הפער הבינדורי

15 ביולי 2013
גליון מספר 30

הפער הבינדורי גורם למגוון רחב של בעיות. הורים רבים אינם מעורבים בהתנסויות החינוכיות של ילדיהם. לעיתים קרובות המורים והמנהלים אינם מדווחים להורים על המצב, עד לרגע הקריטי

גדי מלקו ואבי מספין

צילומים: אבי מספין וברהנו אדמסו

בעוד המתבגר שנולד בישראל עסוק בעיקר בזהותו כמתבגר, בן גילו העולה ובן העולה נדרשים להתמודד בו זמנית עם החיים בין שתי תרבויות ועם משברי גיל ההתבגרות. מתבגרים עולים סובלים מהפער הבין-תרבותי בינם לבין הוריהם עד כדי טשטוש הגבולות בין הורה לילד, מצב אשר גורם לא אחת לכך שהילדים נושרים ממסגרות חינוכיות. בתהליכים אלו, התא המשפחתי אינו מצליח להעניק את הערכים והכלים שהילד צריך על מנת לצאת לעולם המערבי ולהתמודד עמו בשלבי ילדותו ומאוחר יותר בבגרותו.

באתיופיה המשפחה הגרעינית בנויה כהיררכיה ברורה: האב עומד בראשה, אחראי על הפרנסה, הביטחון ורווחת המשפחה; האם נושאת בניהול משק הבית, חינוך וגידול הילדים הצעירים; והילד יודע את מקומו מגיל צעיר ויונק את הערכים מהבית. מעמדו של הילד במשפחה מרכזי וככל שהוא מתבגר המשפחה המורחבת והסביבה שותפים בהקניית הערכים החברתיים ובעיצוב זהותו. הילד מתלווה לאביו ולומד את רזי המקצוע העתידיים. בגיל 10 הוא כבר נושא באחריות ובסמכויות נרחבות בעבודת השדה, ומתבגר בשלב מוקדם. הילדה לומדת מאמה את דרכי החיים ואת מעמדה כאישה לעתיד.

"בכפרים באתיופיה לרוב לא פעלו בתי ספר", אומר רוני אקלה, מנכ"ל עמותת פידל, "ובמקומות שכן, סמכות החינוך היתה נתונה בידי המורים ובית הספר, שנקטו מדיניות נוקשה וקפדנית. תפקיד ההורים הסתכם בסיפוק ציוד לילדיהם ולא נדרשה התערבות נוספת. מנגד, בארץ לא היתה מספיק הסברה בנושאי חינוך לעולים, ולא היו מספיק עובדי חינוך יוצאי אתיופיה שיכלו לסייע. ההורים חשבו שהאחריות היא של הממשלה, וצייתו להעברת ילדיהם לבתי ספר שונים, כולל פנימיות, שלרוב צמצמו עוד יותר את סמכותם ואת מודעותם בנוגע לנעשה עם ילדיהם".

מעבר המשפחה מאתיופיה לישראל ומשבר הקליטה בעקבותיה השפיעו באופן ניכר על החינוך ועל מבנה המשפחה. במשפחה קיים שוויון בין המינים ופעמים רבות שני ההורים הם המפרנסים. לסביבה השפעה רבה על חינוך הילד.

"אנחנו מחנכים את הילדים שלנו בצורה טובה ומעניקים להם כל מה שאנחנו יכולים על מנת להבטיח שהעתיד שלהם יהיה טוב יותר משלנו", מספר גזאו, בן ה- 43 שעלה לארץ מאתיופיה ב-84 לבדו. הוא למד עברית והכשרה מקצועית בפנימייה, שירת בצה"ל והיה לנגר. לו ולרעייתו ארבעה ילדים. "תודה לאל, הם ילדים מחונכים, מכבדים אותנו וההישגים שלהם בלימודים טובים. אבל השנה, לפני שהבן הגדול עלה לכיתה ט', הוא הכיר במהלך החופש הגדול חברים מהשכונה, חלקם לומדים בפנימיות וחלקם לא נמצאים במסגרות בית ספריות. הם סיפרו לו על הכיף שעושים בפנימייה ועל הכסף שמרווחים מעבודה. הוא חזר הביתה ילד שונה. התחיל לדבר במושגים שלא השתמש בהם לפני כן, לריב עם אחיו, להתחצף אלינו, וקבע שנרשום אותו לפנימייה. בקשותיו הפכו לדרישות. לא הבנו מה עובר על הילד, הוא ילד טוב, שמכבד את כולם. אחרי שכעסנו וכאבנו התחלנו בשיחות אישיות אתו, פעם אני ופעם אישתי ועירבנו גם את אחיה של רעייתי, הדוד הקרוב ביותר אל הבן והבנו כי במהלך החופש הגדול, היינו עסוקים מאוד והבן מצא לו חברים חדשים שהשפיעו עליו באופן שלא רצינו. בסופו של דבר, בהסכם משותף של כל בני המשפחה, הכל חזר לקדמותו. רחובות העיר מלאים בפיתויים בלתי פוסקים ולכן הבית צריך להיות מקום טוב ונוח לילדים", מסכם גאזו.

לעיתים הורים יוצאי אתיופיה מתקשים להסתגל לשפה והתרבות, שנקלטו באופן מהיר יותר אצל ילדיהם, שהופכים למורי דרך ול'פה' של ההורים מול המערכות, דבר שיוצר בלבול והיפוך תפקידים. לעיתים הילדים לוקחים על עצמם את התנהלות היומיום, מנהלים משא ומתן מול המערכות על גובה התשלום עבור פעילויות, חותמים על אישורי ההורים ונותנים למוריהם הסברים יצירתיים למה הוריהם לא הופיעו באספת הורים.

"מערכת החינוך חושבת שלהורים אין תרומה ולא יכולה להיות תרומה", אומרת ד"ר ריטה סבר, מהמכון לחקר הטיפוח בחינוך באוניברסיטה העברית, "זה שההורים אינם יודעים עברית, לא אומר שאין להם שפה. מערכת החינוך מאפסת את ההון האנושי של הורים מהגרים וכך קשה להפיק את תרומתם בחיי הלימודים של ילדיהם. אילו המערכת היתה נעזרת בידע ובכישורים של הורים מהגרים, ולא מצפה מהם להפוך לישראלים, ניתן היה אפילו להרוויח מהתובנות והביקורות שלהם, לגבי דברים שיש לשפר במערכת החינוך".

"נגרם נזק רב בשימוש בילדים כמתורגמנים", מתריעה ד"ר סבר, "כך נוצר מצב שהילדים מעורבים במצבים שההורים לא רוצים לערב אותם וזה פוגע במעמד ההורים. רצוי להיעזר במגשרים, אך עליהם להיות יותר ממתורגמנים. אני ממליצה להורים להגיע יותר לבית הספר, לשאול שאלות, ולא להתבייש מהמורים. עליהם להבין שלמורים עצמם קשה, שאינם מצליחים לתקשר עימם. אני גם מצפה ממורים שיש להם הרבה תלמידים יוצאי אתיופיה שילמדו אמהרית".

"משיחות שקיימתי עם מורים ומנהלי בתי ספר בהם לומדים יוצאי אתיופיה הם לא מאמינים, מלכתחילה, שהילדים יכולים להצליח בלימודים, ולכן אינם משקיעים בהם מספיק", אומרת רחל מנגולי, יו"ר פרויקט לתגבור לימודי של ויצ"ו בשכונת פרדס כץ שבבני ברק. מנגולי מבהירה את חומרת הבעיה: "יש ילדים בני 14 שמגיעים אלינו ולא יודעים קרוא וכתוב, או פעולות חשבון בסיסיות. החסכים הלימודיים מצטברים וכתוצאה מכך הפערים הלימודיים עצומים. הורי הילדים שמגיעים אלינו דוחפים את הילדים שלהם ללמוד. ההורים, שמקבלים יחס נעים ודיבור בגובה העיניים, מרגישים נוח להגיע, מה שלא קיים בבתי הספר".

 

לעיתים הורים יוצאי אתיופיה אינם מגיעים לאסיפות הורים בבתי בספר, ואינם מעורבים בהתקדמות הלימודית של ילדיהם, או בחסרונה, כלל וכלל. המורים אינם עושים דבר על מנת לידע אותם על המצב עד הרגע האחרון – כאשר הילד עומד בפני השעייה מבית הספר. "

מנגולי מציינת שכאשר 60 תלמידים יוצאי אתיופיה הצטרפו לבתי ספר בפרדס כץ, הצוות המקצועי והמורים לא ידעו כיצד להתמודד. "אחת המתנדבות שלנו הגיעה לבתי הספר ומחתה על כך שלילדים אין ספרי לימוד ורק חוברות משומשות. אחת מהמורות התייחסה לדבריה בזלזול ואמרה 'את יודעת שאלה פלשמורה?', וזו לא התייחסות יוצאת דופן. בוועדה שאני משתתפת בעיריית בני ברק, בנושא חינוך וקליטת עלייה, ניגשה אלי אחת מחברות הוועדה ואמרה 'מהאתיופים לא ייצא שום דבר'.

"הורי התלמידים שמגיעים למרכז הלימודי שלנו דוחפים את ילדיהם ללמוד", מעידה מנגולי, "ההורים שמקבלים יחס הולם ומדברים אליהם בגובה העיניים, מרגישים נוח לבוא לכאן, שזה יותר ממה שניתן לומר על בתי הספר.

"אובדן הסמכות של הורים מהגרים כלפי ילדיהם לא בא משמים", טוענת ד"ר סבר, "עד היום, במערכת החינוך לא נעשה די כדי לגרום להורים לקחת חלק בחינוך ילדיהם במסגרת בית הספר. "תרבות ההורים נתפסת כנטל שצריך להיפטר ממנו וההורים נתפסים כמכבידים על תהליך הקליטה של הילדים. יש לכך השפעה עצומה שהובילה לאובדן הסמכות. הילד עשוי לתהות: 'בית הספר והסביבה לא מכבדים את הורי, למה שאני אכבד אותם?'".

קבצים מצורפים

p. 24

p. 25

p. 26

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים