הצד האפל של הסוכנות היהודית?

15 ביולי 2013
גליון מספר 30

הסוכנות היהודית היא אחד המוסדות ששמור לה מקום של תודה בקרב העם היהודי בכל רחבי העולם. ובכל זאת, ניכר כי בשנים האחרונות נוצא פער הולך וגדל בין הסוכנות היהודית לעולים

דני אדמסו

זו הייתה אדישות, חוצפה, קרירות והזנחה. התחושה הייתה שחיי אדם אינם חשובים במיוחד. הייתה שם אישה עיוורת שאמרה שביקשה לראות רופא, היה שם אדם שביקש קצבה בכדי לקנות אוכל לילדיו, הייתה שם אימא שביקשה לשלוח את בנה לגן במרחק סביר. אך ניכר כי לפקידי הסוכנות לא היה איכפת. היה קשה להבין את העדר התגובה לבקשות הבסיסיות האלו. האם זה יכול להיות שהם ראו את הבקשות האלו לא כבקשות של עולים, שהגיעו לארץ באופן לגיטימי, אלא של בני פלשמורה חצופים (יהודים ממוצא אתיופי שהמירו את דתם לנצרות), שלמדו את הכלי הדמוקרטי, הפגנה, מהר מדי?

זה היחס לו זכו העולים החדשים מבית אלפא שהפגינו מול משרד ראש הממשלה. המראה שנגלה לעיניי, היה קשה מנשוא. בין תרגום דברי העולים לחיפוש מזון עבורם, ניסיתי לשכנע את עצמי – כדי להמשיך ולתפקד – שהפקידים הללו אינם מיצגים את הסוכנות היהודית. אבל במונולוג פנימי (בסוכנות היהודית לא נמצא בעל סמכות עימו יכולתי לחלוק את דעותיי), אמרתי לעצמי שוב ושוב: 'אסור שהסוכנות היהודית תונהג בידי אחראים שאינם פועלים על פי קווי היסוד', ו'מה שראיתי ושמעתי, ועם מי שדיברתי, אלו רק מספר פקידים ביחידות קצה'. תוך ניסיונות לשכנוע עצמי נזכרתי שבעצם אלו הם האנשים שנשלחו להגיש שירות לעולה, שדווקא הם אמורים להוות כתובת לעולה בארץ החדשה.

ההפגנה התקיימה בתקופת עשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים. כל עובר ושב, כל אדם שקשוב לליבו ולשכלו, לא נותר אדיש. כמו שהעולים אמרו, הם ביקשו למחות על הזנחה והתעללות מצד צוות מרכז הקליטה בבית אלפא המבודד. על כך שאין נגישות למכולת, לשרותי רפואה, על אי קבלת קצבה חודשית במשך חמישה חודשים, על יחס מזלזל מצד צוות העובדים של הסוכנות היהודית ועוד. בקשות אלמנטאריות, כמו לכידת נחשים שפלשו לביתה של אותה משפחה שלוש פעמים, לא נענו.

למרות שזכויותיה של הסוכנות היהודית נצורות כמעט בכל לב יהודי ברחבי תבל, מאתיופיה של יונה בוגלה ועד לרוסיה של נתן שרנסקי, ובטח בקרב מי שהוא או הוריו עלו לישראל, נראה שבשנים האחרונות הסוכנות התרחקה מהעולים. הפעם זו היתה עדות מצמררת, בלי שניכר מאמץ מצד הסוכנות לבדוק איך ניתן לצמצם את הפער. בעיניי ובעיניי רבים מחבריי התנהגות אנשי הסוכנות חשפה את הצדדים האפלים של הגוף האמור לתת שירות לעם היהודי בארץ ובתפוצות.

מקומם אותי לחשוב איך שני גופי ענק כמו המשרד לקליטת העלייה והסוכנות היהודית הפכו את העולים כמו שבויים שלהם, במקום להוות עבורם כתובת מרכזית. ניכר כי הם יעשו הכל העיקר שהאתיופי לא יבין, לא יראה ולא ישמע, את אשר נעשה מאחורי דלתות הפלדה במבוכי בנייני הסוכנות היהודית. כמי שמבקר שם לעיתים, שוויין של מצגות ה-LCD המרצדות בכניסה והשטיחים הכחולים הפרוסים במדרגות, היו יכולים לפרנס כמה משפחות רעבות בחברה הישראלית.

אני רואה עצמי כאדם המתיימר לרדוף צדק בסיסי, יש דברים שאני מוכן לסבול, למרות שהם מפריעים לי לישון. אני מוכן להעלים עין מכך שיהודי אמריקה מובלים על ידי הסוכנות היהודית לראות את "תוצרי השקעותיהם" באתרי ובמרכזי קליטה מובחרים, אני מוכן שימשיכו לעשות סיורים באתיופיה, רק בכדי להוכיח "מאיפה באנו ומה עשו מאיתנו", אני גם מוכן לשתוק על כך שצעירים אתיופים רהוטים ומשכילים פועלים בשליחות הסוכנות בחו"ל לשם גיוס כספים, למרות שהם לא מספיק טובים עבורה בכדי לעבוד בתפקידים בכירים. אני גם מוכן לשים בצד, לפחות בינתיים, את התורם המובל לראות "מחזה נדיר" של ילד שהיה רועה צאן, לובש מכנסיים, נוהג במכונית, מדבר עברית.

אבל אינני מוכן לשתוק למראה קהות החושים של פקידים בינוניים בסוכנות, שאינם רואים את האדם, בכל הקשור לקהילה האתיופית. מבחינתם, לא נלקחים בחשבון אלמנט הזמן, הלמידה הפורמאלית והעצמית, והפעילות האזרחית החלופית. העולים החדשים, לפחות אלו שראיתי, הם בני ערובה בכלוב כלכלי עלוב של קבלני משנה שמפעילים הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה.

בערב יום הכיפורים חזרו רוב העולים חזרה למרכז הקליטה, לאחר שמשרד הקליטה נענה לחלק מדרישותיהם. שש משפחות בילו את יום הכיפורים ואת סוף השבוע שלאחריו תחת כיפת השמיים בקור הירושלמי, כי פקידי הסוכנות לא רצו להיכנע לדרישותיהם.

מאז, חלק נכבד מהטענות נמצאו כנכונות וטופלו בזכות מעורבותם של מספר חברי כנסת, אישי ציבור ואזרחים טובים. בחלקן אמורה לדון ועדת בדיקה שהוקמה בעקבות האירועים. לאגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, ששימשה במהלך הפגנה זו פה לעולים, לא נתנו לקחת חלק בוועדה. האם מדיניות זו נקבעה מפחד שנתרגם ונדרוש את שמגיע לעולים? האם זהו רמז למסקנותיה העתידיות של הוועדה?

למרות שהויכוחים והתנצחויות במהלך ההפגנה היו רבים ומכוערים, יותר מכל חרוטה בזיכרוני אמירתו של אחד מפקידי הסוכנות, שאולי גם מסכמת את הסיפור כולו: "לימדנו אותם (את העולים) עברית כדי לקנות שוקו, והם משתמשים בשפה כדי להפגין נגדנו". כך אמר פקיד לעולה שדרש שיתנו לו את קצבתו החודשית. אני מוצא באמירה זאת את הלך הרוח של הסוכנות היהודית, את ההסבר מדוע הפקידים היו אדישים כלפי העולים במשך למעלה משבוע. המדהים הוא שאותו פקיד המשיך להתנהג כאילו לא אמר דבר, עדיין חושב שהעולה ואני לא הבנו את דבריו. הרי יש לו בעלות על השפה העברית ועל הבנתה, וכמובן את הידע איזה שימוש צריך לעשות בה, כל אחד מקהלי היעד – אנחנו "האתיופים" ומנגד, הוא ודומיו.

מקרה בית-אלפא

לילך גביש

בין ראש השנה ליום כיפור התקיימה מול משרד ראש הממשלה הפגנה של כ-700 עולים חדשים יוצאי אתיופיה וילדיהם. העולים יצאו להפגין ממרכז הקליטה בית אלפא, הסמוך לבית שאן, בגין הזנחה ממושכת, שלטענתם לא זכתה להתייחסות ולטיפול מצד אנשי הסוכנות היהודית והמשרד לקליטת עלייה, האמונים על קליטתם. כחודש לאחר מכן, בתחילת נובמבר, העולים חזרו להפגין מול משרד ראש הממשלה.

בערב יום הכיפורים כ-650 מהם חזרו למרכז הקליטה על-פי הסכם לפיו הסוכנות היהודית והמשרד לקליטת עלייה. הגורמים הסכימו לתקן את הליקויים ולבצע שינויים דחופים, כגון תשלומי ביטוח לאומי והשעיית חלק מצוות מרכז הקליטה מתפקידיהם. שש משפחות על ילדיהם, שלא האמינו שההסכם יוביל לפתרון, העבירו את יום הכיפורים ואת סוף השבוע לאחריו, תחת כיפת השמיים, בסמוך למשרד ראש הממשלה.

תגובת הסוכנות היהודית: הסוכנות והמשרד לקליטת העלייה עמדו בכל התחייבותיהם למפגינים וכעת על העולים לעמוד בחלקם בהסכם. ועדה התכנסה ותגיש את מסקנותיה ב- 22 לנובמבר. הסוכנות ומשרד הקליטה קוראים למפגינים להמתין עד אז. בד בבד, מטופלות מיידית תלונותיהם של העולים בתחומים שונים. העולים המתגוררים במרכז הקליטה 'בית אלפא' מקבלים, כמו יתר עולי אתיופיה, סיוע מקיף מהמדינה.

קבצים מצורפים

p. 22

p. 23

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים