לילך גביש
איור: מיכל לוקסמבורג
וניטו, מטפלת מסורתית, מקבלת מטופלים בני הקהילה ושאינם כאלה, כשאינה יכולה לסייע, היא מפנה את המטופלים לפסיכיאטרית ד"ר אן-מארי אולמן. דיאלוג יוצא דופן
"הנפש היא מפתח של כל האנושות", אומר אברהם מהרי, אח מוסמך בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנל שעלה לארץ ב-1984 מאתיופיה, "יש לה השפעה אדירה וקשה להבין אותה. הטיפול במחלות נפש הוא בסימפטומים של המחלה, שהיא כרונית ואי אפשר לרפא אותה. זאר זו מחלת נפש ואנחנו מרפאים אחוז מסוים. היום מתעניינים בחזרה למקומות שבעבר שללו על הסף ובודקים אולי זה המפתח ואנשים יכולים להבריא".
"זאר הוא תורשתי. במזרח אירופה קראו לזה 'דיבוק', יש כאלו שקוראים לזה שייטן, שטן, ובארץ חולי נפשי", מסביר מהרי, בן למשפחה של מטפלים בזאר שלומד כעת לתואר ראשון במינהל בריאות, "אם לא הייתי רואה, לא הייתי מאמין שזה קיים. הזאר משתלט על הבן אדם, וכמו שאדם רוכב על סוס, ככה הזאר משתמש באדם וגורם לו לדיכאון ותוקפנות. בעל זאר שומע קול לא מציאותי, ועושה איתו משא ומתן. הזאר מצווה עליו לעשות דברים כמו לשחוט תרנגולת אדומה, לקנות בגדים בצבעים מסוימים ולהתכונן לחגים".
"למטפל בזאר יש זאר וכשהוא חי איתו בשלום, הוא יכול לעזור. אנשים מאמינים ובאים. הטיפול כרוך באמונה. לפעמים מטפל לא יכול לטפל בחולה, כי המזלות שלהם צריכים להתאים. טיפול בזאר יכול גם לעשות משהו רע לאדם, לכשף אותו לגרום לו להפסיד את רכושו. יש נקמות, גם דברים שליליים קורים, בארץ יש מטפלים בזאר באשדוד, נתניה, אשקלון, ראשון לציון ורמלה", מעיד מהרי, "אני חוקר את הזאר ואנשים חוששים לדבר. אנחנו קהילה סגורה, כמו של חרדים. דוד שלי, אלקה יעקב ז"ל, שהיה מטפל בזאר, אמר לי בוא ותכתוב, ולא כתבתי. למדתי לימודים מודרניים ופספסתי".
"התחום של פסיכולוגיה תרבותית עדיין לא מפותח בארץ, זה בניגוד למדיניות של מדינה בהתהוות. רק עכשיו מתחילה פתיחות מסוימת"
לאורך השנים, הרפואה המודרנית שללה את הטיפול המסורתי האתיופי ובשנים האחרונות הוא נחקר במסגרת האנתרופולוגיה. "בקניה למשל חקרו את המצב הבריאותי של התושבים וגילו שהם יותר בריאים, מכיוון שהם אוכלים ביחד, מעבירים את הזמן ותלויים ביער ובצייד", אומר מהרי שחוקר יחד עם ד"ר אן-מארי אולמן, פסיכיאטרית מבית החולים באר יעקב, את תופעת הזאר. אולמן היא מבין אנשי המקצוע הבודדים העוסקים בתחום בקרב קהילת יוצאי אתיופיה. הפסיכיאטר ד"ר גריסרו נמרוד, שהחל לעבוד עם עולי אתיופיה ב-1984 והפסיכולוג ד"ר גדי בן עזר, הם מראשוני אנשי המקצוע הפועלים בתחום בריאות הנפש בקרב יוצאי אתיופיה.
רגישות למהגרים
"מדינת ישראל היא מדינת מהגרים", אומרת ד"ר אולמן, המטפלת בבני הקהילה במרפאה לבריאות הנפש בבאר יעקב ועמיתה במרכז George Devereux בפריז, "התחום של פסיכולוגיה תרבותית בארץ עדיין לא מפותח, וזה לא במקרה, זה בניגוד למדיניות של מדינה בהתהוות, שבחרה במדיניות של כור היתוך. רק עכשיו מתחילים להבין את הסבל שנגרם מההשלכות של מדיניות זו, ויש פתיחות מסוימת. באירופה ובקנדה התחום מפותח, ובמיוחד בצרפת, בה יש מהגרים רבים מאפריקה. כשהייתי סטודנטית בצרפת פגשתי במחלקה פסיכיאטרית בחור אפריקאי שסבל מאהבה נכזבת, וקיבל טיפול בדיכאון. מה שלמראית עין, היה הטיפול הלא הנכון. בארץ היו מאבחנים אותו במצב פסיכוטי, והיה נעשה לו עוול", היא מסבירה.
"יש לי רגישות למהגרים, כי אני מהגרת בת למהגרים", היא אומרת, כמי שעלתה ארצה מצרפת לפני כעשרים שנה, ארץ אליה הגיעו הוריה מפולין, "הוריי ניצולי שואה וזה פיתח אצלי רגישות. כבר כמתמחה הרגשתי אי נוחות ביחס למהגרים. הרגשתי שאנחנו מפספסים אותם בגדול. הרקע התרבותי מאוד חשוב. יש פסיכיאטרים שפועלים כך, כמו ג'ורג' דאברו, שהיגר לצרפת מהונגריה, שעל שמו הוקם מרכז בפריז. הוא היה אנתרופולוג שנסע הרבה ועשה מחקרים על אינדיאנים. טובי נתן, פסיכואנליטיקאי יהודי ממוצא מצרי, פיתח את הגישה הטיפולית הזו".
"אין הוכחה מדעית למושג "לא מודע". אנחנו לא יודעים איך הלא מודע מתפקד, כמו שאנחנו לא יודעים איך רוחות מתפקדות. צריך ללמוד לאבחן שפת מחלה ומצוקה"
"הרבה אתיופים חשבו שהזאר לא יעבור את הגבול ויישאר באתיופיה", היא אומרת, "באפריקה מטפל צריך להיות חולה לפני שהוא מטפל. זה לא כל כך שונה מאיתנו, שצריכים לעבור משבר כדי להתפתח ולגדול ממנו".
רוחות הזאר ככלי ליצירת דיאלוג
"אסור לזלזל בחשיבות הרפואה המסורתית", היא מתריעה, "מטופלים לא מספרים לנו, אבל הם פונים גם למרפאים מסורתיים, צריך לראות במרפאים אלו קולגות, עם כל הזהירות שכרוכה בדבר. אני שמעתי על וניטו, מטפלת מסורתית, על ימין ועל שמאל. יש מטופלת במחלקה שמוגדרת מאוד חולה במושגים של הרפואה המערבית, וסובלת ממחלה כרונית. בשיחה עם המשפחה הבנתי שהיתה אצל וניטו. שמעתי עליה גם בשיחה עם עובדת הניקיון. היא ידועה. אין לי את הכלים לשפוט את היעילות הטיפולית שלה או את איכותה כמטפלת, אך אני כן מתיימרת לרכוש הבנה ולעשות שימוש במושגים התרבותיים שנחוצים על מנת ליצור דיאלוג עם המטופלים שלי, כמו למשל לדבר על רוחות הזאר, שהם מספרים שדבקו בהם. חשוב לי לא לשפוט את התופעה הזאת דרך הסקאלה המערבית, אלא לראות הרבה מעבר להגדרה של ה- DSM, התנ"ך של הפסיכיאטרים. יש שם חצי פרק על הזאר, שמוגדר כסינדרום, מה שמסרס את הפוטנציאל של יצירת דיאלוג וקשר עם המטופל".
"היה מקרה קיצוני שטיפלתי בסכיזופרן פרנואיד, שהיה באתיופיה מטפל מסורתי, שכשהגיע לארץ היה במשבר נרקיסיסטי, כי לא יכל לשחזר את החיים שהיו לו שם. הוא היה מאוד פתוח איתי, ההפך מאיך שאובחן. אמנם אני פארנג'ית (לבנה), אבל הוא דיבר עם מישהו שהבין אותו. הוא לא היה צריך תרופות ועבר תהליך פסיכולוגי. וניטו הפנתה אותו אליי".
וניטו היא מטפלת מסורתית המתגוררת ברמלה, בשכונה מוזנחת בה מתגוררים תושבים יהודים מעטים, לצד ערבים. ביקורי בביתה החל בספקנות והסתיים בידידות ובהערכה. היא אישה נאה בשנות ה- 30 לחייה, שעלתה לישראל במבצע שלמה. קהל הלקוחות והמאמינים ביכולותיה מורכב מבני כל העדות. האוכלוסייה הערבית שבסביבתה היא מתגוררת רוחשת לה כבוד ונעזרת בה בעת צרה.
היא מקבלת אותי בחדר פנימי, צבעוני ומעוטר, אשר בכניסה אליו יש לחלוץ נעליים והישיבה בו היא על מזרונים המונחים לצד הקירות. בטיפול היא משלבת קריאה אינטואיטיבית את מצבו של האדם, טיפול בצמחי מרפא, בברכות ובלחשים. "אני עוזרת להרבה אנשים", היא אומרת, "בשבת בא אלי מישהו שהרופא לא עזר לו, נתתי לו תרופה, וזה עזר. זו העבודה שאלוהים נתן לי. הבית שלי זה בית לכל ישראל, זה לא הבית שלי. אלוהים נתן לנו אותו", היא אומרת ומוסיפה שאינה הולכת ללוויות ולחתונות או לבקר קרובי משפחה. לעיתים היא נוסעת לאתיופיה, "כשהמלאך אומר לי ללכת, אני הולכת".
קודם כל צריך לעזור, העיקר להציל
"יש לי 44 מלאכים", היא אומרת בעברית משובשת, "כשהייתי בת שמונה, סבא שלי מת. קיבלתי מכה והזאר נדבק בי. אימא שלי נפטרה קודם לכן. בהתחלה ירד מלאך גבר, הלב שלי נפל, ואחר כך הזאר ירד ואמר לי 'הנה אני'. כשאימא שלי נפטרה המלאכים ירדו, אחר כך אבא שלי זרק אותי ואישה שלא היו לה ילדים לקחה אותי אליה וטיפלה בי. מאוחר יותר אמרתי שישראל זה המקום שלי ובאתי".
במהלך הביקור בביתה של וינטו, שהתה שם אישה יוצאת אתיופיה בשנות ה- 50 לחייה שבישלה במטבח אינג'רה עם עדשים. לדברי וניטו היא באה בעקבות סכסוך עם בעלה. לדברי וניטו היא פועלת רבות למניעת גירושין.
רוני בן-דוד, גבר ממוצא תימני בשנות ה- 50 לחייו ששהה בביתה של וניטו במהלך הביקור, יצא לקנות כבש בכסף שנתנה לו וחזר. "אני מכיר את וניטו כבר כמה שנים והיא מטפלת בי. במשך שלושה חודשים היה לי פסוריאזיס והרופאים לא פתרו את הבעיה, עד שוניטו טיפלה בי", הוא משתף, "בימי חמישי בערב באים לפה הרבה אנשים. כולם יושבים ושותקים. לכל אחד יש בעיות ומחלות, וצ'יק צ'ק היא עולה על זה. באים אליה מכל העדות ומכל רחבי הארץ", הוא מעיד.
"זה לא בידיים שלי, אלוהים נתן לי", אומרת וניטו, "הרבה אנשים באים לעשות טיפולים. קוראים לי 'דודה' ונותנים לי כבוד. אני עוזרת לשכנים. קודם כל אני עוזרת, העיקר להציל. יש אנשים שאומרים קודם כל כסף. מה זה?", היא אומרת כמי שהדבר אינו מקובל עליה.
"קודם כל אני עוזרת, העיקר להציל. יש אנשים שאומרים קודם כל כסף.
מה זה?"
יחד עם זאת, וניטו חשה בספקנותי ועל כן היא שואלת אותי מהו שמה של אמי ומהו תאריך הלידה שלי. היא מתיישבת לצד שולחן עמוס בכוסות קפה והחלה מתנבאת, כשהיא אוחזת בידה מחרוזת כחולה. עלי לציין, שרק שעה קודם לכן תיאמתי עימה את הפגישה ומעולם לא שוחחתי איתה קודם לכן. היא החלה לזרוק שמות ופרטים מזהים עלי ועל אנשים מחיי. אחד הדברים הבולטים ומעוררי ההשתאות היה כאשר אמרה לי 'סבתא נעימה שומרת עליך'. השם צלצל לי מוכר, כשאימי נולדה בעיראק, היא נקראה נעימה, אך כעבור שנה, כשהגיעה ארצה, שונה שמה לאהובה. לא הבנתי מדוע אמרה 'סבתא'. מאוחר יותר, דיברתי עם אימי ושאלתי אותה, מיהי סבתא נעימה? אימי אמרה לי כי זוהי סבתה, אם אימה שנפטרה בעת לידתה של סבתי. לא היתה כל דרך שוינטו תדע זאת ממני.
"אני לא באה מנקודת מבט פטריארכאלית, שרואה את עצמה עליונה על כל התרבויות", מסכמת ד"ר אולמן, שהפנתה אותי לוניטו, "אני רוצה לשים את מערכת הערכים הזו בעמדה מקבילה. אנחנו לא לבד בעולם. יש הרבה תרבויות ומערכות ערכים שמתנהלות באזורים שונים בעולם. זה שאנחנו לא מכירים אותן, לא אומר שהן לא קיימות. לדוגמא, אין הוכחה מדעית למושג "לא מודע". אנחנו לא יודעים איך הלא מודע מתפקד, כמו שאנחנו לא יודעים איך רוחות מתפקדות. צריך ללמוד לאבחן שפת מחלה ומצוקה. על ידי שימוש במושגים של המטופל ועל ידי גורם מתווך שמכיר את שני העולמות, הדיאלוג קל יותר ומאפשר להגיע לעומקים אחרים".
קבצים מצורפים
