תרגיל בקליטה

4 במאי 2014
חברה אזרחית-קליטה ועלייה

דו"ח מבקר המדינה האחרון יצא בביקורת חריפה נגד ההתנהלות הכושלת של המשרד לקליטת עלייה שהיה אחראי על תכנון ויישום תכנית החומש לקידום יוצאי אתיופיה. המבקר חשף בין היתר את הדינאמיקה בה התקציב המיועד לקדם תלמידים יוצאי אתיופיה  "נספג" (בשפת המבקר) בדפנות המערכת. אף חריף מזה: הדו"ח הראה איך קבלני המשנה מייצרים דו"חות כוזבים על תוכניות ושירותים שלא הגיעו ליעדם.

בשביל רבים מאתנו – הפעילים בקידום יוצאי אתיופיה והמצויים בסוד האתגרים והקשיים – אין חדש בדברי הביקורת החריפים של מבקר המדינה. יחד עם זאת, דבריו מעניקים משנה תוקף וסמכות למה שכולנו יודעים וחווים במשך כל השנים בהן אנו פועלים מול רשויות הקליטה, החינוך, הרווחה ונספחיהם. זה לא שהתופעה המתוארת בדו"ח המבקר לא מתקיימת בזירות פעולה אחרות ובקרב אוכלוסיות יעד נוספות, אלא שכאן נדמה שהמצב הוא ייחודי במידת הסיבוך שלו וברמת הנבזיות שבו.

זה מסובך, כי מצד אחד מייצרים תכניות מיוחדות עבור משפחות ויחידים הנמנים עם הקהילה האתיופית וסובלים מקשיים אובייקטיביים בכל תחומי החיים, ומצד שני, 30 שנה של  "תכניות ייחודיות" לקהילה לא שיפרו משמעותית את הסיכוי של האוכלוסייה הנידונה להתמקמות כלכלית וחברתית טובה יותר בחברה. על המצב הזה כתבה פרופ' הרצוג את הספר ("הבירוקרטיה ועולי אתיופיה –יחסי תלות במרכז קליטה,1998). שם הראתה הרצוג איך העבודה היומיומית של סוכני הקליטה, ממנהל אתר הקליטה עד האחרונה בצוות "הסומכת", עושים פעולות המנשלות את דרי מתקן הקליטה מסמכות ומאחריות על החיים שלהם.

כעולה, אני זוכרת את האישה הנחמדה שהייתה "הסומכת" שלנו בהוסטל בקרית גת. אישה שעד שאנחנו הגענו, אף פעם לא יצאה לעבוד. אישה שלימדה את אימא שלי לטגן  שניצל, חביתה; זו שנזפה באימי על שנשברו לנו הצלחות שקיבלנו מהסוכנות או על שאבדו לנו מפתחות הדירה. אז מה הפלא שמהר מאוד התקבעו יחסים פטרנליסטיים דמויי "הורים וילדים"? התוצאה הייתה שתוך זמן קצר נוצרו יחסי תלות ממשיים בין אנשי הקהילה לבין ה"מטפלים" שלהם. ומטבע הדברים, כשהיחס נושא אופי של מטפל-מטופל, הולך ומתבסס גם אצל המטפל מעין שיח דיאגנוסטי על פגמיו ומצוקותיו של המטופל. מכאן הדרך קצרה למקום שהמטופל מצדו מתחיל להפנים את הדיוקן הפגום שמשורטט ב"דיאגנוזה המקצועית" שעשו לו מטפליו – ובמקרה זה הדיאגנוזה של האדם ה"לבן" לאדם ה"שחור". רובינו, בני הקהילה האתיופית, תוצר של מערכת יחסים כזו.

בעניין זה חשוב להיות קשובים לדבריו של הפסיכיאטר והפילוסוף פרנץ פאנון אשר מדבר על כך שילדים שחורים הגדלים עם דימויים שליליים על שחורים מפתחים תסביכי נחיתות קשים שיהפכו עם הזמן להיות גם קולקטיביים, כולל במרחבים ובזמנים ש"הלבן" לא נוכח בסביבה ("עור שחור מסכות לבנות, 1994). ובאותו עניין אני מבקשת להביא דוגמה שמגלמת סיטואציה ספציפית בתהליך יצירת מעגל הקסמים שפאנון מתאר. בשנת 2005 בזמן שישבתי כעמיתה באחת מתכניות המנהיגות האקסקלוסיביות בארץ, קיבלתי  הודעה שאני ומשפחתי הגרעינית נמצאים במיפוי אוכלוסיית יעד להתערבות מצד לשכת הרווחה בשכונה. זה היה רגע מכונן עבורי. זה היה הרגע בו הבנתי את גודל הבעיה ביחס לצבע העור. הרי לא הייתה הצדקה הנראית לעין מלבד העובדה שאני משתייכת לקהילה המסומנת בצבע עור ומתויגת כנזקקת ומתוך כך, מתויקת בתקיה של לשכת הרווחה כנזקקת. בזכות התיקיות האלה משכללים את סיפור המצוקה ומגייסים כספים מיהודים ציונים המעוניינים ב'שילוב' הקהילה האתיופית בחברה – כל אחד והסיבות שלו.

חשוב להבהיר שבביקורת זו איני מכחישה את הימצאותן של המצוקות, אלא מבקשת להתחקות אחר השורשים שלהן, כי המטרה היא להגיע לטיפול שורש ולתיקון. למיטב הכרתי, השיעור הראשון בתהליך התיקון הנו חשיפת הנחות היסוד הפטרנליסטיות והגזעניות, המודעות ושאינן מודעות, המלוות אותנו מרגע נחיתתנו או הגעתנו לישראל. אותן הנחות יסוד הביאו את המדינה לייצר מערכות נפרדות וטיפול מובחן נחות עבורנו. על מנת לסבר את האוזן אספר שהילדים שעלו מאתיופיה וגם אלה שנולדו פה אמנם נמצאים בבתי ספר רגילים (אם כי רובם בתי ספר תת משיגים) אבל מי שאחראי עליהם הוא אגף מיוחד במשרד החינוך – אגף קל"ע (אגף קליטת עלייה). האגף משלם לבתי הספר תוספות תקציב בגין נוכחותם של התלמידים ממוצא אתיופי בבית הספר .

אגף זה חותם חוזים עם גופים חיצוניים כדי שיעבדו ויטפלו בתלמידים ממוצא אתיופי, למשל תוכנית פאק"ט (Parents & Children Together) של הג'וינט או "הפרויקט הלאומי האתיופי". מאוחר יותר, גם גופים חיצוניים אלה חותמים מצדם חוזים עם צד שלישי ש"מסכים לטפל' בתלמידים ממוצא אתיופי. כך, בשרשרת של "מיקור חוץ" ו"קבלני טיפול", התלמידים עוברים מיד ליד כמטבע עובר לסוחר – עם "מחירים" המודבקים על מצחם. באופן דומה, גם ברמת השירותים העירוניים מצאו פטנט איך להרחיק את ה"אתיופים" מהמסדרונות של מחלקות החינוך, הרווחה והביטוח הלאומי, והקימו להם "מוקדי קליטה" (בלוג  Y.E.Sמכנה זאת, מוקדי כליאה). בראש מוקדים אלה עומדים "מטופלים" 'לשעבר של אותה מערכת כליאה הנוהגים באותה שיטה כלפי הקהילה: חושבים פטרנליזם ובונים, בלשונו של פרופ' יהודה שנהב, "משטרי הצדקה" מתוחכמים. העיקר מבחינתם  שהלקוחות לא יצביעו ברגליים וחלילה וחס פרנסתם של רבים תיפגע. ההכשרה שלהם, יש להדגיש, רלוונטית רק "במדינת אתיופיה" (כינוי של צעירים ברשתות החברתיות למערכות הנפרדות בכל תחומי החיים לניהול ענייני האתיופים). הם אפילו לא העובדים של המשרד לקליטת עלייה, אלא עובדי קבלן כבר 15 שנה.

ככלל, רק "במדינת אתיופיה" יכול אתיופי להיות מנהל, מוביל או מנהיג. עשו תרגיל, בחרו משרד ציבורי כלשהו או עמותה כלשהי מן המגזר השלישי, בדקו את מצבת כח האדם שלו ותראו שאין – אין יוצאי אתיופיה שהם בעלי תפקידים מובילים, אלא בענייני יוצאי אתיופיה. זאת למרות החקיקה לייצוג הולם משנת 2008. המציאות היא, שאלה מיוצאי אתיופיה שמשרתים במערכות אלה הם בעלי מעמד שולי בארגון ועל פי רוב משמשים כמתרגמים או סייעים בשיג ושיח של ה"מטפלים" הלבנים עם ה"מטופלים" השחורים.

אתם בטח שואלים למה לעזאזל אני מטרידה אתכם בסיפור היסטורי עם פרטיים שוליים יחסית? אז זהו, שלא. אי אפשר להבין את המלחמה המתקיימת עכשיו בין "מדינת אתיופיה" לבין מוסדות הממשלה המדוברים בלי להתחקות אחר תהליך הקליטה של הקהילה. אני מאמינה שהדברים שהצגתי כאן בנימה אישית ומתוך ניסיון חיי מוסיפים "בשר" לדברי הביקורת העקרוניים והחריפים  של מבקר המדינה, שאותם הצגתי בפתח דבריי. יתר על כן, דבריי גם מאירים את הכשל שגלום ביוזמה החדשה של הממשלה  "לשילוב מיטבי של הקהילה בחברה הישראלית". גם הפעם הממשלה הטילה על המשרד לקליטת העלייה את האחריות להוביל את התכנית, וזאת למרות שה"מוניטין" של משרד זה זועק כשלים וכישלון. לניסיוני האישי, יש כאן משקל מיוחד משום שמי שלא עבר תהליך קליטה בתור "אתיופי", לא יכול להיוודע לעובדה שלמעשה משרד הקליטה הוא אחד המשרדים הסובלים מקשיי למידה רב-מערכתיים, בשל כך גם אינו נחשב לסמכות ממשית בין הרשויות השונות. על מנת להתגבר על  קשיי הלמידה שלו וכדי לטפח את התדמית שלו בחרו הפעם, בגיבוי משרד רה"מ, לשכור לצורך העניין קבלן תכנון ("תובנות" – סטרט אפ של חברת ייעוץ המשלבת טכנולוגיה). "תובנות" הגיחה לעולם בשנים אחרונות עם רטוריקה חדשה-ישנה של "שיתוף הציבור בתכנון מדיניות". אך הלוואי וזה היה שיתוף אמיתי.

רבים מבני הקהילה צעקו "די!" באופנים שונים: דרך היעדרותם מזירת "ההתייעצות" הוירטואלית שפתחה תובנות, ודרך קיום דיונים ערים ברשתות חברתיות, וביצירת כוח התנגדות של ארגונים ופעילים שמאסו בתרגיל ישן של שיתוף הקהילה במוסדות. לשמחתנו, לרעש כזה לא היו ערוכים קברניטי התכנית וגם לא היועצים או (המשת"פים) האתיופים שלהם. ככל שהרעשים נגד התכנית גברו, כך נכנסו קברניטי התכנית בהובלת רב החובל "תובנות" להפעיל דפוסי פעולה קולוניאליסטיים של "הפרד ומשול". פעולה שהתוצאות שלה היו בין היתר כניסה של חלק מהארגונים האתיופים לדיונים משותפים עם משרד הקליטה על ה"תכנית החדשה". אך כצפוי, עם הרבה משוא פנים – כאשר יד אחת עורכת שיתוף ציבור, היד השנייה ממשיכה מאחורי הגב את המציאות הקיימת. עוד לפני שישבו על כיסאותיהם, כמו בסיפור הידוע על העקרב והצפרדע (עשו מה שבטבע שלהם), שיגרו משרדי הממשלה – באמצעות הפיקציה הידועה של "נציגות הארגונים של יוצאי אתיופיה" – מכתבים לפדרציות היהודיות בהם הם מבקשים לתרום "עוד קצת" להרחבת הפרויקט הלאומי לעולי אתיופיה. וזהו לא יותר מאשר אותו תקליט שבור: המשרדים מתחזקים והנמענים-האזרחים מוחלשים.

לנוסח המקוצר שהתפרסם בYNET:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4512928,00.html

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים