בידול קיים בתחומים רבים של הקליטה, והחשוב מכל הוא החינוך. הבעיה המרכזית היא שבתי הספר הם המרחב העוין ביותר עבור תלמידים יוצאי אתיופיה
שולה מולא
התבוננות ב-30 שנות קליטת עולי אתיופיה מעלה תמונה המורכבת מקצת כוונות טובות, מגישה פטרונית גזענית ומהרבה בורות וטיפשות. עולי אתיופיה היו הראשונים שהופרטו על ידי המדינה. למעשה המדינה אף פעם לא קיבלה אותם לשורת אזרחיה כשווים בין שווים. שורשי הגזענות והאפליה הולכים הרחק אל הדיון הציבורי שהתקיים בשנות ה-70 בדבר זכותנו לעלות לישראל כיהודים.
על אף פסיקתו של הרב הראשי הספרדי דאז, הרב עובדיה יוסף, ב-1973 וההחלטה כי יהודי אתיופיה זכאים לעלות על פי חוק השבות, מדינת ישראל שיחקה ועודנה משחקת את תפקיד שוערת הכניסה, זו שתחרוץ את גורל יהודי אתיופיה לטוב או לרע. ככזו, הערימה המדינה מכשולים ועד היום מקשה על כניסתם של יהודי אתיופיה ארצה. אי אפשר כמובן שלא להזכיר את אחת ההשלכות העגומות של מכשולים אלו והיא מותם של אלפים מיהודי אתיופיה, אשר איבדו את נפשם במדבריות אתיופיה ובמחנות הפליטים בסודן.
התפיסה הגזענית הולידה גם מדיניות קליטה של בידול האוכלוסייה במתקני קליטה מבודדים והדרה של הקהילה המשתוקקת להיות חלק אינטגראלי מהחברה הישראלית, אל השוליים של החברה. מדיניות הבידול הולידה תורה שלמה של טיפול באוכלוסיה "מיוחדת", על ידי סוכנים מיוחדים, המשתמשים בהבדלים התרבותיים כהצדקה להתנהגותם הפטרונית ולהצגת הקהילה האתיופית כאינפנטילית, ככזו שאינה מסוגלת לחשוב ולקבל החלטות הגיוניות. ולכן הסוכנות היהודית מייצרת מתקני קליטה עם 100% פיקוח. שם, למשך מספר שנים, העולים עוברים תהליך החלשה במקום העצמה. הם יוצאים משם חסרי כח, חרדים ותלותיים, מאמינים שאינם מסוגלים לנהל את עצמם ואת חיי משפחותיהם. וזאת לאחר שלושים שנות קליטה. אנשי הסוכנות היהודית לא למדו כלום, ומסרבים ללמוד.
גישת הקליטה של בידול והדרה מתקיימת בהיבטים נוספים של חיי הקהילה: מגורים, תעסוקה והחשוב מכל חינוך. על אחרון אני מבקשת להתעכב.
כמורה וכאם, אני יכולה להעיד כי מערכת החינוך רואה בתלמידים האתיופים בנים חורגים. עוד מימי הקליטה הראשונים, החלה המערכת בחיפוש אחר "שמרטפים", קבלני משנה שיטפלו באותם ילדים. למעשה, לכל אורך שנות הקליטה, בתי הספר אינם רואים את עצמם ככתובת לקידום תלמידים אלו, אלא הגופים החוץ ממשלתיים עוקפי המערכת דוגמת הג'וינט, ארגון נאקוג', החברה למתנ"סים ובשנים האחרונות, נוספו גם הפרויקט הלאומי של עולי אתיופיה וארגונים נוספים. הפרויקטים השונים, אינם נוגעים בלב הבעיה ממש.
מגמת החלשות משרד החינוך והתחזקות מעמדם של בתי הספר החריפה עוד יותר את בעיות הקהילה. הורים יוצאי אתיופיה אינם יכולים לממן שכר לימוד לבתי ספר טובים. בעיה נוספת היא חוסר היכולת של הורים להכין את ילדיהם להתמודד עם מבחני הכניסה לבתי הספר הטובים. אך לב הבעיה הוא שבתי הספר בישראל הם המרחב העוין ביותר עבור תלמידים יוצאי אתיופיה. בכל יום מתרחשים שם ריטואלים בוטים של הדרה ודיכוי כלפי תלמידים יוצאי אתיופיה, הן מצד התלמידים והן מצד המורים. גם תלמידים שלומדים בבתי ספר טובים סובלים מגילוי גזענות יומיומיים. בהעדר כלים להתמודד עם הגזענות, צוות המורים בבית הספר עומד מול תופעת הגזענות נבוך ואף מכחיש את קיומה.
הכותבת היא מחנכת בבית ספר תיכון בירושלים וגם, יו"ר "אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה".
קבצים מצורפים
