אהבת אמת

15 ביולי 2013
גליון מספר 30

עדיין ניתן למצוא רק כמה עשרות, אך זו רק ההתחלה. קיבוץ הגלויות הישראלי מביא עימו אהבה גדולה. שני זוגות מעורבים משתפים את אהבתם

רחל-גידי יאסו

החברה הישראלית מאופיינת בתרבויות שונות, עדות שונות וקהילות שונות, אשר כל אחת מהן מביאה את ייחודה ויוצרת את פסיפס העם היהודי במדינת ישראל. בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, נוספה לקלחת הרב תרבותית של הישראליות קהילה חדשה – קהילת יהודי אתיופיה. מדיניות "כור היתוך", שאפיינה את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, במטרה ליצור תרבות אחידה ומשותפת לכל, כבר איבדה את תוקפה. אט אט אימצה מדינת ישראל את רצונם של יושביה לקבל את ייחודם של כל אחד ואחת מהם, ולאפשר להם לתת ביטוי ייחודי למנהגיהם העדתיים.

במציאות שכזו, נשאלת השאלה מהם הכלים בהם ניתן למדוד את השתלבותה של הקהילה האתיופית, עד כמה החברה הישראלית מקבלת את חבריה לחיקה? זוגות נשואים מבני הקהילה ומעדות אחרות הם מדד אופטימי לכך. זה עדיין נדיר, אך יש כמה עשרות זוגות שחולקים חיים משותפים.

אבי ואורית בייך, נשואים מזה שש וחצי שנים, לאחר שהכירו בטיול מאורגן של תנועת בני עקיבא. אורית היא ילידת הארץ, אופטומטריסטית במקצועה, ואבי, שנולד באתיופיה, הוא סטודנט להנדסת אלקטרוניקה. לשניים שני ילדים. "החברה הישראלית מתייחסת בספקנות לקבלת האחר והשונה, ולא פעם נשאלתי אם הנישואין והבחירה במישהי מחוץ לקהילה הביאו אותי להבנה חדשה לגבי החברה הישראלית", מספר אבי, "התחתנו אחד עם השני, וזה משהו שאני צריך לשוב ולהסביר שעשיתי, לא בשביל להבין את החברה הישראלית, אלא בגלל שאני אוהב את אורית".

בעוד אצל אבי ואורית הקשר נתפס כדבר הטבעי והאמיתי ביותר, השניים מנפצים סטיגמות וסטריאוטיפים חברתיים שלחברה הישראלית עדיין יש קושי לוותר עליהם. זוגיותם נתפסת כתופעה חדשה ושונה. "החיסרון בזוגיות המשלבת בין תרבויות", אומרת אורית, "הוא להסביר את עצמך כל פעם מחדש למה התחתנת עם אתיופי או עם פרנג'ית (לבנה, בשפה האמהרית) ולמה זה לא "נורא". אינני מגדירה את השוני ביני לבין בעלי כפערים תרבותיים", היא אומרת, "אלא יותר כהבדלים חינוכיים או שוני בין המינים. חלק מהשוני אולי בולט באופן הביטוי של דברים. האמירות של בעלי יותר מאופקות ועדינות, ושלי יותר ישירות. למדתי ממנו המון על כבוד למבוגרים".

לדבריה, אי הידיעת של השפה העברית של הוריו של אבי, מהווה את אחד החסמים ביחסים עם בני הדור המבוגר. "עניין השפה אינו מאפשר את הקרבה שהייתי רוצה עם חמותי. אני רוצה לדבר איתה יותר. היא מדהימה וחכמה, והלוואי ויכולתי לשמוע מה שיש לה להגיד בלי מתווכים."

"היתרון בשילוב תרבותי, הוא ילדים עם צבע מדהים וקסם שלא נגמר", מספר אבי באהבה על שני ילדיהם, צופיה בת החמש וחצי, ואורי בן השנתיים. ואורית מוסיפה: "אחד הסיפורים המשעשעים שקרו לי היו כשצופיה, הבת שלנו, הגיעה למקום העבודה שלי בקניון ואז היא פנתה לאישה אתיופית בשאלה 'דננש?', האישה צחקה ושאלה מאיפה צופיה יודעת לשאול מה שלומך באמהרית. כשהסברתי לה, היא התלהבה. זה היה מאוד נחמד."

זוג נוסף שחי באהבה גדולה הם שרית וטוביה ביוך, חברי קיבוץ סמר שבדרום הארץ. טוביה, שנולד באתיופיה מתמחה בעריכת דין, ושרית שהגיעה לקיבוץ מירוחם, אחראית בפעוטון הקיבוץ. לאחר שהשניים נישאו, הם התקבלו להיות חברי קיבוץ של ממש. החיים ב"סמר" הם חיי קיבוץ לכל דבר, שכיאה לקיבוץ סוציאליסטי מקיים אורח חיים שיווני. "יש תקציב חודשי שמחולק לחברי הקיבוץ. כל חבר קיבוץ מקבל את אותו סכום כספי", מספר טוביה שמתמחה בעריכת דין בעיר אילת הסמוכה. השניים הכירו בקיבוץ, התאהבו ונסעו יחד לטיול משותף בניו יורק. שם התקיים המפגש הראשון של שרית עם התרבות האתיופית המסורתית. "זו הייתה חוויה", היא מצחקקת, "לא הספקתי להכיר לעומק לא את התרבות ולא את המשפחה, ונסענו. בטיול, אחד מהחבר'ה הביא לנו לטעום אינג'רה, מאכל מסורתי. כשטעמתי את זה בפעם הראשונה, ממש, אבל ממש, לא אהבתי את הטעם ולא יכולתי להמשיך לאכול. אחרי שבועיים, ניסיתי שוב לאכול אינג'רה, ומאז ועד היום זה אחד המאכלים האהובים עלי. לפעמים אני אפילו מבשלת בבית אינג'רה. אנחנו גם מכינים לחברי הקיבוץ ויש עוד אנשים שמתאהבים באוכל הזה".

"החבר'ה לפעמים מביטים עלינו בסקרנות ולפעמים גם שואלים שאלות", משתף טוביה, "לחלקם לוקח זמן לעכל. זה בגלל שנושא הזוגות המעורבים עדיין בחיתוליו. אני מאמין שעוד כמה שנים זה ישתנה. מעבר לכל", ממשיך טוביה, "מה שחשוב הוא להקשיב ללב. סטיגמות לא תמיד נכונות. סטריאוטיפים אפשר ורצוי לנפץ. אחרי הכל אנחנו יכולים לספר עד כמה הנישואין מעשירים אותנו ומביאים הרבה עניין ויופי לחיים המשותפים שלנו", ושרית מוסיפה: "את היופי הבין תרבותי הזה אפשר היה לראות בחתונה שלנו. היתה שם צבעונית ושמחה עם מוזיקה באמהרית ומוזיקה בהודית. יחד עם הריקודים השונים, הופיע גם הייחוד שבשילוב".

"כל אחד משתף את השני, כל אחד לומד מהשני", אומר טוביה, ושרית מוסיפה: "למרות שיש הבדלים כמו שפה, אוכל ומנהגים שונים, נחשפתי להרבה מאוד דברים שהפכו להיות מאוד משמעותיים עבורי, ושכעת אני מבינה אותם יותר לעומק. לדוגמא, לפני ההיכרות עם טוביה לא ידעתי הרבה על מסע העלייה לארץ, על התלאות והסבל, המוות והאובדן שעברו בני הקהילה בדרך לישראל". בימים אלו טוביה עובד על מיסודו של מרכז מורשת ליהודי אתיופיה, במטרה לעודד סובלנות וקבלה של תרבויות אחרות.

"הביחד שלנו עושה חיבור בין הרבה אנשים", אומר טוביה ושרית מסכמת: "חשיפה לעדות אחרות גורמת לנו לצאת מהמסגרות, מהבורות ומהסטיגמות שקיימות בתרבות הישראלית. עם קצת סובלנות, אנחנו יכולים להבין את הקשיים של האתיופים ונוכל לתקן חלק מהם".

עבורי, כבת לקהילה האתיופית, המפגש עם הזוגות אישר לי סופית את מה שתמיד ידעתי: שילוב ואיחוד בין אנשים מקהילות שונות יוצר יופי ועניין, וקסם שלא נגמר, כמו שאומרת אורית בייך. השאלה שעדיין נותרה בגדר תעלומה עבורי היא מדוע אנשים וחברות מסוימות מתעקשים להיוותר בסגירות ובחוסר נכונות לקבל את השונה מהם? אחרי הכל, אם העולם היה בצבע אחד, שפה אחת, היסטוריה אחת ואנשים דומים זה לזה בדיוק גנטי מושלם, זה פשוט היה מאוד משעמם.

קבצים מצורפים

p. 27

p. 28

p. 29

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים