תעסוקה ומלאכת יד

קליעה

 

פרט לרקמות הצבעוניות, הנשים עשו רהיטים מגוונים מקליעה בשיטה של פיתול אגודת עלי דקל. אגודה זו חוזקה לחוליה שמתחתיה בעזרת גבעולי קש צבעוניים. כך יצרו הנשים דגמים גיאומטריים מורכבים ועשירים. בין החפצים שקלעו ניתן למצוא סלסלות, צלחות, "מוסב" (מעין שולחן לאינג'רה), קופסאות לתכשיטים וכו'. שינוי במסורת הקליעה בגבעולי קש התרחש באתיופיה כשהחלו להופיע בשווקים חוטי כותנה צבעונים. הנשים העדיפו חוטים אלה בשל העבודה הקשה בהכנת הגבעולים. מסורת זו נמשכת גם בארץ.

רקמה אומנותית

השמלות ופרטי הבגדים עוטרו ברקמות ססגוניות. מלאכה זו נעשתה בידי הנשים. הגוונים והצורות הגיאומטריות ביטאו את עולמה הפנימי של הרוקמת. בארץ נשים רבות ממשכיות במלאכת אומנות זו, ונעשים ניסיונות לארגן את הנשים העוסקות במלאכת יד זו לבצע עבודות שונות. בתחום זה ניתן ולהזכיר את מפעל "אלמז" הפועל בעיר לוד .

אריגה

הייתה אחד המקצועות האופייניים דווקא לתעסוקת גברים יהודיים באתיופיה. המוצר העיקרי בתחום זה היה יריעות כותנה שנוצרו בטכניקה של חיבור בד. את היריעות ארגו על נול בעל דוושות, שניתן היה לקפלו ולניידו.

נפחות

מקצוע הנפחות היה מן המקצועות שעסקו בהם יהודים בלבד. הנפחות הייתה מלאכת יד של הגברים. רוב הכלים שימשו לעבודת האדמה: מחרשות, מגלים, מעדרים ועוד.

קדרות

כלי החרס יוצרו מחומרי עפר מקומיים. את פני הכלי החליקו בעזרת אבן, את הכלים ייבשו בשמש ואחר כך שרפו באש פתוחה. כך יצרו כלי בישול, כלי אחסנה וכלים להבאת מים מבארות.

פסלי חרסה

פרט לעיסוק במלאכות ובפרנסות הכרחיות לקיומם, ניתן למצוא גם גילויים של ביטוי אישי הקשורים למסורת האומנותית. הנפוצים אלה הם פסלוני החרס, מפיות רקומות, דלעות חרוטות. לרובם היו תוספות של סמלים יהודיים. מלאכה זו נעשתה בעיקר ע"י נשים והיא התפתחה והשתכללה ככל שתיירים פקדו את מושבות היהודים. אומנות זו ממשיכה להתפתח גם בארץ תוך כדי שילוב אומנות מודרנית.