תגובת שרשרת של תאונה מכוונת

15 ביולי 2013
גליון מספר 29

האמרה "הדג מסריח מהראש" לא יכלה להיות מתאימה יותר לתיאור התנהלותה של הממשלה ושרי הקליטה בשנה וחצי האחרונות, ובכלל זה בהליך קליטת יוצאי אתיופיה. בתקופה קצרה זו, שלושה שרים זכו להתחכך בכיסא השר לקליטת עלייה: השר זאב בוים, שמונה שלא מרצונו על ידי אריאל שרון, אייש את המשרה במשך מספר חודשים ועבר למשרד "נחשב יותר", משרד הבינוי והשיכון. פעילותו של מחליפו, יעקב אדרי, שהחזיק בשני תיקים מיניסטריאליים במקביל (קליטת עלייה ופיתוח הנגב והגליל), הסתכמה בפיזור הבטחות בנושא תוכנית החומש, וזאת בידיעה שלא יישאר במשרד על מנת לקיימם. כעת מונה לתפקיד אלי אפללו, אך לאור המצב הפוליטי השורר במפלגתו, ימיו בתפקיד ספורים.

החיה הפוליטית

העיקר, כל שר מגיע, מכייל את המערכת, מזיז תקציבים ואנשים, בונה תוכניות עבודה ומכתיב סדר יום חדש, אשר ישרת את חייו הפוליטיים העתידיים. המשרד לקליטת העלייה, שאמור להוות כתובת לעולים החדשים, משמש כמקפצה פוליטית של פוליטיקאים כמעט אנונימיים.

עם כניסתם של חברי הכנסת מקרב הקהילה, חשנו התרוממות רוח. אך חברי הכנסת שלמה מולה ומזור בהיינה, אינם מצליחים, לעת זאת, למצוא מכנה משותף ביניהם, מלבד מוצאם. שני חברי הכנסת מתקשים ליצור קואליציה של חברי כנסת שיכתיבו סדר יום חברתי משמעותי, שיטיב עם הקהילה. ראשית, עקב היותם חדשים בתפקיד ושנית, לאור דעיכת הממשלה, גורלם הפוליטי מונח על כף המאזניים.

מדיניות ממשלות ישראל בשנים האחרונות היא מדיניות דרוויניסטית, בה רק החזק שורד. חברי הסיעות החברתיות בקואליציה יודעים שעליהם להיות שותפים למגמת ההפרטה של המדינה. מדיניות זו, איננה עוצרת במשרדי הממשלה, אלא זולגת מהמבנה הממסדי לארגוני החברה האזרחית. תחום בו ניתן לראות את ההפרטה הלכה למעשה הוא החינוך.

במהלך השנים התפתחו בתי ספר לעשירים בלבד, שנוסף על סגירת שעריהם בפני הקהילה, "קנו" את מיטב המורים של המערכת. הפרטה זו אינה מתקיימת רק בחינוך הפורמאלי, אלא גם במערכות שאמורות לספק פתרונות בלתי פורמאליים, כגון "קידום נוער". גוף זה, המהווה ענף שלם במשרד החינוך ואינו נותן מענה מספק, הביא להתפתחותם של מאות פרויקטים המופעלים על ידי ארגוני החברה האזרחית.

למרות תרומתם, לארגונים אלה תרומה משמעותית לנישול המדינה מהאחריות לכישלונה. החולי של מכירת שירותים חברתיים למדינה, פשט גם בארגונים של יוצאי אתיופיה. ההפרטה הפכה להזדמנות כלכלית לצמיחה ארגונית, תוך שהארגונים נוטלים על עצמם משימות וסמכויות, שאינם יכולים לבצע לאורך זמן. הדוגמא שממחישה זאת יותר מכל היא דיווחים מהשבועות האחרונים על מצוקה כלכלית בה שרוי הפרויקט הלאומי של עולי אתיופיה, על קבלני המשנה שלו, המפעילים סיוע לימודי, מרכזי נוער, תוכניות מנהיגות ועוד. לנגיסת הארגונים בתפקידי הריבון, מבלי להבטיח את מחויבותה של המדינה לנטילת אחריות במקרים מסוג זה, יש חלק בקריסה שלהם עצמם. למי ייפנו עכשיו גופים אלו, בתקופה בה התורמים מאמריקה עסוקים בכלכלה מבית? אך חשוב מכך, מי ייתן מענה לאותם ילדים שעד לא מזמן השתתפו בפרויקטים ובין לילה הפכו ל"מובטלים", בדומה להוריהם.

חינוך טוב – לא לעשירים בלבד

מצידה של מערכת החינוך להפקיד את חינוך החלשים, וביניהם ילדי הקהילה, בידי קבלני משנה. מציאות זו מתממשת גם ב"מרכז ההיגוי של עולי אתיופיה במערכת החינוך", אשר הוקם בצו השעה לפני 13 שנה. בתחילה המרכז היה שותף בהחלטות חינוכיות פדגוגיות ותקציביות, עד לרמת הפיקוח על בתי הספר, אך בשנים האחרונות הורחק מכל דיון משמעותי. כיום, מרכז ההיגוי פועל בחסות האגודה לקידום החינוך (ע"ר), ומשרד החינוך אף שוקד על הכנת מכרז להפעלתו. במציאות זו, משרד החינוך הפך את מרכז ההיגוי ללא יותר מעמותה נוספת הנתמכת על ידו כלכלית. למה? כי זה פשוט עולה למשרד החינוך הרבה פחות ומסיר ממנו את האחריות. זרועות השלטון מכירות את רחשי ליבם של יהודי ארה"ב, שמוכנים לנסות שוב ושוב, וסומכות עליהם שיעשו את העבודה.

הם, מקבלי ההחלטות, ידאגו להותיר את עירם "נקייה" מאתיופים, (רעננה, תל אביב והקיבוצים), אבל יזרימו אליה כספים לחינוך ולפנאי. המדינה "מפזרת" את האתיופים בערים חלשות, בהן ניתן "לשחד" את ראשי הערים בתקציבי קליטה זעומים, להם ימצאו שימושים אחרים, כגון שיפוץ מדרכות בשכונות "צפוניות", שתושביהן יסייעו להם להיבחר לקדנציה נוספת. את המדרכות ואת צרכי החינוך בשכונות האתיופיות ישמרו לגיוס כספים. בפני נציגי הפילנתרופיה הם יתגאו בקליטת העלייה, בתקווה לגייס כסף נוסף, שלבסוף לא ישמש את האוכלוסייה לה הוא נועד. והמעגל חוזר חלילה.

עם המצוקה באה הבדלנות, שמשפיעה על כל תחומי החיים של העולים, שאם אינם בוחרים בה בעצמם, היא נכפית עליהם מאונס. נכון להיום, המציאות הבית ספרית הנפרדת, דוגמת בית הספר "הדרים-בוגלה" בקריית משה ברחובות ובמוסדות אחרים, היא תולדה של סגרגציה גיאוגרפית ולא של יישום אידיאולוגיה של העולים. הרי מלכתחילה מענקי הסיוע לדיור תקפים רק לשכונות "סלמס" בערים חלשות. בשכונות אלו, גם בתי הספר אינם טובים, הרי הם תוצר של אותה שיטה.

"הדרים-בוגלה" מראה שאפשר גם אחרת ומציג נתונים שהם מקור גאווה לקהילה. הצלחתו חשובה ומעידה כי השקעה כלכלית, ומסירות חינוכית-ערכית של הנהלת בית הספר וההורים, היא מתכון להצלחה. כל טענה אחרת, ממנה מצטייר כי הצלחת בית הספר קשורה בכך שמרבית התלמידים הם יוצאי אתיופיה, ולכן יש להחיל מדיניות סגרגטיבית, מטעה ומסוכנת. לפני שנתפתה לפרשנות של מושגים גבוהים כמו סגרגציה ואינטגרציה, חשוב לזכור שמדובר בילדים ובהורים שאינם רוצים שיכתיבו להם מה טוב ומה רע לאתיופים, כאילו היינו גוש אחד.

האחריות היא של המערכת

במקום לדון שוב ושוב בתוכניות חדשות, יש להעתיק את המודל של "הדרים –בוגלה" לבתי ספר אחרים המצויים באזורי דלות והזנחה, והמשוועים להשקעה גדולה מזו של משרד החינוך, בלי קשר למוצאם העדתי של התלמידים. אולי מהלך זה יפחית את גילויי הגזענות שחווים תלמידים יוצאי אתיופיה, בעיקר במסגרות החינוך הממלכתי-דתי (ראה נתונים משמאל).

בסופו של דבר, התשובה איננה חד משמעית: אינטגרציה או סגרגציה. ולמעשה תלויה ביציקת תוכן ממשי לשילוב יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית. בראש ובראשונה משרד החינוך נדרש להכשרה נאותה של מורים המסוגלים לחנך כיתה הטרוגנית או הומוגנית. לדעתי, זוהי בעיית היסוד. כאשר 50% ויותר מתלמידיו של מורה הם ממוצא אתיופי, קווקזי, או רוסי, והוא אינו יודע דבר על העולם התרבותי ממנו באו, זו מגבלה של המערכת כולה.

כאשר לא יודעים מהו מקור הבעיה, לעיתים קרובות התמימות מנצחת. אך הטיפול בחינוך יוצאי אתיופיה איננו אקראי. זוהי תאונת "פגע וברח" מכוונת, אשר ממשיכה להוליד תגובות שרשרת מזה שנים רבות. לכן, מערכות השלטון זקוקות שוב ושוב לתזכורת מהי אחריותן ומהו יעודן. ואולי תזכורת זו תעורר גם את ארגוני החברה האזרחית, המנסים לפתור כשל מערכתי-שיטתי על ידי תיקונים קוסמטיים, בדמות פרויקט זה או אחר. יחד, עלינו לפעול לשינוי מדיניות אי מתן שוויון הזדמנויות בחינוך, שתוביל לשינוי המצב הקיים.

קבצים מצורפים

עמ' 3-4

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים