לצייר את החלום

15 ביולי 2013
גליון מספר 30

האמן חיים בנייסיו הגיע לישראל בשנות ה-50 וחזר לאתיופיה בכדי להיות מורה, שם הוא נהיה אסיר ציון

לילך גביש. צלם רפרודוקציה: אבי מספין

"הוא קיבל אותנו בטקסט ממלכתי והצהיר בפנינו 'גם אני יהודי'. הקיסר היילה סלסלי ראה את עצמו כצאצא של מלכת שבא והמלך שלמה", מספר חיים בנייסיו את זיכרונותיו, "הוא ביקש מאיתנו להישאר באדיס אבבה כדי לעבוד בשביל הממשלה. הוא הבטיח לנו רכב ומשכורת ואנחנו סירבנו, ואמרנו לו 'מדינת ישראל לימדה אותנו ואנחנו צריכים לחזור לקרובים שלנו בכפרים וללמד אותם', הוא קצת התרגז, אך לבסוף אמר 'אני מברך אתכם, אני כמו אבא שלכם'".

כיום, חיים בנייסיו מתגורר בירושלים. שלא כמו רבים מקרב הקהילה האתיופית, שקיוו במשך יותר מ- 2000 שנות גלות להגיע ולהכיר מקרוב את מדינת ישראל, הארץ לה רבים מבני קהילתו קיוו. על אף ששהה והתחנך בארץ כבר בשנת 1956, בסוף שנות ה-80 באתיופיה, בהן רבים מיהודי ארצו כבר מצאו את דרכם ארצה, היה בנייסיו לאסיר ציון. במשך שלוש וחצי שנים, תקופה אותה לא ישכח לעולם, הוכה ועונה על כך שסייע לאחיו היהודים לעלות לישראל.

הוא נולד באוגרה, כפר קטן באזור גונדר שבאתיופיה. בשנת 1956, כשהיה בן 13, זכה להיות אחד מ- 12 הנערים והנערות שאותרו על ידי יונה בוגלה, (אחד הפקידים הבכירים במשרד החינוך של אתיופיה ומי שזכה לכינוי 'הרצל של יהודי אתיופיה'), ונשלח לארץ. אותם צעירים יועדו להיות החלוצים לפני המחנה, אלו שיתחנכו בארץ ויחזרו לאתיופיה על מנת ללמד את 'ביתא ישראל' עברית ולהכשירם לקראת העלייה ארצה. בנייסיו וחבריו היו הראשונים שהגיעו לארץ מאתיופיה והתחנכו בבית הספר החקלאי של כפר בתיה.

השבעה פנו לאזור גונדר והחלו לקבץ ילדים מהאזור בבית ספר מאולתר. "לא היה מים, לא היה אוכל, כלום לא היה שם. ממש מדבר. ביום שמש קופחת מעל לראש ובלילה לא היה אפשר לראות שום דבר. הקרובים שלנו נתנו לנו לאכול אינג'רה והסוכנות היהודית שילמה לנו חמישה דולר לחודש לכל אחד. אחרי שנתיים הגויים שרפו את בית הספר עם כל הספרים כשאנחנו היינו בתוכו. בקושי ניצלנו. החזקתי שם מעמד ארבע שנים, ואז כתבתי לסוכנות היהודית שאני לא יכול יותר. כבר לא היו לנו הרבה תלמידים ופחדתי שישרפו אותי. פניתי למנהל שלי יונה בוגלה באדיס אבבה שאמר לי 'יהודי לא מפחד', אך הרגשתי שהאיום על חיי הוא גדול וסירבתי לחזור".

מאחר ולמד בארץ נגרות עבד כנגר. במקביל הרחיב בלימודי ערב את ידיעותיו בשפה האנגלית. כעבור פרק זמן קצר החל את לימודי הנדסת חקלאות באוניברסיטת אדיס אבבה, ובמקביל החל לפתח את כישרונו בציור. הוא סיים את לימודיו והחל לחפש עבודה. "יום אחד פגשתי יהודי אמריקאי שעבד באו"ם, שמו היה לוי גרשון, כששמע את שמי, חיים, הבין שאני יהודי וסייע לי להתקבל לעבודה בפרויקט חקלאי של ממשלת אתיופיה. התחלתי לעבוד כמהנדס וכעבור שש שנים העבירו אותי למשרד כאדיס אבבה". במסגרת זו נשלח לפעילות בכל רחבי המדינה, שם החל לפעול לטובת אחיו היהודים.

"עוד מזמן שחזרתי מישראל לאתיופיה שמרתי על קשר עם מדינת ישראל", הוא מספר, "ובזמן שעבדתי במשרד החקלאות סייעתי ליהודים לחצות את הגבול ולהגיע לישראל דרך סודן, קניה וג'יבוטי. בגלל שהיתה לי אפשרות לפנות למשרד הפנים, עזרתי לכ- 100 אנשים, במיוחד למבוגרים, לקבל תעודת מעבר כדי לצאת מאתיופיה".

בשנת 1987 נעצר בטענה שהוא עוסק בפעילות ציונית ונכלא בצינוק בבית הסוהר של אדיס אבבה. "מנגיסטו הקומיניסט ראה את מדינת ישראל כאויב", הוא מספר, "ידעו שיש לי קשר עם היהודים בישראל וכלאו אותי. שנה הייתי בתוך מרתף של מטר על מטר כשהידיים שלי קשורות לאחור ועם אזיקים על הרגליים. היה לי מאוד קשה. אפילו את הילדים שלי לא ראיתי. יום ולילה חקרו אותי מה אני עושה ואיזה מידע אני מעביר למדינת ישראל. נתנו לי מכות ברגליים עם מקל. עד היום אני מקבל זריקות נגד כאבים, כל חצי שנה. שפכו עלי מים על הראש. כל היום ראיתי רק קירות, אין אנשים ואין כלום".

בשנת 1990 שוחרר בעקבות לחצים שהפעילה ממשלתו של יצחק שמיר על ממשלת אתיופיה ובעקבות הפגנה שעשו עולים אתיופים ליד הכנסת לשחרורם של אלו ששהו כמו בנייסיו בכלא האתיופי. לדבריו, השחרור התאפשר תודות לסכומי כסף עצומים שהעבירה ממשלת ישראל לאתיופיה בזכות תרומתם של יהודי אמריקה.

כאשר שוחרר, נפל משטרו של מנגיסו, ובנייסיו נדרש על ידי ממשלת אתיופיה לשוב לעבודתו במשרד החקלאות. בלית ברירה הסכים וכעבור חצי שנה, בשנת 1991, קיבל חופשה ויצא מאתיופיה בטענה שהוא הולך לבקר את אשתו. אז עלה ארצה. כעבור שנה הקים את ארגון אסירי ציון עולי אתיופיה, שמאגד בתוכו כ- 140 יוצאי אתיופיה, חלקם שהו בבתי סוהר באתיופיה על פעילותם הציונית.

בנייסיו בן ה- 65 הוא אב לשמונה. הוא מתגורר בירושלים ומסייע לחברות ולאנשי עסקים לבסס את עסקיהם באתיופיה. במקביל הוא ממשיך לצייר את זיכרונותיו מנופי ילדותו באתיופיה. ציורים המשקפים דור הולך ונעלם של קהילה מלוכדת סביב חלום אחד – סביב חלום השיבה לירושלים. בין ציוריו השונים ניתן לראות את הקייסים (כוהני הדת), את חגיגות חג הסגד (חג חידוש הברית וחלום השיבה לירושלים) ואת חיי הכפר. הוא חושש כי זיכרונות אלו יתפוגגו עם חלוף הדורות. היום הוא חולם להקים מרכז תרבות שישמר את תרבותה של הקהילה למען הדורות הבאים.

קבצים מצורפים

p. 30

p. 31

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים