מחיר הכוונות הטובות

15 ביולי 2013
גליון מספר 31

יונתן קרני, מנכ"ל הוועד למלחמה באיידס

צילום: ינאי יחיאל

בהרבה מאוד מובנים מדינת ישראל פשעה כלפי העלייה האתיופית, אך יותר מכל בפטרונות הפרנג'ית (הלבנה) שלה, מלאת הכוונות הטובות. הניסיון המתיימר להבין 'מה יעשה טוב למישהו אחר?', הכתיב אינסוף תוכניות חינוך ומניעה. תוכניות אלו כשלו בזו אחר זו, אך גם רצף תבוסתני מפואר כמו זה שחתום עליו הממסד, לא הצליח להשביע את רעבונו לתקן את הקהילה ולהיות לה למשיח.

לפני שלוש שנים וחצי, הוועד למלחמה באיידס בחר להמר נגד הזרם. יחד עם מברטו מששה (כתב "קו האופק"), שאחראי על זרוע ההסברה לקהילה האתיופית בוועד, קיבלנו החלטה עקרונית כי מי שיוביל את ההסברה בקרב העדה יהיו מנהיגים צעירים מתוך הקהילה, במטרה ליצור שינוי אמיתי. היום אנו יכולים לטפוח לעצמנו על השכם. זרוע ההסברה של הוועד בקרב הקהילה האתיופית מהווה כיום את חוד החנית של ההסברה לצעירים. בני הקהילה שהשתלבו בהכשרות המקצועיות של הוועד, משמשים כיום כיועצי מניעה, עוסקים בהנחיית סדנאות הסברה ומפתחים תוכניות חדשות לחינוך ומניעה בקרב צעירים ובני נוער. תכניות אשר משמשות השראה ומקבלות כתף תומכת מהיחידה לקידום בריאות במשרד הבריאות.

שבירת קשר השתיקה בקרב הצעירים, מאפשרת שיח פתוח יותר לגבי אלו החיים בקהילה עם HIV. אם פעם יכולנו רק לחלום על זה, אז היום גם בני הקהילה שחיים עם הנגיף, נוטלים חלק פעיל בפעילויות הוועד, מפסיקים להתחבא מאחורי הטאבו ומסייעים ביצירת השינוי. (בעמ' 15 תוכלו לקרוא ראיון עם רחל ווסיהון, רכזת התמיכה החברתית בוועד לנשאים בני הקהילה).

"שבירת קשר השתיקה בקרב צעירי הקהילה, מאפשרת שיח פתוח יותר לגבי HIV. אם פעם רק חלמנו על זה, אז היום גם בני הקהילה שחיים עם הנגיף, נוטלים חלק בפעילויות"

גם הקהילה הרפואית עברה כברת דרך בתפיסתה את המטופלים. במסגרת הטיפול ביוצאי אתיופיה החיים עם HIV, נאלצת המערכת הרפואית להתעמת כדרך קבע עם גבולות המושג "הלימה תרבותית", (עוד על מושג זה ועל חשיבותו תוכלו לקרוא במאמרו של מנברו שמעון, עמ' 8-9). לעיתים נדמה כי ההכרה בשונותם של מנהגי העדה אינה מספיקה לכשעצמה כדי לייצר עבור הרופאים את הכלים הנחוצים לשבירת החומות בינם לבין המטופלים.

אחד מבכירי המערכת הרפואית בתחום ה-HIV בישראל, שיתף אותי לאחרונה במקרה שמדגים היטב את הלבטים העומדים בפני הרופאים. במציאות שבה נאבקים על יעילות הטיפול ומשתדלים לא לעשות זאת על חשבון מערכת הערכים של המטופלים – השמיכה לפעמים נראית קצרה מדי.

לפני מספר חודשים הגיעה אל הרופא (במרכז איידס) טיגסט (שם בדוי), מטופלת שנתגלתה כנשאית HIV לפני כחצי שנה. במסגרת הביקור, הרופא הסביר לה את חשיבות ההיענות שלה לטיפול התרופתי. האתגר במקרים אלו נעוץ בתפיסה השונה של יוצאי מדינות אפריקה את מהות המחלה הכרונית. הרופאים נדרשים להסביר מדוע גם במקרים שאני מרגיש בסדר גמור ואין לי שום סממנים חיצוניים המאפיינים חולי, אני עדיין מחויב להקפיד על טיפול תרופתי. זה אף קשה יותר כשלטיפול התרופתי ישנן תופעות לוואי, שלעיתים נראות לחלק מהמטופלים חמורות יותר מהנזק התיאורטי שיכול להיגרם להם מהמחלה עצמה. במקרה של אי-היצמדות לטיפול, מלבד הפגיעה הישירה במצבו הבריאותי של המטופל, קיים גם סיכון גבוה לכך שהנגיף יפתח עמידות לחלק מהשילובים התרופתיים הקיימים ומשמעות הדבר היא צמצום משמעותי של אופציות הטיפוליות בעתיד.

נחזור לטיגסט. אחרי שישבה במשרדו של הרופא וניסתה להפנים את הסבריו, היא ביקשה ממנו לסייע לה בשיטת הריפוי המסורתית "הקזת הדם". הרופא המופתע, ששמע על מנהג זה לפני כן, אך מעולם לא נתבקש לקחת בו חלק, הרגיש כי בקשתה מעמידה אותו במבחן. לטובת קוראים שאינם בקיאים בנהגיה המיוחדים של הקהילה האתיופית, ראוי לציין כי חלק מבני הקהילה עדיין משתמשים בשיטות ריפוי מסורתיות וביניהן: כוויות, מים מרפאים, כתובות קעקע, וכן, גם טקס הכולל הקזת דם. כאשר ישב הרופא מול טיגסט וניסה לפצח את הדילמה שנחתה על ראשו, הוא התלבט אם להתייצב ולסנגר על מערכת המושגים המקצועית המוכרת לו ומנחה אותו במישור האתי ובמישור המשפטי, או להרפות ממנה הפעם לטובת מנהג מסורתי שגורם למטופלת שלו להרגיש טוב יותר.

לא אחזיק אתכם במתח, הרופא נענה בחיוב לבקשתה וסייע לה להקיז דם במשרדו במטרה לבסס את מערכת האמון בינו לבין המטופלת. אם זאת הדרך שיוכל להבטיח את היענותה לטיפול התרופתי, חשב לעצמו, אזי קיימת הצדקה לטריפת הקלפים של המערכת הרפואית. לא ההלימה התרבותית לבדה הניעה את הרופא לקבל על עצמו החלטה מורכבת זאת. בליבו ידע שאם יסרב לבקשתה, טיגסט תלך לחפש אחר המזור אצל המטפלים המסורתיים ואלו לא תמיד יכולים להקפיד על סטרליזציה נדרשת של כליהם. הקזת דם ידועה כשיטה שרשמה מאות מקרי הדבקה ב-HIV שארעו באתיופיה.

כשמסתכלים על המקרה של טיגסט, קשה שלא להתלבט בדילמה של הרופא. האם הייתי נוהג כמוהו באותה סיטואציה? קשה לענות על השאלה. על אף שקיימת הסכמה רחבה סביב חשיבות הכשירות התרבותית, המערכת ממשיכה להקשות על אלו שנמצאים בשטח. המסגרת האתית והמשפטית לה מחויבים הרופאים עשויה להתנגש, לא פעם, עם הצעד הנוסף שנדרש מהם לבניית אמון עם המטופלים. כיצד ינהג כל אחד מהם בזמן אמת, הוא המבחן האמיתי.

נחמד להתלבט סביב גבולות ההלימה התרבותית, אך לצערי, המציאות עוד רחוקה מכך שנות אור. בדיוק כמו כל תוכניות המניעה הכושלות שניסו להתאים את הקהילה למידותיה של התוכנית (במקום ההיפך), כך גם בזירת יחסי רופא-מטופל. מרבית הרופאים עדיין תופסים פיקוד על רצון מטופליהם ורואים בכך ביטוי לאכפתיות ודאגה כנה. אין ספק שזה לא נעשה מתוך כוונה רעה, אך לעתים נוצרת תחושה קשה כי הכשירות התרבותית היא לא יותר מעלה תאנה שתלוי על מבושי הגישה הפטרנליסטית. על כולנו מוטלת האחריות להראות כי יש גם דרך אחרת.

הוועד למלחמה באיידס גאה בהישגיו בתחום ההסברה והתמיכה, ושמח על כך שהפתרונות הטובים והיצירתיים ביותר ממשיכים להגיע מהקהילה. לצד כל שותפינו לדרך, אנו נמשיך לקדם מודעות, להיאבק בתפיסות אנאכרוסינטיות ולפעול למען יצירת שיח תרבותי שחורג מגבולות הכוונות הטובות.

קריאה מהנה,

יונתן קרני

קבצים מצורפים

עמוד 4

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים