ביולוגיים), תוך שימוש בכינויי קרבה שונים מאלו המקובלים בחברה הישראלית (כמו למשל כינוי דודה שגידלה אותו כ"אימא"), הם מגלים גילויי מחויבות לבני משפחה רחוקים, בשונה מהמקובל בחברה הישראלית וכדומה.

מורכבות המושג "ביתה סב" מקבלת חיזוק נוסף בשל היעדר שם קבוע המלווה ומתאר את ה"ביתה סב" לאורך הדורות (יש לזכור ששם "המשפחה" כלומר השם השני באתיופיה – היה תמיד שמו הפרטי של האב, וגם האישה המשיכה לשאת בשמו הפרטי של אביה – כשמה השני).

ב. "זמד" – קרובי משפחה

קרובי משפחה הן מקרבת דם והן מקשרי נישואין שאינם מתגוררים בהכרח במתחם המשפחתי. "זימדנה" (קרבת משפחה) הינו מונח חשוב מאד ליהודי אתיופיה. אחת הפעולות הראשונות הנעשות בכל מפגש בין יהודים שאינם מכירים זה את זה, הוא לבדוק האם יש ביניהם קרבת משפחה כלשהי דרך קרבת דם או קרבת נישואים ("זימדנה") ואם כן, מה טיבה. כך, שכל קרוב משפחה עמו יש "זימדנה" נקרא "זמד" (קרוב משפחה) או "זמדוץ'" (קרובי משפחה). אולם ייתכנו מצבים בהם חברים טובים מאוד או חברים ב"ביתה סב" שאינם קרובי משפחה – ייקראו אף הם "זמד" (או "זמדוץ'"),ולכן יש חשיבות להבין חלק מהקטגוריות המגוונות הקיימות בתיאור לתאר סוגי קרבת משפחה.

ניתן להבחין בכמה סוגים של קרבת משפחה ושל שייכות או אי שייכות:

"י-סיגה – זמד" -(קרובי משפחה של הבשר) – הם אלו עמם יש קשרי דם ישירים דרך אביהם או אמם.

"י-גביצ'ה- זמד" -(קרובי משפחה של הנישואין) – הם קרובי הדם של בן/בת הזוג.

"י-קרב- זמד" – (הקרוב הקרוב ) – קרובי משפחה (מדם) המתגוררים באותו אזור קרוב, או שהינם קרובים רגשית, וקרובי משפחה עד 3-4 דורות.

"י-רוק זמד" -(הקרוב הרחוק) – קרובי משפחה המתגוררים במרחק פיזי רב זה מזה, או שקרבת המשפחה ביניהם רחוקה (5-7 דורות).

"י-קורטניה זמד" -(הקרוב ההחלטי) – הקרובים עליהם ניתן לסמוך באופן מוחלט כבמקרה של נקמת דם – שינקמו בשמך או שיגנו עליך. בדרך כלל זוהי התנהגות מצופה בין אב לבן, ובין אחים, אך יכולה להתרחב גם לקרובים אחרים בהתאם לעוצמת הקשר הרגשי ביניהם.

"באד"- כל מי שאיננו קרוב משפחה עד שבע דורות, אשר אתו מותר להינשא.

 

קליטה ומעבר בין תרבויות

אחד התהליכים המורכבים והקשים עמם צריכים עולים ומהגרים בכלל להתמודד, הוא המעבר מתרבות מוצא מוכרת לתרבות דומיננטית חדשה וזרה. יש עולים שעבורם תהליכי המעבר והתירבות – מהירים יותר, ואחרים – שעבורם התהליכים איטיים יותר. ניתן לסווג, בצורה פשטנית, את העולים לכאלו, אשר מבחינה תרבותית נמצאים בנקודת זמן נתונה:

“בעיקר שם”- התנהגותם מכוונת בעיקר על ידי הקודים מאתיופיה (בעיקר בקרב הזקנים).

“בעיקר פה”- שהתנהגותם מכוונת בעיקר על ידי הקודים בישראל (בעיקר בקרב הילדים).

“גם פה וגם שם" – התנהגותם מכוונת הן על ידי הקודים מאתיופיה והן על-ידי הקודים בישראל, תוך גילוי גמישות והרמוניה מסוימת בשימוש בהם.

“לא פה ולא שם”- אלו המנותקים משורשיהם התרבותיים באתיופיה מחד, אך מאידך גם לא אימצו לעצמם התנהגות נורמטיבית ישראלית אלא אימצו תת תרבות אחרת.

נקודות אלו מצביעות אומנם על הפערים העלולים להקשות על קליטתם של העולים אולם גם על כוחות ההתמודדות הגלומים בהם. הכרה והבנה של דפוסי החיים, המנהגים והקודים התרבותיים של העולים הם חיוניים לפיתוח קשר הדדי בין הקולט לעולה מתוך כבוד ויחסי גומלין, לשם הקלת תהליך קליטתם והסתגלותם.

מכאן גם עולה החשיבות הרבה שיש לראות בחשיפת הילדים יוצאי אתיופיה לשורשיהם התרבותיים לא רק בביתם אלא גם במערכות החינוך הפורמאליות והלא פורמאליות כדי לאפשר להם להיות מחוברים טוב יותר לשורשיהם ולמשפחותיהם, ולהיות "גם פה וגם שם".

 

חינוך בעזרת פתגמים- גשר למורשת התרבותית

יהודי אתיופיה הנמצאים כיום בישראל הביאו עמם מורשת תרבותית עשירה מאד אשר אינה מוכרת וידועה למרבית תושבי ישראל הותיקים ולצערנו גם הולכת ונהיית פחות ופחות מוכרת גם לבני הדור הצעיר של בני הקהילה. רבים מעולי אתיופיה, ובעיקר החדשים יותר, מצויים כיום עדיין בעיצומושל תהליך ("מבוך") הקליטה, דבר המודגש במיוחד בקרב האוכלוסייההמבוגרת – אשר באופן טבעי יכולת הלמידה שלה מוגבלת ואיטיתיותר משל הצעירים. על העולה לרכוש מספר כלים אשר יקלו על תהליךקליטתו: המרכזיים שבהם הנם רכישת השפה העברית והבנת התרבותהישראלית (את הכללים הפורמאליים והבלתי פורמאליים שלה). רכישהמוצלחת של כלים אלו תקל על בניית הגשר: על השתלבות חברתיתותעסוקתית של העולים בחברה הקולטת. העולה המבוגר אשר מתקשה ברכישת כלים אלו, מרגיש עצמו לעתים קרובות מבולבל, חסר אונים, כאילוש"הלך לאיבוד" – וכדברי הפתגם האתיופי "למי שלא יודע, גם המישור (בו יודע האתיופי למצוא את דרכו ללא כל בעיה) – הוא יער" (בו הולכים לאיבוד).

אחת הפעולות החשובות שיכול עובד העוסק בקליטת עלייה זו לעשות כדילהקל על בניית הגשר, היא ללמוד ולהבין טוב יותר את התרבות האתיופית(התנהגות מילולית ולא מילולית, קודים תרבותיים וכד'), ולעשות שימוש מותאם לתרבות בידע שצבר.

דבר זה נכון באותה מידה גם לכלל עם ישראל, לכל אותם אנשים המצויים בקשרים עם קבוצת יהודים זו- החדשה מבין כל תפוצות ישראל. יכולתנו ללמוד מהאחר- היא היא העדות לנכונותנו לקבל את האחר והשונה. דבר זה מתייחס כמובן גם ללמידת העולה את התרבות ה"ישראלית" (ומי יצליח כלל להגיע להגדרה מוסכמת מה היא אותה תרבות?!). על המורשת התרבותית והדתית של יהודי אתיופיה ניתן לקרוא ביתר פירוט בחומר שכבר התפרסם (ראה רשימת קריאה בסוף החוברת).

באמהרית – "שיחה" ו"משחק" באים מאותו שורש, והיכולת ל"שחק" עםהמילים, לשלוט בהם, נחשבת לתכונה מוערכת בעדה. הביטוי "שעווהוזהב"3 מייצג את הרבדים השונים, הגלויים והנסתרים, בשיחה,כאשר יש הנאה גלויה בדיבורים עקיפים (שעווה) ובגילוי הדרגתי ומושכל של האמת (הזהב) (רוזן 1987 א', (LEVINE 1965.

דרך שיחה לא ישירה זו, בנוסף למבנה המשפט הבנוי אחרת ממבנה המשפט בעברית, עלולה ליצור אי-הבנות בין הקולט לנקלט. דוגמא לאי הבנות בין-תרבותיות הנובעות מתרגום במישור המילולי ולא במישור התרבותי היא של זוג מבוגרים יוצאי אתיופיה אשר פנה למשרדו של איש צוות הקליטה והודיע (כך תורגמו הדברים במדויק באופן מילולי) ש-"האוכל והמים שלנו נגמרו". העובד קיים ברורים באשר למצבם הכלכלי ולמצב תחזוקת הדירה וצנרת המים אך ניסיונות שלו לסיוע כלכלי נדחו על-ידי בני הזוג. רק בעקבות תחושת התסכול של שני הצדדים, התברר, בעזרת אחד מהעולים המבוגרים אשר גם תרגם את הדברים במישור התרבותי, שכוונת בני הזוג הייתה כי רצונם להתגרש ואין רצונם בכסף, כי לפי מטפורה מוכרת באמהרית, הדברים הבסיסיים המשותפים להם כבני זוג- האוכל המסמלים את הצד החומרי והמים המסמלים את הצד הרגשי בקשר ביניהם- נגמרו.

———————————————————-

3"סם אינה וורק"- מטפורה המתבססת על התהליך בו הופכים שעווה לזהב- מהשעווה יוצרים את צורת הכלי, הפסל המבוקש, ואותו עוטפים בחימר. כשהחימר מתקשה, ממיסים את השעווה, ובמקומה יוצקים לתבנית החימר את הזהב הנוזלי, הרותח וכשהזהב מתקשה- שוברים את תבנית החימר ומתגלה הפסל מזהב, שנוצר בתהליך כה מורכב.

אי הבנות יכולות להתעורר כאמור על רקע שפת דיבור ברמה המילולית, אך גם ברמה הלא-מילולית. לדוגמא – תנועה של סגירת אצבעות יד ימין ופתיחתה, כאשר זו מורמת, אשר בתרבות ה"ישראלית" נחשבת כתנועת פרידה לשלום ("ביי ביי"), פרושה – בתרבות האתיופית" – "בוא אלי". פתיחת וסגירת האצבע המורה כשהיד פשוטה לפנים (תנועה הנתפסת ב"ישראלית" – כהזמנה לבוא) עלולה להיתפס ב"אתיופית" כדבר פוגע ומעליב, כי היו עושים אותה לכלבים, עבדים או לילדים קטנים כשכועסים עליהם. ישנן תנועות גוף שונות המיוחדות לתקופת האבל ולמנהגי ניחומים נוספים שחשוב ללומדם.

בשל הנטייה התרבותית לדיבור מטפורי ולא ישיר ישנה חשיבות לברור מעמיק של משמעות הנאמר, ולכן תהליך השיחה עם יהודי אתיופיה חייב לקחת בחשבון את ההיבטים התרבותיים הרלוונטיים. כאשר, למשל, רוצים לתכנן מערכת הסברה על-ידי איש מקצוע שאיננו בן העדה, והנזקק לסיועו של מתורגמן, יש חשיבות לכך שההסברה תעשה לא רק באמהרית אלא גם ב”אתיופית” ועל ידי מגשרי תרבות מתאימים לכך, תוך התייחסות למישור התרבותי של העברת המסרים (ראה טבלה מס’ 1):

טבלה מס' 1: תרגום בין-תרבותי

 

מישור מילולי

מישור תרבותי

אתיופיה

אמהרית/טיגרינית

"אתיופית"

ישראל

עברית

"ישראלית"

 

 

דוגמא בולטת נפוצה ואהודה נוספת לשימוש ה"משחקי" במילים הוא הפתגם. הוא תפס באתיופיה מקום של כבוד בתרבות המילולית וה"שמאגלאוץ'" (זקני וחכמי העדה) הרבו להשתמש בהם. חכמת האדם נמדדה בין השאר ביכולתו להשתמש בפתגמים ולהתאימם למצב הנתון. הפתגם הוערך בשל תמציתיותו, ובשל המשמעויות שניתן לייחס לו, וייתכן והיווה פיצוי מסוים לאי ידיעת קרוא וכתוב.

על חשיבות השימוש בפתגמים ניתן ללמוד גם כן דרך פתגם: "כמו טאג' בתוך בירלה – כך הדיבור בפתגמים" ופירושו – כשם שהבירלה (כוסית הזכוכית השקופה העדינה עם פיה דקה)הוא הכלי המתאים ביותר לשתיית הטאג' (משקה אלכוהולי פופולארי עשוידבש) כי הוא שקוף וניתן לראות דרכו, כי הוא עדין ומאפשר מיצוימלוא הטעם של המשקה, ועוד משמעויות נוספות – כך גם הפתגם הוא הכליהמתאים ביותר לכל סוג של שיחה (רוזן 1987 ב').

הניסיון מראה ששימוש "אתיופי" בפתגמים (קרי בצורה "משחקית" ובצורה מותאמת למצב הספציפי) על ידי עובדי הקליטה יכול להיות בעל השפעה רבהממחיש את הממרה – "הפתגם שווה אלף מילים". לדוגמה: עולה הבא להתלונן שמשכורתו קטנה ושעובד בעבודה פשוטה ברמה נמוכה ושקשה לו – ניתן להסביר לו שבישראל הוא אינו יכול לעבודעבודות החקלאיות שהכיר באתיופיה (דבר אותו הוא יודע היטב), ולכןהוא למד עבודה אחרת חדשה וצריך סבלנות – הזמן יעשה את שלו, הוא יתקדם בעבודה ובשכר, וכדברי הפתגם "קס בקס אונקוללבאיגרו יהדל" (לאט לאט תלמד ביצת התרנגולת על רגליהלצעוד). פתגם זה מבהיר הן את חשיבות הסבלנות (שהוא כה מוכר ומוערך באתיופיה – אבל שבישראל, ערכו ירד, בשל חוסר הסבלנות המאפיין את הישראלים), מבהיר את הנקודה שמדובר בהתחלה חדשה, ומעביר מסר אופטימי לעתיד – לכל מי שיש לו סבלנות.

השימוש בפתגם מעביר מסרים נוספים מעבר להתייחסות למצב הספציפי לגביו הם נאמרים – והם שהעובד באמת מעוניין להכיר את התרבות ושהוא באמת רוצה ללמוד מהעולה וההיזון החוזר מהעולים כשהם שומעים את הפתגם נאמר באמהרית, כאשר הוא אכן מתאים למצב, הוא מאד חיובי.

מספר עולים ציינו שפתגמים רבים יונקים את שורשיהם מהתנ"ך, ודבר מעניין יהיה לבדוק זאת ולהשוותם עם העושר העצום של הפתגמים היהודים הנוהגים בעדות השונות (ראה למשל אלקלעי 1970).

נציג כעת מספר פתגמים מתוך העושר העצום הקיים בתרבות האתיופית. יש לזכור שכוונת הספר איננה ללמד את הפתגמים הללו ולאפשר שימוש טכני בהם, אלא כוונתו לגרות את הרצון ללמוד את השימוש בכלי זה, ולפתחו באופן עצמאי על סמך הניסיון האישי של כל אחד ואחר מכם בשטח.

יש לזכור שלכל פתגם פנים רבות, פרושים רבים ומצבים שונים שניתן להשתמש בהם. ישנם פתגמים מקבילים, דומים, ולעתים אף סותרים, בעברית ובשפות ותרבויות אחרות, כך שלכל פתגם ניתן להקדיש מספר עמודים -דבר שלא יעשה בספר זה.

באמהרית – הפתגמים הם בדרך כלל יותר מתומצתים מאשר בעברית. ולעתים קרובות הם מתחרזים. סביר להניח שבתרגומם הלך לאיבוד חלק מהחן שלהם או ממשמעותם, כשיש לזכור שלפתגם משמעויות שונות בהקשרים שונים. המילים המופיעות בסוגריים אינן מופיעות בפתגם עצמו אך הן הוכנסו – לצורך הבהרת הכוונה, הן נובעות מתוך הפתגם.

 

אמרות ופתגמים של יהודי אתיופיה

על חכמה:

1. (השומר) חכמתו בתוך הבטן – (הוא כמו השומר) אור בתוך הכד.

2. מחוכמת היד – (אתה מקבל) שעבוד צמיתים; מחוכמת הפה – (אתה הופך) מנהיג.

3. מי שמנשק בלי חכמה – מלכלך את השני בנזלת.

4. למי שלא יודע – גם המישור הוא יער.

5. כמו טאג' בתוך בירלה – כך הדיבור בפתגמים.

6. מי שלא שואל – יפסיד להיות מושל.

7. אם אתה מנסה לרמות אדם חכם – הרווח היחידי שלך מכך תהיה טינתו.

8. לפני הסתבכות – קודם זהירות.

9. קצת חכמה – חשובה יותר מאשר הרבה כוח בברך (כלומר מאצ'ואיזם).

10. את הדג – תאכל בחכמה.

על חשדנות:

11. אין אדם מתכופף אלא כדי להרים דברים או לשחרר גזים.

12. ההולך ומתחבא עם כלב – כשמתקרבים זרים, הכלב חייב לנבוח.

13. כמו שניתן לזהות זבוב קשה ראייה – כך ניתן לזהות אדם "קשה-ראייה" (שמסתיר מידע מאחורי עיניו).

על סבלנות וסדרי עדיפויות:

14. הסבלנות מרה היא – אך פרותיה מתוקים.

15. לאט לאט תצעד הביצה על רגליה.

16. הבטן רחבה מכל הארץ למי שיש לו סבלנות.

17. בירה חשבת שתהיה – נהר אל תעבור. (גם אם חשבת שתהיה בירה בסוף המסע שלך במדבר, כאשר תגיע לנהר – תשתה מהמים עכשיו).

18. החמור המחלק את המשא על גבו והולך שבע פעמים – המשא לא יהרוג אותו: במקום המשא כולו בבת אחת (שיהרוג את החמור).

19. מהמדף הגבוה היא רצתה להוריד – ואת מה שהיה לה מתחת לבית השחי – היא זרקה.

20. (הסיר) שלה נשרף, (אבל) בשל אחר היא בוחשת.

21. בגדים אין לה – אבל צעיף היא רוצה.

22. הסוס – לשדה הקרב מביא אותך – אך לא נלחם בשבילך.

23. אני לא אעסיק מישהו, אך כאלו שיעסיקו אותי – יש רבים.

24. המכשף אינו יכול לטפל בעצמו.

25. אני אמות היום בערב – אבל (אתה אומר) – האוכל יגיע מחרתיים.

26. מה שעבר עבר – חשוב קדימה.

27. החורש חפיף- יקצור יבלית.

28. תסביר לו, תסביר לו – אם יתנגד – הצרה תסביר לו (תלמד אותו).

29. כשמבקשים אותה – היא מתנגדת, כשגוררים אותה (בכוח) היא מסכימה.

30. הפועל (זה שעובד) שנפגע מהעבודה: (הוא כמו) האדם שמגדר בקוצים.

31. מי שאומר אני לא שבע – יקיא כל הלילה.

32. את האף (או האוזן או הזנב) של הנמר לא תופסים, אבל אם תופסים -לא עוזבים (כי אז יטרוף אותך).

על ריב סמכויות ואחדות:

33. אריה עם פיל (או שני פילים) מתאבקים – העשב למטה נשבר נשחק.

34. כששני כלבים רבים – החתול יחטוף את האוכל.

35. אנשים רבים, צועקים, אחר כך האחד (כלומר הממשלה) כותש אותם.

36. קור עכביש אחד השזור בקורים רבים – חזק מספיק כדי לקשור אריה.

37. כאשר קרובים עוזרים זה לזה – איזו רעה תצמח מכך?

על כאב הפרידה:

38. כאשר אפך מוכה – עינך דומעת.

39. מות האם הוא כמו לשבת על אבן: הכאב משניהם הולך ונעשה יותר גרוע עם הזמן.

על כפיות טובה ואמתלות:

40. לזהב שביד שלך אל תתייחס כאל נחושת.

41. כשהוא בידך – הוא חסר ערך כסמרטוט; כשאיננו – הוא שווה זהב.

42. זהב מלווה – חצץ מחזיר; (הוא כמו) המלווה תבואה – עפר מחזיר.

43. הרבה דבש- נהיה מר.

44. מי ששופך את המים – הם לא יחזרו.

45. אם אתה לא יודע לתת – מי לימד אותך לבקש?

46. אם משפשף עיניים – העשן עוד יותר צורב.

47. אם בישבן יש פצע – הכלב לא יכול לנבוח כמו שרוצה (כי כשנובח -משתפשף ברצפה – באזור הפצע).

 

על שלמות המשפחה

48. “אף אם המחלה אינה הורגת, הרי את הבית היא הורסת”

ובאמהרית: “בשטה מינים באיגדיל – בית יאגודיל”.

מעשה בשני שתיינים

מעשה בשני חברים שתיינים אשר ביקשו לחזק את הקשר ביניהם ולצרף גם את נשותיהם לחגיגה, ולהיפגש לפי תור, פעם בביתו של האחד, פעם בביתו של האחר. שמחו הם מאד על החלטתם, ואז מספר הראשון לחברו שיש בעיה: אשתו כבדת שמיעה היא ולכן יש לדבר בקול רם ולצעוק על מנת שתשמע. והנה מספר חברו שגם לאשתו אותה הבעיה, וגם אליה יש לצעוק כדי שתשמע. כמובן דברי שקר דברו שניהם וכל כוונתם הייתה לשמוח במסיבה וללעוג לנשותיהם על התנהגותן הקולנית. כאשר הגיע המועד למפגש, סיפר כל אחד מהבעלים לבת זוגו על קשיי השמיעה של אשת חברם. כאשר הגיעו האורחים החלו הצעקות כבר מחוץ לבית: “שלום, שלום”, צעקה האורחת ברכה למארחת. יצאה המארחת והחזירה ברכות בצעקות, וכך, לאחר חילופי צעקות בחוץ, נכנסו פנימה והמשיכו לדבר בצעקות. אף אחת לא הבינה למה השנייה צועקת וגם לא הבינה את דברי חברתה. הגברים שתו ועלזו וצחוקם גבר ככל שגברו צעקות הנשים. המהומה והרעש הלכו וגברו עד שהפריעו לשכנים. נכנסו כמה שכנות לברר את פשר המהומה אולם הן לא נענו מפני שלא נשמעו. הלכו השכנות והזעיקו את מנהיג הכפר. עם כניסתו לבית השיכור השתתקו כולם. בניסיונו של המנהיג לברר על מה המהומה והרעש – גילה את האמת – שהחברים השיכורים שיקרו עקב אי תפקודם, שהנשים שומעות, ושלא היה כלל צורך לצעוק, וכך יצרו הם מהומה זו אשר פגעה בנשותיהם ובשכניהם. עקב כך נשלחו שני השיכורים למקום מרוחק וטופלו עד שנגמלו, וכל אישה חזרה לביתה. על כך נאמר בפתגם ידוע (אשר מופיע גם בראשית מאמר זה): “אף אם המחלה (של השתיינות) אינה הורגת, הרי את הבית היא הורסת”.

 

על רכילות וקללות:

49. רכילות היא כמו אש בשדה קוצים.

50. נקע של הפה אי אפשר לרפא במסאג' של חמאה.

51. כאשר מעליבים את חברך – ראה כאילו זה נאמר עליך.

52. עלבון אינו קורע בגדים.

53. בבטן משתמש (שומר דברים בבטן-זה טוב); מי שמקלל-יהרגו אותו.

54. אם מדברים רעות – הבטן תישאר ריקה.

55. לדיבור (רכילות) – אין לו זרעים.

56. אחרי שהצבוע הלך – הכלב נבח.

 

על שתיינות

57. “השתיין והמשוגע מדברים את כל מה שיש בליבם”

ובאמהרית: “סקרם אינה עיבד י’ליבון יינגרל”

בתרבות בה שמירת סודות ואיפוק רגשי הם כה חשובים – מושווה, בפתגם זה, השתיין למשוגע אשר הוא חסר גבולות, חסר איפוק וכבוד ופוגע בזולת בכך שאינו יודע לכבד ערכים אלו.

58. “השתיין והמשוגע – חד הם”

ובאמהרית: “סקרם אינה עיבד – אנד נאו”

כמו בפתגם הקודם – גם כאן נעשית ההקבלה למשוגע, אך קיים כאן גם מסר סמוי בדבר ההבדל ביניהם: בעוד המשוגע לא שולט על מעשיו מפאת מחלתו (שגעונו) הרי השתיין לא שולט על מעשיו בשל שתייתו – דבר שהיה נתון לשליטתו ושהינו באחריותו.

על חינוך:

59. שם שניתן מהבית – השכנים יקבלו.

60. כנות הלב שווה למאה וחמישים מזמורי דוד.

61. לפי הדרך בה האב מעצב את הילד – כך נוצר הילד.

62. הביישן לא למד – הקפדן לא מלמד.

על גרגרנות

63. “מי שלא שבע וממשיך…- יקיא כל הלילה”

ובאמהרית: “אלטגיב באי, סיטפה יאדרל”

מעשה בנחש ובבקבוק החלב

מעשה בנחש, שתוך כדי חיפושיו אחר מזון נכנס לבית אחד, למרות שמזונו הטבעי לא מצוי שם. בתוך הבית נמצא בקבוק מלא חלב. התאווה הנחש לשתות מהחלב למרות שלא היה זה מיועד לו. שתה ושתה ותוך כדי שתייתו החליק פנימה לתוך הבקבוק עד שמתוך גרגרנותו סיים לשתות את כל החלב.

מרוב שתייה התמלאה בטנו והתרחבה, בחילה עזה תקפה אותו והוא בקש לצאת מהר מהבקבוק. אך בטנו שמנה והוא לא יכול היה לעבור דרך הפיה הצרה. סופו של דבר הקיא הנחש את כל החלב ששתה ורק לאחר שגופו חזר והצטמק לממדיו הטבעיים יכול היה להיחלץ מבקבוק החלב, לצאת מהבית ולחזור להסתובב במחוזותיו הטבעיים. על כך נאמר בפתגם אתיופי ידוע: “מי שלא שבע וממשיך…- יקיא כל הלילה”

ספור ופתגם זה רומזים לנו, למשל בהקשר של שתייה, שאין זה טבעי לגוף להגזים בשתיית אלכוהול. הגזמה זו תגרום לאדם להקיא את ששתה, והגם שהשתייה נעשית מתוך רצון – הרי לגוף – היא מזיקה.

64. “ילדו של האדם החופשי (שאינו עבד) והשתיל- שניהם אוהבים מים”

ובאמהרית: “י’צ’יווה ליג’ אינה אטקילט- ווהא ייאודל”

במישור הגלוי – המסר בפתגם זה הוא שטוב וחשוב הן לילד והן לשתיל לשתות מים כדי שיגדלו, אך המסר הסמוי מדגיש את הנזק הנגרם הן לעץ מהשקיית יתר של מים (ריקבון השורשים אפילו עד כדי מוות), והן למבוגר מגרגרנות יתר כמו למשל משתיית יתר של בירה (“רקבון” האדם, התקלקלותו הנפשית והגופנית, “נבילתו” עד כדי אי תפקוד ואף סכנת מוות).

על טיפול בין-תרבותי

65. “את היבלית של הארץ – תחרוש בשור של אותה הארץ” (אמרה אתיופית)

האמרה דלעיל מעבירה את המסר המרכזי שבבעיות צריך לטפל בכלים המתאימים לאותן בעיות, כך בבעיות תרבותיות צריך לטפל בכלים תרבותיים המתאימים לאותם הבעיות, לדוגמא השמאגלוץ’ הם הכלי התרבותי הטוב ביותר לטיפול בסכסוכים משפחתיים.

על נשים:

66. אישה – אפילו שיודעת הכל, לגבר נזקקת – כדי לסיים (כלומר – לקבל החלטות).

67. בארץ של האימא שלך (ארץ מולדתך) ובאשתך – אסור לזלזל.

סיכום

לימוד הפתגמים האתיופים והשימוש בהם יכול להיות כלי מוצלח הן להבנה מעמיקה יותר של תרבות עולי אתיופיה והן לטיפול מוצלח ולגישור מהיר יותר בין התרבויות, ויכול לסייע להפוך את העובד מסתם "מנגיסט"(פקיד, מנהל, נציג הממשלה) גם ל"שימאגלה" (חכם, זקן, המקובל בקרב אנשי העדה) בתנאי שהלמידה תעשה בשדה, מפי העולים עצמם והשימוש בידע יהיה מושכל, הדרכתי ו"אתיופי" באופיו, כשיש להיזהר משמוש טכני ולא מותאם בהם. כדברי אחד הפתגמים: “מי שלא שואל – יפסיד להיות מושל", כלומר – עובד שלא שואל (איך היה נהוג לפעול במצב זה באתיופיה, באיזה פתגם ניתן להשתמש כדי לתאר את המצב ולטפל בו כדי לקדמו, איך אומרים זאת באמהרית, מה המשמעויות שלו, מתי עוד נהוג להשתמש בפתגם) עלול להפסיד להצליח, לעומת זה ששואל, המרוויח חכמה, הבנה ו…קשר, היכולים לסייע בבניית הגשר.

מקורות קריאה

איציקסון-מנוחין שרה סיכום עבודת שדה: תהליכי שינוי במשפחות אתיופיות, עליית הנוער ובי"ח טלביה, ירושלים, 1989.

אלקלעי ראובן (1970) : "דברי חכמים" מסדה, ירושלים

בודובסקי דני, חשיבות הפתגמים בעבודה עם עולי אתיופיה, סטנסיל, הסוכנות היהודית, 1988.

בודובסקי דני, מאפיינים של יהודי אתיופיה, ביתאצ'ין, ג'וינט, ירושלים, 1989.

בודובסקי דני, דוד יוסף, יהודי אתיופיה, מורשת יהודי אתיופיה פרסום מס' 1, בהלצ'ין, תל-אביב, 1996.

בודובסקי דני, דוד יוסף, אליאס יעקב, "אלכוהול: דילמות בהסברה לעולי אתיופיה", אלכוהוליזם והסברה, אפש"ר, תל-אביב, 1995.

בודובסקי דני, דוד יוסף., ערן יחיאל., רוזן חיים., מנהגים ותרבות: השלכות לפיתוח קשר מקצועי, סוגיות בנושאי משפחה של יהודי אתיופיה, פרסום מס’ 2, ביתאצ’ין, ג’וינט, ירושלים, 1989.

בודובסקי דני., דוד יוסף., ערן יחיאל., ברוך עקיבא., אבני בתיה., יהודי אתיופיה במעבר בין תרבותי: המשפחה ומעגל החיים: סוגיות בנושאי משפחה של יהודי אתיופיה, פרסום מס’ 5, ביתאצ’ין, ג’וינט, ירושלים, 1994.

בן-עזר גדי "קוד הכבוד – מאפיינים פסיכו-תרבותיים של עולים מאתיופיה אי-הבנות במפגש עם ישראל", "עלים", 1985.

בן עזר גדי., כמו אור בכד, הוצאת ראובן מס, 1992.

ולדמן מנחם., יהודי אתיופיה: עדת ביתא ישראל, ג’וינט ישראל, ירושלים, 1985.

כהנא יעל., אחים שחורים, הוצאת עם עובד, תל-אביב, 1973.

מנדלסון יצחק טיפול בבעיותיהם של עולים מאתיופיה, עליית הנוער, ירושלים, 1987.

נוי דב. (עורך), סיפורי ביתא ישראל – ששים סיפורים וסיפור מפי יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקר ספרות, לוד, תש”ן.

נודלמן אניטה., המעבר מהמערכת הרפואית באתיופיה למערכת הרפואית בישראל, עליית הנוער, תל-אביב, 1986.

נצר ורדה., פולני חנה. (עורכות), אגדה של עליה, משרד החינוך, ירושלים, 1988.

פלדמן מיכה הערות לפרסום שאלות ותשובות (בנושא שמות, של ד"ר חיים רוזן) הסוכנות היהודית, 1986.

רוזן חיים (1987 א'): שאלות אודות התרבות וההתנהגות האתיופית: השימוש במשלים להבנה ולשיפור הקשרים. סטנסיל משרד הקליטה.

רוזן חיים שפה ומזון כגשרים של קומוניקציה, משרד הקליטה ונשות הדסה, 1986.

רוזן חיים התנהגות ילדים בפני הוריהם ובפני מבוגרים באתיופיה, משרד הקליטה ונשות הדסה, 1987.

רוזן חיים היבטים שבין אדם לחברו: המשכיות ושנוי בגישות אתיופיות מסורתיות מסוימות, משרד הקליטה ונשות הדסה, 1988.

רוזן חיים המפגש התרבותי עם יהודי אתיופיה, משרד הקליטה ונשות הדסה, 1986.

רוזן חיים (1987 ב') : פתגמים נוספים להבנת טבע האדם ויחסים בין אדם לחברו על פי התפיסה האתיופית (מס' 12) סטנסיל משרד הקליטה.

שם טוב דניאל., רוזן חיים., היה “גובז” למען בריאותך – גישה רפואית בין תרבותית להדרכת עולי אתיופיה, הועדה הבין ארגונית לחינוך והסברה, 1989.

שבתאי מלכה., "מעברים – החייל העולה מאתיופיה", מחברות בריאות הנפש, צה"ל, 1989.

שבתאי מלכה עולים על המפה – חיילים יוצאי אתיופיה בצה"ל, מפקדת קצין חינוך ראשי, 1991.

שבתאי מלכה חיילים עולים מאתיופיה: מאפיינים ומשמעויות נכון לעכשיו, מפקדת קצין חינוך וגדנ"ע ראשי, צה"ל, 1993

Levine Donald., Wax and Gold, tradition and innovation in Ethiopian culture, University of Chicago Press, 1965.

Korten David.C., “The life game: Survival strategies in Ethiopian folk tales”, Journal of Cross-cultural Psychology, 2.3., 1971

Messing Simon., The highland plateau Amhara of Ethiopia, Ph.D. Dissertation, University of Penn., l957.

Kaplan Steve. Rosen Chaim., “Ethiopian Jews in Israel”, In Singer D. Seldin R. (eds.), American Jewish Year Book 1994, Vol. 94, New York

 

proveth1sept98a 1998