כן, אנחנו יכולים!

15 ביולי 2013
גליון מספר 30

למרות מכלול של בעיות שמעכבות את האינטגרציה המלאה של הקהילה האתיופית בישראל, דני אדמסו בוחר לתאר את ההצלחות והמטרות שהקהילה הצליחה להשיג

אחד מתפקידיה המרכזיים של האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה IAEJ)) הוא להציף את האתגרים והקשיים עימם מתמודדת הקהילה האתיופית בישראל ולהוות "כלב השמירה" של החברה הישראלית, על מורכבותה, במפגש עם הקהילה. זאת עד לשילובה המלא של הקהילה האתיופית בחברה הישראלית. בכדי לקיים עבודה סנגורית ייחודית לקהילה, פעילות IAEJ נעשית באמצעים שונים: איסוף מידע במפגשים המתקיימים עם הקהילה באופן תדיר, אימותו עם המידע הקיים בגופים השונים, ועיבודו. עבודה המשמשת ארגונים, משרדי ממשלה, קרנות ואנשים פרטיים בתוך הקהילה ומחוצה לה.

המידע המוצף בשיח הישראלי על ידי האגודה הוא ייחודי באופן בו מתוארת המציאות איתה מתמודדת הקהילה. מבלי לטייח ולעגל פינות, האגודה פועלת כתנועה חברתית המבקשת לשנות את הסטאטוס-קוו הפועל לרעת הקהילה. פעילות עקבית זו מצליחה להעסיק ולהרגיז את משרדי הממשלה וזרועותיהם, אך טרם הביאה את השינוי המיוחל. רק השנה ממשלת ישראל זנחה את "תוכנית החומש", תוכנית הוליסטית שיכלה לשפר משמעותית את מצב הקהילה. אך משרדי הממשלה ואף הסוכנות היהודית, שפרשה מהתוכנית בשלב מוקדם, עדיין מתייחסים לעולים כמשאב לגיוס משאבים ופחות כעולים הזקוקים לכלים להשתלבות בחברה.

מכלול של בעיות מעכבות את השתלבותה המלאה של הקהילה בחברה הישראלית. רבים מהם מקורם בגילויי גזענות הבאים לידי ביטוי בתחומים שונים כגון החינוך והתעסוקה. פה ושם התקשורת נותנת במה למציאות המעוותת, אך מעניקה לה כותרות מכלילות, החוטאות למציאות, כגון: "האתיופים רוצים בית ספר משלהם", ולא משנה אם אמירות מסוג זה נאמרו על ידי אדם בודד, או על ידי תושבי שכונה שלמה, בה כולם יוצאי אתיופיה. אמירה שכזו היא ביטויי למצוקה חברתית במקום בו מערכת החינוך טרם טיפלה במנהלי בתי ספר ובמורים המסרבים לקבל ילדים ממוצא אתיופי לבית הספר או לכיתה. במציאות הזו, ילדים אתיופים עדיין מופנים למערכת החינוך המיוחד, בהיקף שאינו תואם את הצורך האמיתי.

במישור התעסוקתי, המעסיקים אומנם מודעים יותר מבעבר, אך עדיין חוששים להעסיק יוצאי אתיופיה בתפקידים בכירים, (כשהמיתון במשק רק מספק להם תירוץ נוסף לאי-ההעסקה). אפילו המשטרה עדיין רואה בנערים יוצאי אתיופיה שק חבטות. גם במקרים בהם אין כל צורך להפעיל כוח, המשטרה מפעילה אלימות מתוך ידיעה שלהורי הילדים הללו, אין כספים לשכור עורכי דין שיגנו עליהם.

חרף מציאות זו והקשיים הרבים, בחרתי במאמר זה להביא גם פרספקטיבה אחרת. נתונים המשקפים הישגים ויעדים שהקהילה הצליחה לכבוש בשני העשורים האחרונים. זהו מסע שהקהילה עודנה צועדת בו, רבות בזכות התורמים, אך בעיקר מפאת תובנה שנפלה בקרב רבים מבניה, שמבינים שיותר מכל, האחריות מוטלת על כל אחד מאיתנו, ולא רק על גמילות חסדים וממשלה, שאולי יום אחד תתעורר מתרדמתה לעשות למעננו.

את ההישגים ניתן לראות כמעט בכל תחומי החיים. בימים אלו, בהם ישראל נתונה בתקופת בחירות לרשויות המקומיות והכלליות, ניתן לראות שלטי חוצות המכריזים על מתמודדים בני הקהילה לחברות במועצות המקומיות, ובמקומות ריאלים. בלמעלה מעשר רשויות מקומיות, מתמודדים גברים ונשים. בבית המחוקקים, בליבה של הפוליטיקה הישראלית, פועלים שני חברי כנסת יוצאי אתיופיה: שלמה מולה, מטעם מפלגת קדימה, והרב מזור ביינה, מתנועת ש"ס. עצם נוכחותם מעידה על דריסת רגל של הקהילה האתיופית במקום בו נקבע גורלה של מדינת ישראל בפרט ושל העם היהודי בכלל.

בתחומי התרבות קיימים שחקנים, זמרים, מוזיקאים ואמנים רבים שניתן לראותם ואת עבודותיהם בתערוכות, על מסכי הטלוויזיה ועל בימות התיאטרון. אין ספק כי את המקום הראשון תופס שמואל ברו, שחקן, במאי וסטנדאפיסט, בוגר כפר הנוער ימין אורד וחברי לכיתה, שזכה במקום הראשון בתחרות לסרטי דרמה בפסטיבל הסרטים בחיפה.

גם מספר העובדים יוצאי אתיופיה בשרות המדינה גדל באופן משמעותי. הודות לפעילותינו, זינק מספר העובדים בשירות המדינה ל-670 נושאי משרה ב-2008, אם כי המשימה עודה לפנינו, היות ורוב בעלי התפקידים בשירות הציבורי נושאים בתפקידים זוטרים. בהקשר זה, ניתן לראות צמיחה גם בשילוב אקדמיים יוצאי אתיופיה בתעסוקה ההולמת את הכשרתם, תוצאה של פעילות ארגוני המגזר השלישי כגון: האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, עמותת עולים ביחד, עמותת טבקה בתחום המשפטי, התאחדות התעשיינים ואחרים.

גם באמצעי התקשורת הישראלית הכתובה והמשודרת ניתן לראות פנים חדשות. בשנה וחצי האחרונות מספר צעירים וצעירות הסירו את תקרת זכוכית גם בערוצי הטלוויזיה השונים. קולם נוסך גאווה בצעירים רבים שרואים ושומעים קולות צחים וברורים, אך גם מוכרים. צגה מלקו, שעד לא מזמן שימשה כמנהלת שידורי הרדיו באמהרית של קול ישראל, מונתה לאחרונה למנהלת רשת א' של קול ישראל. עו"ד פנינה טמנו היא הכתבת לענייני משפט בערוץ הראשון, ובאותו ערוץ משמש גם איינהו פרדה ככתב לענייני חברה. ברהנו טגנייה, הוא כתב צעיר ומבטיח של חדשות ערוץ 2 ודני אדינו אבבה, ממשיך לעסוק בתקשורת עוד מתקופת שירותו הצבאי ככתב בגלי צה"ל, וכעת הוא משמש ככתב בעיתון ידיעות אחרונות. בד בבד, מתמחים צעירים נוספים בערוצי תקשורת דוגמת אתרי האינטרנט של Y-NET ו- NRG.

הצלחות אלו מצטרפות לנוכחותם של שני הקונסולים יוצאי אתיופיה, בליינש זבדייה ואליאס אינברם, שמייצגים את מדינת ישראל בגאווה בארצות הברית ובדרום אפריקה.

צדק צריך לא רק להיעשות, אלא גם להיראות, וזאת בזכות ולא בחסד. הצלחות אלו הם אינם תוצאה של פרויקטים קצרי מועד, הדרך בה על פי רוב בוחרת המדינה לטפל באתגרים שמציבה בפניה הקהילה. אלא הם תוצרים של ראיה לטווח ארוך, פתיחת דלתות ומתן הזדמנויות שמאפשרות תחרות שווה בפני כל.

כאשר האגודה ושותפיה צעקו והפגינו במחאה בדרישה לייצוג הולם ושותפות של הקהילה בחברה הישראלית, המזרחיים גיחכו ואמרו שנחכה בשקט חמישים שנה, כמו שלקח להם. עוד הם אמרו שההגמוניה האשכנזית, יותר מכך שלא הייתה מוכנה לוותר על תפקידיה, לא האמינה במסוגלותם. כך או כך, היום, כשבוחנים את תוצאות ההשקעה וכשמסתכלים לאורך השנים, ניתן לראות תוצאות יפות, שלעיתים נראות לנו מובנות מאליהן.

ניצנים אלו של עשייה ממשית, נותנים לנו את הכוח להמשיך ולעשות את אשר עשינו עד עכשיו. יחד, עלינו להמשיך לפעול, עד שגם לקהילה יהיה מקום לגיטימי בעיצוב החברה הישראלית העתידית. כך שבסופו של יום, לקהילה ולעם ישראל כאחד יהיה מחר אחר.

על אף הקשיים שציינתי למעלה, דוגמאות אלו של הצלחה משקפות שכן, אנחנו יכולים!

קבצים מצורפים

p. 3

p. 4

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים