על גזענות חדשה באמת | טור דיעה מאת דניאל בשך

5 בפברואר 2014
ארכיון

בימים אלו קמפיין חדש בטלוויזיה מנסה לחנך את הציבור להפסיק להיות גזענים. הקמפיין הזה, איך נאמר, איחר את המועד. הוא מספר לנו סיפור ישן, של גזענות ברוטלית ואלימה. גזענות של טוקבקיסטים, שאין לה משמעות כנה לחייהם של יוצאי אתיופיה, הוא בעיקר יוצר רעש סביב סיפור מיושן של 'אין כניסה למועדונים'. גזענות שלא מספרת לנו הרבה, חוץ מסוף עצוב על נערות שחורות שנותרות מחוץ למועדון.

כמה קל, לספר לנו את הסיפור המיושן של ילד אתיופי שלא נותנים לו לשחק עם ילדים אחרים. לא רק כי זה מצולם טוב, אלא כי הוא מספר סיפור נוח. הוא מספר לנו שגזענות זה סיפור של הרחוב. רחוק מדלתי משרדי הממשלה, רחוק מקובעי המדיניות. הציבור הוא הגזען, לא נציגיהם.

קובעי מדיניות מעולם לא יציגו את עצמם כאנשים גזענים, יתרה מזאת הם לא רואים את עצמם כגזענים. כי גזענות זה רק כשלא מקבלים אותך לבית ספר, ולא מה קורה כשאתה בבית הספר. זה תמיד חייב להיות התייחסות בוטה, גסה, הוליוודית, מרגשת, קלאסית. בקיצור, ניינטיז.

פרופסור מישל אלכסנדר משיקגו, מחברת הספר "חוקי ג'ים קרואו החדשים" אמרה פעם שמדניות גזענות לא מתה, היא פשוט עוצבה מחדש. הפרדיגמה החברתית היא שמדניות גזענית כלפי שחורים מתה כשהפסיקו להפריד בין שחורים ללבנים באוטובוסים ובבתי ספר. קשה לנו לראות שידוך בין המושגים "מדיניות" "לגזענות". יצרנו מצב שבמאה ה-21, שהדרך היחידה להיות גזען זה לקרוא לשחור "כושי".

כך גם בישראל, אפשר לחשוב שהכל מתחיל במועדונים ובבתי הספר, אבל הגיע הזמן לדבר על הגזענות החדשנית, המורכבת יותר. הגזענות המתחסדת, הערמומית שמסתתרת מאחורי צידוקים ותירוצים. שמייצרת פערים בחינוך בין יוצאי אתיופיה לבין שאר החברה בחינוך. מצב בו התעסוקה בקרב יוצאי אתיופיה מתחיל ונגמר בדר"כ בעוני. ואם צריך לצעוק המלך עירום, הנה עובדה מעניינת: כיום בישראל ישנו חוק המחייב משרדי הממשלה לשמור על ייצוג הולם של יוצאי אתיופיה בשירות הציבורי. למשל, במשרד המשפטים, שחתום על הקמפיין, יש רק חצי אחוז עובדים יוצאי אתיופיה, כשרובם ככולם עובדים במשרות מנהליות שאינן מקצועיות. אז בקמפיין הזה, איך נאמר, הסנדלר לא הולך יחף. הוא דופק ספרינט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים