היסטוריה

מבוא | תולדות יהודי אתיופיה | תקופת ההישרדות | הקשר עם יהודות העולם | "מבצע משה" | "מבצע שלמה" | עליית הפלשמורה

מבוא

אתיופיה חובקת את השטח ההררי הגדול ביותר של אפריקה המאופיין על-ידי שינויים אקלימיים דרמטיים ועל-ידי צמחייה מגוונת טבעית ומעובדת. אוכלוסיית אתיופיה מונה כ-77.5 מיליון, ברובה אוכלוסייה כפרית. כ- 80% חיים באזורים ההרריים בגובה של 1500 מטר מעל פני הים.

יהודי אתיופיה התגוררו בכפרים אשר היו מפוזרים על פני שטחים נרחבים, בצפון ובצפון מערב אתיופיה. הם חיו מרוחקים מהכפרים של הנוצרים, בדרך –כלל בעלי תנאים חברתיים וכלכליים משלהם.

קורות ימי העדה עד עלותה ארצה מהווים את אחד הפלאים הגדולים של ההישרדות היהודית בגולה. זהו סיפורם של גולים שנותקו מירושלים ומכל קשר לעולם היהודי, עד כדי חשיבה תמימה שהם האחרונים שנותרו כשומרי הדת היהודית – תורת משה.

יהודי אתיופיה נאבקו בכל כוחם ובמסירות נפש על מנת לשמור את מסורת ישראל. לעיתים קרובות היו מושא לשיטות דיכוי שהופעלו על –ידי מלכים נוצרים כובשים.

מאבקם נמשך גם לאחר קום מדינת ישראל שהתקשתה לראות בהם יהודים ולהעלותם ארצה במסגרת חוק השבות. קשיים אלה באו בעיקר מצד הממסד הדתי שהתקשה ומתקשה עדיין לראות בהם יהודים.

בעקבות לחצים ביקש בשנת 1977 ראש הממשלה דאז, מנחם בגין: "הביאו לי את יהודי אתיופיה". קדם להחלטה זו, בשנת 1973 פסק הלכה של הרב עובדיה יוסף שהכיר ביהדותם של בני העדה.

למרות ששיבת ציון של יהודי אתיופיה הסתמנה כבר בשנות ה- 50 במסגרת עליית הנוער עם עלייה של 50 ילדים שבאו ללמוד ולחזור לאתיופיה, הרי שהעלייה המשמעותית החלה רק בראשית שנות ה- 80.

בסוף שנות ה- 70 היו פעילי קהילה יחידים שתכננו והחלו את המסע לישראל דרך סודן. המסע של יהודי אתיופיה דרך סודן הוא אחד המסעות ההיסטוריים, החשובים והמיוחדים של העם היהודי בכלל ושל קהילה האתיופית בפרט. שזורים בו כיסופים לארץ ציון, שאיפה לממש חלום ישן לעלות לירושלים, לבנות ולהבנות בה ולהתאחד עם העם היהודי בארצו.

בשנת 1977 עלו כ- 30 משפחות. עד שנת 1984 עלו כ- 4000-3000 יהודים בעיקר מאזור תיגראי. בהמשך עלו במסגרת "מבצע משה" כ- 7000 יהודים רובם מאזור גונדר והסביבה. בעליות אלה איבדו את חייהם כ- 4000 בני הקהילה במדבריות סודן ובמחנות הפליטים בסודן.

לאחר זמן רב של ניתוק וקרע בין משפחות התרחש בשנת 1991 מבצע איחוד משפחות – "מבצע שלמה" שבמסגרתו עלו תוך יממה קרוב ל- 15,000 יהודים. גם לאחר "מבצע שלמה" ממשיכים לטפטף גלי עליה קטנים לאחר המתנות ממושכות במחנות ליד שגרירות ישראל באדיס-אבבה.

נכון לשנת 2006 חיים בישראל כ- 105,000 יוצאי אתיופיה.

תולדות יהודי אתיופיה

על מקורם של יהודי אתיופיה ועל הזמן ההיסטורי שבו הגיעו לאתיופיה חסרים מקורות כתובים. לרוב ההיסטוריה נשמרה בעל פה והועברה כך מדור לדור.אבל לפי ההשערה ולפי צורת החיים שנשתמרה ניתנו כשלוש גרסאות בנוגע לשאלת מוצאם. הדעה הרווחת לגבי מוצאם של יהודי אתיופיה אומרת שהם צאצאי שבט דן. בימי פילוג בין מלכות ישראל למלכות יהודה החליט שבט דן שלא להיגרר לריב בין האחים וירד למצרים ומשם הדרים עם הנילוס לארץ כוש באזור אתיופיה וסודן של היום.

למסורת זו יש ביסוס במקורות – כך מנבא הנביא ישעיה בימי גלות עשרת השבטים את שיבתם הביתה של הגולים ובכלל זה מארץ כוש, "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר יישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים, ונשא נס לגויים ואסף נידחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ" (ישעיה י"א, י"א- י"ב).

ביסוס נוסף קשור בנוסע יהודי, אלדד הדני, שביקר במצרים במאה התשיעית, והוא מספר ליהודי בבל על שבט דן שירד לאתיופיה {כוש} דרך מצרים בימי פילוג הממלכה למלכות יהודה ומלכות ישראל.

יש הקושרים את יהודי אתיופיה למסע הארוך של מלכת שבא. מספרים על בן שנולד למלך שלמה ולמלכת שבא ושמו מנליק, הבן משגדל והחכים שב לירושלים לבקר את אביו ובסיום הביקור שב לאתיופיה ועמו ארון הברית ורבים מבני שבטי ישראל שהלכו וייסדו ממלכה יהודית.

דעה אחרת טוענת שיוצאי אתיופיה הם צאצאים של מהגרים יהודים ממצרים ותימן. במאה הרביעית התנהלה מלחמה קשה ועקובת מדם בין אתיופיה לערב הסעודית ותימן. במהלך המלחמה הגיעו תושבים יהודים מתימן וערב הסעודית לחפש מסתור באתיופיה. הם נכנסו לצפון אתיופיה, לאזור אקסום וטיגריי, ולאט –לאט ירדו למרכז אתיופיה.

ישנן גרסאות נוספות המסבירות אך הן פחות מקובלות בקרב בני הקהילה.

תקופת ההישרדות

יהודי אתיופיה מכנים עצמם "ביתא ישראל" שפירושו בית ישראל . כינוי רווח לביתא ישראל בקרב הנוצרים האתיופים הוא "פלאשים " שפירושו פולשים, חסרי אדמה זרים. כינוי זה דבק ביהודי אתיופיה בתקופה בה היו מלחמות בין קהילת יהודי אתיופיה לבין השליטים הנוצרים באתיופיה מאבקים אלה נשאו אופי דתי בעיקר, שכן המיסיון באתיופיה בשיתוף השליטים הנוצרים ניסו לכפות את הנצרות על קבוצות השונות ובכלל זה על יהודי אתיופיה.

יהודי אתיופיה נפגעו ממאבק זה פגיעה פיזית וכלכלית. הקיסר עמדא ציון (1344-1314) ניהל מלחמת חורמה ביהודים ובמוסלמים. המשיך דרכו ביתר התמקדות ביהודים נינו הקיסר איסחק (1429-1414), דמות בולטת באותה תקופה, שאיים במיוחד על היהודים להתנצר שאם לא יעשו כן תישלל מהם הזכות לאדמותיהם. משלא נכנעו ללחצים נשללה מהם האדמה ודבק בהם הכינוי "פלאשים".

בשנים 1468-1434 המשיך הקיסר זרע יעקוב את הרדיפות אחר היהודים ואף דבק בו הכינוי "משמיד היהודים". יהודי אתיופיה המשיכו להיאבק ואף הצליחו להגדיל את השפעת היהדות.

בתקופה זו חרפו נפשם לשימור היהדות והתפתחה גם תופעת הנזירות שהיא ייחודית ליהודי אתיופיה. נזירים אלה מילאו תפקיד מכריע בשימור המסורת ובמאבק נגד הניסיונות לכפות את הנצרות על הקהילה היהודית. הם העתיקו את כתבי האורית (ספר תורה) והפיצו אותם בקרב הקהילה.

מלחמות ורדיפות אלו המשיכו עד למאות 17-16 .

הקשר עם יהדות העולם

– במאה ה – 18 התחזקו הקשרים הדיפלומטיים בין אתיופיה לארצות אירופה. בעקבות קשרים אלה התאפשרה כניסה של פוליטיקאים ומיסיונרים לאתיופיה. כניסה ויציאה מאתיופיה ואליה אפשרה הפצת מידע אודות השבט היהודי היושב באתיופיה ויהודי אתיופיה גילו כי יש להם אחים היושבים בירושלים. הידיעה חיזקה את הרצון לעלות לירושלים, והם האמינו כי יצליחו במשימה בעזרתם של יהודי אירופה ואמריקה.

כבר במאה ה- 16, קבע מנהיג יהדות מצרים- רב דוד שלמה בן אבי זימרה(רדב"ז), כי על פי ההלכה בני ביתא ישראל הינם יהודים ככל העם. בשנת 1855, דניאל בן חמדיה, חבר קהילת ביתא ישראל, היה האתיופי הראשון שביקר בישראל ונפגש עם ראש רבני ירושלים לדון במידת האותנטיות לגבי מוצאם היהודי של ביתא ישראל.

בשנים 1862-1855 החלה התלהבות משיחית מציון, בשנת 1862 יצא אבא מהרי, נזיר ומנהיג מביתא ישראל, יחד עם אלפי יהודים את הכפרים לעבר ירושלים דרך ים סוף. הם האמינו כי ה' יעשה עמם נס בדומה לנס שעשה ביציאת מצרים ויבקע את ים סוף. הסוף היה טרגי. רבים מהם מתו ברעב ובמגפה בעודם בגבולות אתיופיה. ניסיון כושל זה לעלות לירושלים חיזק את התחושה שאין דרך לעלות לארץ הקודש והביא למידה מסוימת של ייאוש.

בשלהי שנות ה- 60 של המאה ה- 18 הכירו רב ראשי ומנהיגי יהדות ביניהם הרב הידוע רבי עזריאל הילדסהיימר מאיזנשטאדט שבגרמניה בביתא ישראל כקהילה יהודית.

בשנת 1876 יצא מזרחן יהודי מפריס, יוסף הלוי לביקור בקהילות היהודיות באתיופיה, ובשובו פרסם "קול קורא" וקרא ליהודי אירופה להציל את יהדות אתיופיה. יוסף הלוי פנה לארגון כי"ח (כל ישראל חברים) וביקש מהם להקים בתי ספר ליהודי אתיופיה אך בקשתו זו לא נענתה.

בשנת 1904 – 1909 יעקב פייטלוביץ תלמידו של יוסף הלוי נכנס לתמונה על מנת להמשיך את הפעילות סביב יהודי אתיופיה שהתחיל מורו ורבו.

שליחותו של יעקב פייטלוביץ הפיחה רוח של עידוד ותקווה ליהודי אתיופיה, בשנים אלה יצא פייטלוביץ בשליחות הברון רוטשילד וארגון כי"ח לאתיופיה וחזר לאירופה ועימו שני נערים, גטיה ירמיה ותמרת עמנואל. מטרתו הייתה להקנות להם חינוך ברוח המסורת היהודית כדי שיוכלו עם שובם לאתיופיה להדריך את הקהילה היהודית.

בשנת 1923 הקים פייטלוביץ בית ספר יהודי באדיס-אבבה ובמקביל המשיך להפיץ את דבר יהדות אתיופיה בעולם. פרופסור תמרת עמנואל, מראשוני הצעירים שיצאו לאירופה חזר והקים בית ספר להכשרת מורים וניהל אותו. הוא אף עמד לצד הקיסר היילה סילסי ופעל רבות למען היהודים. בזמן כיבוש הצבא האיטלקי את אתיופיה בין השנים 1941-1936 הופסקה הפעילות היהודית. הקיסר היילה סילסי גלה ואף שהה זמן מה בירושלים.

"מבצע משה"

סיפור העלייה של יהדות אתיופיה לאחר כל המאבקים והניסיונות הכושלים לעלות ארצה החל בסיפורם של פעילי קהילה מרכזיים. חלקם, שנחשדו ע"י שלטונות אתיופיה בפעילות ציונית, נמלטו על נפשם לעבר סודן בניסיון לעלות לארץ או לאחת ממדינות אירופה. מסודן שיגרו מכתבים למכרים שחלקם השתייכו לארגונים יהודיים בחו"ל וגוללו בפניהם את סיפורם ועד מהרה הגיע הסיפור לידיהם של אנשי המוסד בישראל. אנשי מוסד שיגרו מברק לחרטום וביקשו מהפעילים לאתר עוד יהודים ועד מהרה הדברים התקדמו ואחדים עלו לארץ .

אחד מהפעילים שנתבקשו לחזור לסודן יחד עם המוסד היה פרדה אקלום. בתחילה סירב פרדה אך לאחר מכן הסכים ולפני צאתו לסודן שיגר מכתב לבני משפחה באתיופיה וביקש מהם לנוע לעבר סודן והוא ימתין להם שם.

פרדה הגיע לסודן ושם המתינו לו בני משפחתו. השמועה בדבר הדרך לירושלים דרך סודן התפשטה בעיקר בחבל טגראי ובאזור וולקייט, אזור שבכפריו חנו הטיגרים בדרכם לסודן.
בסודן חיכו ליהודים אנשי מוסד וכן פעילים (אנשי הקומיטי) מבני העדה שהיו אנשי הקשר.

ההמתנות במחנות בסודן היו בתחילה קצרות אך עם הגעתם של הגלים הגדולים העניין הלך והסתבך. הפינוי היה איטי, משפחות רבות המתינו חודשים ושנים במחנות בסודן בתנאים שלאיכולה הלשון האנושית לתארם.

עקב מגפות, רעב, צמא וזיהומים, נקברו מידי יום עשרות נשים, גברים, ובעיקר זקנים וילדים שלא יכלו לשרוד את המצב. ההערכה היא כי כ- 2000 בני הקהילה קיפחו את חייהם.

בין השנים 1984-1977 עלו באמצעות המבצע החשאי כ – 4,000 עולים בעיקר מחבל טגראי ומאזור וולקייט ומקצתם מחבל גונדר. היציאה מן המחנות בסודן הייתה באישון לילה לנקודות איסוף כשהם לבושים בבגדים כהים ומשם לחוף בסודן או לנמל בסודן. בתחנות אלו המתינו אנשי המוסד וחיל הים ואספו את העולים למטוסים או לאוניות. התחנה הראשונה בישראל הייתה אילת ומשם פוזרו למרכזי הקליטה ברחבי הארץ.

בשנים אלה התרבו הידיעות בדבר הסכנה המרחפת על היהודים במחנות סודן לכן חיפשו דרכים להביא את כל הקהילה ארצה. בשנת 1984 נערך "מבצע משה",מבצע שהחל ב – 18 לנובמבר 1984 והסתיים ב – 5 בינואר 1985. במסגרתו הועלו ארצה ברכבת אווירית כ – 6,500 מיהודי אתיופיה, רובם ככולם מחבל גונדר.

העלייה דרך סודן התאפשרה בעקבות הסכם שבשתיקה, שפרטיו היו ידועים רק לבכירים מעטים בסודן ועל יהודי אתיופיה אסור היה לחשוף את זהותם היהודית.

המבצע הסתיים טרם זמנו בעקבות הדלפה של אישיות ציבורית בישראל לעיתונות בדבר עלייתם החשאית של יהודי אתיופיה דרך סודן לישראל. אלפי יהודים המתינו בכמיהה לישועה אך זו לא הגיעה. כאמור, רבים מהם מתו ברעב ובמגפות במחנות בסודן חלקם ניסו את כוחם בחזרה לגבולות אתיופיה וחלקם נשארו בסודן.

יהודים רבים שלא שמעו כי העלייה דרך סודן נסגרה, הגיעו לסודן ועשו את הדרך בחזרה לגבולות אתיופיה.

בשנים שלאחר מכן נעשו כמה מבצעים קטנים להעלאת יהודים שנשארו בסודן ובאתיופיה : שבהם עלו כ – 1,200 יהודים מסודן ב – 1985. ביוזמת סגן נשיא ארצות הברית גו'רג' בוש האב עלו ב"מבצע יהושע" כ – 494 יהודים.

יש לציין, כי תרומתם של פעילים רבים מיהדות אמריקה הייתה חשובה בשלבים אלה ובשלבים מאוחרים יותר, בעיקר בתחום הסינגור וגיוס כספים.

במחצית הראשונה של המאה לקח אתו פייטלוביץ כ –25 צעירים לאירופה עלמנת שיתחנכו במוסדות יהודיים דתיים – באיטליה, ירושלים, צרפת, שוויץ וגרמניה. צעירים אלה חזרו לאתיופיה ועזרו בידיעותיהם ליהודי אתיופיה.

תקופה זו הייתה קשה ליהודי אתיופיה ולמרות הקשיים הם המשיכו להחזיק באמונה ובדביקות הדתית המסורתית לירושלים.

ב- 1941 בסוף הכיבוש האיטלקי שב היילה סילסי להיות קיסר אתיופיה ומשנות ה- 40 ועד שנות

ה- 70 כוננו יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. מצבם של יהודי אתיופיה בתקופה זו היה טוב.

ב-1955- עלתה קבוצה של 12 נערים ונערות לישראל. נערים אלה הגיעו לכפר-בתיה על מנת ללמוד עברית והלכות עפ"י הרוח והמסורת היהודית בארץ, ולחזור לאתיופיה על מנת ללמד שם את בני הקהילה.

בנובמבר 1956 הגיעה הקבוצה השנייה שמנתה 15 נערים ונערות. ב- 1957 חזרו מרבית מבני הקבוצה הראשונה לאתיופיה כדי למלא את משימתם.

בהסתמך על פסק ההלכה של הרדב"ז (רבי דוד בן זמרה), התבטא בשנת 1973 הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של יהדות ספרד: "הגעתי למסקנה כי ביתא ישראל הנם יהודים שהכרח הוא להצילם מהתבוללות והיטמעות. אנו מחויבים להאיץ את תהליך הגירתם לישראל ולחנכם ברוח תורת הקודש, עלינו לשלבם בבניית ארץ הקודש". בשנת 1975 כתב הרב הראשי האשכנזי, שלמה גורן, בדבריו לקהילה: "… הנכם אחים, דם מדמנו ובשר מבשרנו, יהודים כדת וכדין".

יהודי אתיופיה היו מנותקים מיהודי העולם עד כדי אמונה כי הם היהודים היחידים בעולם וייחלו כי יבוא היום וישבו לאדמתם

"מבצע שלמה"

עם הפסקתו הפתאומית של 'מבצע משה', בעקבות חשיפת העלייה שנשמרה עד אז בסוד, השתנתה המפה הפוליטית באזור. שליט סודן של אז שהעלים עין ממעבר היהודים בארצו בדרך לארץ הודח משלטונו. נוצר לחץ רב אצל יהודי אתיופיה, מפני שמחציתם נשארו באתיופיה וחלק גדול בישראל ובסודן. משפחות מלוכדות מצאו עצמן מפוררות. אלה שכבר הגיעו לארץ חשו דאגה ותסכול. היו אז הפגנות סוערות למען העלאת שארית העדה לארץ. בשנת 1989, ערב חידוש היחסים עם אתיופיה שהופסקו מאז 1967 חודשה פעילות העלייה לשאר יהודי אתיופיה במסגרת איחוד המשפחות.

בשנת 1991 התקרבה חזית המורדים במשטרו של מנגיסטו היילה מרים לבירת אתיופיה אדיס-אבבה, והיה חשש גדול ליהודי אתיופיה שהמתינו שם לעלייה לישראל. בצל המתיחות הגוברת התקיימו שיחות חשאיות בין שלטונות אתיופיה דאז לבין ממשלת ישראל. כמו כן, יהדות ארה"ב והממשל האמריקאי מלאו תפקיד מרכזי בהשגת הסכם לקיום המבצע.

בחודש מאי 1991 נערך המבצע הגדול- "מבצע שלמה". הממשלה דאז בראשותו של יצחק שמיר, אישרה את המבצע להצלת היהודים.מטוסי ג'מבו של חברת אל- על ומטוסי הרקולס של חיל האוויר הביאו ברכבת אווירית תוך 36 שעות 14,324 עולים. מושביהם של 34 ממטוסי הג'מבו וההרקולס של אל –על פורקו ממקומם בכדי לאפשר כניסתם של כמה שיותר עולים.

מבצע הצלה זה נחשב לאחד האירועים המרגשים של מדינת ישראל והעם היהודי.

בשל מספרם הגדול של העולים שהגיעו בפרק זמן קצר, רוב העולים שוכנו זמנית בבתי מלון ובאתרי קרוואנים. להבדיל ממבצע משה שאז היו בארץ מעט מאוד פעילי קהילה, בעלייה ובקליטה של העולים ממבצע שלמה השתתפו הרבה פעילי קהילה ותיקים שהגיעו ארצה קודם לכן.

עליית הפלשמורה

מאז מבצע שלמה עולים בגלים קטנים קבוצות של יוצאי אתיופיה המכונים פלשמורה. עפ"י המסורת פעלו באתיופיה לפני כמאה שנה מיסיונרים נוצרים, שעשו מאמצים גדולים להעביר את אנשי 'ביתא ישראל' על דתם. בעוד שחלקים ניכרים המשיכו לשמור בקנאות על יהדותם, אחרים עברו לנצרות בשל הקשיים כלכליים והרצון להתערות בחברה האתיופית. האחרונים כונו "הפלשמורה".בעת מבצע שלמה חיכו מאות מאנשי פלשמורה מחוץ לשערי שגרירות ישראל באדיס-אבבה וראו את העלייה הגדולה של ביתא ישראל לישראל.ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר שנדרש להחליט על עליית פלשמורה אמר: " קודם כל היהודים, ואחר כך נראה…".

במהלך השנים הגיעו קבוצות גדולות מן הכפרים והתמקמו באותו מחנה בו שהו קודם לכן ביתא ישראל. העולים מסתייעים בארגון האמריקאי NACOEJ ואף המתחם זכה לכינוי "המתחם של אנדי" על שם איש מיוצאי הארגון האמריקאי. ככל שהזמן חלף, גברה הדרישה להעלאתם של בני הפלשמורה מכיוון שלחלקם היו קרובי משפחה בישראל. תחת הלחץ הציבורי החליט משרד הקליטה במחצית שנות התשעים על העלאה של העולים שיש להם קרובים מדרגה ראשונה בישראל. וכך החלה הבאת הפלשמורה לישראל, לא במסגרת חוק השבות, אלא בקטגוריה של איחוד משפחות.

בשנת 1997 החליטה ממשלת נתניהו על מבצע העלייה 'האחרון והסופי' שבמסגרתו עלו כארבעת אלפים מאנשי הפלשמורה ששהו ב"מתחם של אנדי" באדיס-אבבה.

למעשה זה לא היה מבצע סופי כפי שהממשלה הכריזה שכן בימים אלה עדיין ממתינים אלפים מבני הפלשמורה באדיס אבבה ובגונדר לעלות ארצה. עפ"י הערכות מספרם נע בין 18,000 לבין 26,000 ובזמן ההמתנה הם עוברים את תהליך ההשבה