מעבר לנהר – אידיאליזציה של לוחם חברתי או סטיגמה הורגת?

15 ביולי 2013
גליון מספר 31

מעבר לנהר – אידיאליזציה של לוחם חברתי או סטיגמה הורגת?

מברטו מששה

"מעבר לנהר" הוא סרט מסע על צגאו מהרי, משה רחמים בשמו העברי. דרך סיפורו האישי ומסעו למולדתו אתיופיה, הסרט מעלה נושאים רבים וביניהם עליית בני הפלשמורה; בני קהילה שאבדו בדרך לישראל; ובעיקר, בעיית האיידס באתיופיה ובישראל, וההבדלים בטיפול בבעיה זו בין שתי המדינות. הסרט נוגע בנושאים רבים, כאשר כל אחד מהם יכול להוות נושא לסרט שלם, ולכן אינו מטפל בשום נושא לעומק, גם לא בבעיית האיידס בקרב קהילת יוצאי אתיופיה, עליה הוא מתריע.

משה רחמים הוא רכז הסברה של משרד הבריאות בנושא HIV בקהילה האתיופית במרכז הארץ. במהלך הסרט הוא מציג את האתגרים איתם הוא מתמודד בעבודתו, תוך שהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי הקהילה ומשרד הבריאות גם יחד. מצד אחד, הפטרנליזם הממסדי, שמתבטא בהחלטות תמוהות שהתקבלו עבורנו, אך בלעדינו, ואני אוסיף, שמעשים אלו לפעמים אף גובלים בפלילים. ומנגד, קהילה שאיבדה אמון במערכת, אך גם ויתרה על האחריות האישית והקהילתית.

הבמאי דוקי דרור בחר להציג את רחמים כגיבור, לא אחת על חשבון הקהילה, שמוצגת כקהילה סגורה, המתכחשת לבעיה, (ביטוי נוסף לאותו פטרנליזם, שלא אחת מתקיים מצד יוצרים ואנשי אקדמיה, בין השאר). בסרט, הקהילה מואשמת בכך שאנשים אינם באים לסדנאות הסברה. אני חושב, שחוסר האמון של הקהילה בממסד, יחד עם מאבק ההישרדות היום יומי של בניה, אינם מותירים זמן או יוצרים רצון להשתתף בסדנאות המוצעות, במיוחד אם אלו אינן משרתות את הצרכים.

כרכז הסברה לקהילה האתיופית בוועד למלחמה באיידס, לדעתי ישנן שתי סיבות עיקריות לחוסר ההיענות למערך ההסברה המוצע על ידי רחמים. הבעייתיות נעוצה בדרך שבה ההסברה נעשית. קודם כל, לעניין ההגדרה – אולי לא צריך מערך מיוחד עבור "הקהילה"? אנחנו קהילה הטרוגנית, ויתכן שצריך להקים מערכים קטנים עבור קבוצות ספציפיות (עולים/ ותיקים/ צעירים/ נשים וכו'), כך שהסדנאות יועברו בצורה יעילה וממוקדת. דבר שני – היעדר יצירתיות. בסרט נראה רחמים במועדון בילוי לצעירים, מבקש לעצור את המסיבה, לעלות על הבמה ולדבר על איידס. כמובן שסירבו לו. אנשים באו לשתות, לבלות, לשכוח מצרות היום יום, ולא לשמוע הרצאה.

האם אפשר וצריך לעשות פעילות מודעות לאיידס במועדונים? בוודאי. מתנדבי הוועד למלחמה באיידס עושים זאת כבר שלוש שנים, באופן בו הפעילות מתמזגת עם תרבות הבילוי במועדונים. מתנדבים צעירים, בגילאי הבליינים עצמם, לבושי חולצות של הוועד, מחלקים קונדומים, מקרינים סרטוני הסברה ומודעות הקוראים לקחת אחריות אישית ולהשתמש בקונדום בכל מגע מיני מזדמן. המבלים והמבלות רוקדים איתנו ולוקחים קונדומים. בעלי המועדונים שמחים לארח אותנו. כך שהבעיה איננה הקהילה, אלא אופן ההסברה.

סוגיה נוספת שעולה בסרט היא מדוע במדינת ישראל, שלא כבאתיופיה, אין הסברה ברמה הלאומית? לשמחתנו, בישראל, בניגוד למצב באתיופיה, איידס איננו בעיה לאומית. היא בעיה של קבוצות מוגדרות, ולצערנו גם של הקהילה. הסברה יעילה מפנה את המשאבים המוגבלים בצורה ממוקדת לקבוצות בסיכון, מטמיעה את המסרים הרלוונטיים ולא יוצרת היסטריה מיותרת ברמה הלאומית, שמלווה בסטיגמה על קהילה שלמה. הנזק בזריעת פאניקה גדול, לצד אפס תועלת. איידס איננו הבעיה העיקרית של הקהילה, ובטח לא של מדינת ישראל כולה.

חשוב לזכור שעבור הפעילים בתחום, איידס הוא 100% עבודה, ובאופן טבעי יש צורך להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי, אך כאן נשאלת השאלה מהי הדרך? ההשלכות השליליות של הצפת הנושא מייצרות סטיגמות קשות, אשר יכולות, ואף גורמות, עוול מיותר. דוגמת מנהלת בית ספר שחושבת שילד אתיופי, שנשך מורה, צריך לעבור בדיקת איידס. מעשה נורא שנובע מבורות על דרכי הדבקה, בתוספת סטיגמה, שכל אתיופי עשוי להיות נשא של נגיף ה-HIV.

נוסף לכך שהסטיגמה גורמת להפרת זכויות ועלולה לגרום לנזקים נפשיים, חברתיים וקהילתיים (דוגמת פרשת הדם), ישנה בעיה חמורה לא פחות של סטיגמה פנים-קהילתית. לסטיגמה החיצונית יש השלכות גם לגבי הסטיגמה הפנים-קהילתית וזו הסיבה שבגללה אנשים לא מוכנים לספר על חיים בצל המחלה.

שאלה נוספת שעולה בסרט: "למה נשאים לא מתגייסים למערך ההסברה, למרות שכמעט כולם יודעים שאיידס /= מוות?". צריך להבין, כי המוות החברתי המלווה אדם במדינת ישראל, שיוצא בהצהרות על היותו נשא נגיף ה-HIV, ולא משנה אם הוא ממוצא אתיופי או אחר, לא פחות חמור מאיידס, כי מוות חברתי הוא למות כל יום מחדש – כשזורקים אותך מעבודה, כשדוחים את התור שלך במרפאת השיניים לסוף היום (ולמעשה לעוד חודשיים), כשאתה צריך להילחם במערכת כדי להביא ילד לעולם, או כשלא נותנים לך משכנתא, בגלל היותך אדם החי עם HIV. לכן, כל עוד המצב החברתי הוא כזה, אין להאשים את הנשאים באי שיתוף פעולה בהסברה.

טענה אחת שעלתה בסרט מוצדקת לטעמי: לקברניטיי מדינת ישראל לדורותיהם יש חלק בהדבקות איידס בקהילה האתיופית, ועוד יותר מכך, באי הפניית משאבים לתמיכה יעילה בנשאים, כזו שנותנת כלים להתמודדות ואינה יוצרת תלות במערכת. גם היום, כפי שעולה מהסרט, ארגונים יהודיים מארה"ב ומדינת ישראל עצמה, ממשיכים להוות גורם מרכזי בהדבקות איידס בקהילה – במחנה הפלשמורה בגונדר נמצאים כ-12,000 כפריים, החיים בו בין 6-14 שנים, בתקווה לעלות לישראל. בינתיים, חוץ מללמוד בטלה, עבריינות ויהדות, ו'לקנות איידס', לא נעשה דבר. "זהו פשע חברתי עבור אתיופיה, עבור מדינת ישראל ועבור הקהילה האתיופית בישראל", אומרת בסרט רופאה בבית חולים בגונדר. אבל יותר מכל זהו פשע שנעשה כנגד כפריים שעוזבים את אדמתם, עבודתם ורכושם, לטובת עתיד לא נודע בעידוד ארגונים שונים, בעוד המדינה משנה את החלטותיה אם להעלותם, או לא חדשות לבקרים.

יחד עם זאת, עם או בלי הסברה יעילה, לאחר העלייה, מצב האיידס בקהילה יציב מבחינת הדבקות. כיום ידועים כאלפיים בני הקהילה שחיים עם HIV בארץ, ובהשוואה לאחוז הנשאים בארץ, מספרם הולך ויורד, בעוד שבקבוצות אחרות ישנה עלייה בהדבקות. כך שאין צורך ליצור פאניקה, אלא עבודה יצירתית ויעילה, רגישה, אך נחושה. עבודה שתחזיר את האחריות האישית לאנשים, שתחזק את הקהילה ולא תדביק סטיגמות מיותרות, כאלה יש לנו מספיק.

לאתר הרשמי של הסרט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים