הורים רבים יוצאי אתיופיה אינם מעורבים דיים בנעשה עם ילדיהם במסגרות החינוכיות. פעמים רבות הילדים מעמידים פנים שהכל בסדר, המורים והמנהלים אינם מדווחים להורים על המצב, והסוף? ידוע מראש.
כתב וצלם: אבי מספין
"כשהבת שלי עלתה לכיתה ט' היא התחילה להיעדר מבית הספר. היתה לוקחת תיק, יוצאת מהבית, כביכול לבית הספר. חשבתי שהכל בסדר. כשהמחנכת התקשרה ושאלה מדוע הילדה איננה מגיעה ללימודים, נפתחו לי העניים. אני ובעלי התקשינו להתמודד עימה", מספרת אסתר יצחק, אם לארבעה בשנות ה- 40 לחייה, המתגוררת ברמלה. "התחלתי להתעניין בקרב אנשי מקצוע איך להתמודד עם המצב. קבעתי פגישה עם יועץ בית הספר, המחנכת והבת, וניסינו לדבר על ליבה, לקבוע חוקים וגבולות. המחנכת הציעה כלים שלא עזרו".
כמי שעובדת כאחות מזה 21 שנה בבית החולים 'שמואל הרופא', החלה להיועץ בחברים מהעבודה. "הציעו לי לפנות לפסיכולוגית, וכשהבת נפגשה איתה, היא סיפרה לה דברים שעשתה ושהיא ממשיכה לעשות, וביקשה לא לספר לנו. לאחר המפגש הראשון היא סירבה לשוב. יותר מאוחר הצטערתי שלא המשכתי ללכת בלעדיה. יכולתי להיעזר בפסיכולוגית".
לאורך השנים יצחק הניחה שמעורבותה בחינוך בתה הבכורה ושלושת ילדיה מספקת. תמיד שאלה אותם 'איך היה בבית הספר? האם הכנתם שעורים?' וסיפקה להם את הצרכים החומריים ללימודים. כאשר נתקלה בבעיה של בתה, חשה חסרת אונים.
"מגשרת בית הספר של בתי הציעה לי להשתתף בסדנה להורים יוצאי אתיופיה, והצטרפתי בשמחה", היא מספרת על התפנית, "בסדנה רכשתי כלים להתמודדות עם בעיות ההתבגרות של הילדים. שיניתי את התייחסותי לילדיי ולבית הספר. הכלים שקיבלנו היו לדבר עם הילדים, לא לכעוס, לשבת איתם ולשאול מה למדו במהלך היום, מה הציק להם בבית הספר", מספרת יצחק, "ככל שאני מדברת יותר עם ילדיי, הם נפתחים אלי יותר. לשמחתי, שלושת בניי משתפים איתי פעולה".
היום יצחק היא חברה בוועד ההורים בבית הספר בה לומד בנה הצעיר. "הבן שלי חש גאווה ולי יש ביטחון לדבר עם המורים, ועם מנהל בית הספר. במידת הצורך אני מפנה אותם לגורמים המסייעים לקהילה", היא מספרת, "אני בקשר קבוע עם המחנכת ולפחות פעמיים בשבוע אני מגיעה לבית הספר ושומעת מה בסדר ומה לא. אני מתייחסת למכתבים ברצינות ואומרת למורות שניתן להתקשר אלי בכל שעה. אם יש בעיה אני מגיעה מיד, ואם לא, אני משוחחת איתן בטלפון. בערב אני מדברת עם הילד ולמחרת מגיעה לבית הספר. אני לא מוותרת", היא מוסיפה בנחרצות.
מורים ומנהלים חסרי אמונה
"מעורבות הורים בחינוך הילדים ובחיי בית הספר היא מהותית", אומר דוד מהרט, מנהל מרכז ההיגוי של עולי אתיופיה, באגודה לקידום החינוך, "האחריות לחינוך היא שלהם. גם לילדים חשוב לראות שהוריהם מגיעים לאספות הורים, שואלים ומתעניינים. מורה שעומדת מול 35 ילדים בכיתה תעניק יותר תשומת לב לילד שהוריו מעורבים".
"משיחות שקיימתי עם מורים ומנהלי בתי ספר בהם לומדים יוצאי אתיופיה הם לא מאמינים, מלכתחילה, שהילדים יכולים להצליח בלימודים, ולכן אינם משקיעים בהם מספיק", אומרת רחל מנגולי, יו"ר פרויקט לתגבור לימודי של ויצ"ו בשכונת פרדס כץ שבבני ברק. מנגולי מבהירה את חומרת הבעיה: "יש ילדים בני 14 שמגיעים אלינו ולא יודעים קרוא וכתוב, או פעולות חשבון בסיסיות. החסכים הלימודיים מצטברים וכתוצאה מכך הפערים הלימודיים עצומים. הורי הילדים שמגיעים אלינו דוחפים את הילדים שלהם ללמוד. ההורים, שמקבלים יחס נעים ודיבור בגובה העיניים, מרגישים נוח להגיע, מה שלא קיים בבתי הספר".
מנגולי מציינת שכאשר 60 תלמידים יוצאי אתיופיה הצטרפו לבתי ספר בפרדס כץ, הצוות המקצועי והמורים לא ידעו כיצד להתמודד. "אחת המתנדבות שלנו הגיעה לבתי הספר ומחתה על כך שלילדים אין ספרי לימוד ורק חוברות משומשות. אחת מהמורות התייחסה לדבריה בזלזול ואמרה 'את יודעת שאלה פלשמורה?', וזו לא התייחסות יוצאת דופן. בוועדה שאני משתתפת בעיריית בני ברק, בנושא חינוך וקליטת עלייה, ניגשה אלי אחת מחברות הוועדה ואמרה 'מהאתיופים לא ייצא שום דבר'.
ללמוד מההורים
"לעיתים התלמידים נשארים במרכז הלימודי עד 12 בלילה", מספרת מנגולי, "וזאת כמובן בהסכמה של ההורים. אני שואלת את עצמי מה עשו איתם בבית הספר במשך שלוש שנים? פשוט העלו אותם כיתה, מבלי להתייחס למצבם הלימודי. ההתנהלות של מערכת החינוך גורמת להם להיות חוטבי העצים ושואבי המים של המחר".
"מערכת החינוך חושבת שלהורים אין תרומה ולא יכולה להיות תרומה", אומרת ד"ר ריטה סבר, מהמכון לחקר הטיפוח בחינוך באוניברסיטה העברית, "זה שההורים אינם יודעים עברית, לא אומר שאין להם שפה. מערכת החינוך מאפסת את ההון האנושי של הורים מהגרים וכך קשה להפיק את תרומתם בחיי הלימודים של ילדיהם. אילו המערכת היתה נעזרת בידע ובכישורים של הורים מהגרים, ולא מצפה מהם להפוך לישראלים, ניתן היה אפילו להרוויח מהתובנות והביקורות שלהם, לגבי דברים שיש לשפר במערכת החינוך".
"נגרם נזק רב בשימוש בילדים כמתורגמנים", מתריעה ד"ר סבר, "כך נוצר מצב שהילדים מעורבים במצבים שההורים לא רוצים לערב אותם וזה פוגע במעמד ההורים. רצוי להיעזר במגשרים, אך עליהם להיות יותר ממתורגמנים. אני ממליצה להורים להגיע יותר לבית הספר, לשאול שאלות, ולא להתבייש מהמורים. עליהם להבין שלמורים עצמם קשה, שאינם מצליחים לתקשר עימם. אני גם מצפה ממורים שיש להם הרבה תלמידים יוצאי אתיופיה שילמדו אמהרית".
"צריך להבין את השוני בתפיסת ההורות באתיופיה ובישראל. מי שלא מכיר את התפיסה באתיופיה, אינו יודע כיצד לסייע להורים בארץ", אומר דוד מהרט. "בכפרים באתיופיה לרוב לא פעלו בתי ספר", מסביר רוני אקלה, מנכ"ל עמותת פידל, "ובמקומות שכן, סמכות החינוך היתה נתונה בידי המורים ובית הספר, שנקטו מדיניות נוקשה וקפדנית. תפקיד ההורים הסתכם בסיפוק ציוד לילדיהם ולא נדרשה התערבות נוספת. מנגד, בארץ לא היתה מספיק הסברה בנושאי חינוך לעולים, ולא היו מספיק עובדי חינוך יוצאי אתיופיה שיכלו לסייע. ההורים חשבו שהאחריות היא של הממשלה, וצייתו להעברת ילדיהם לבתי ספר שונים, כולל פנימיות, שלרוב צמצמו עוד יותר את סמכותם ואת מודעותם בנוגע לנעשה עם ילדיהם".
לשתף פעולה עם בית הספר
"אובדן הסמכות של הורים מהגרים כלפי ילדיהם לא בא משמים", טוענת ד"ר סבר, "עד היום, במערכת החינוך לא נעשה די כדי לגרום להורים לקחת חלק בחינוך ילדיהם במסגרת בית הספר. "תרבות ההורים נתפסת כנטל שצריך להיפטר ממנו וההורים נתפסים כמכבידים על תהליך הקליטה של הילדים. יש לכך השפעה עצומה שהובילה לאובדן הסמכות. הילד עשוי לתהות: 'בית הספר והסביבה לא מכבדים את הורי, למה שאני אכבד אותם?'".
"כשהורי הילד מתעניינים ומגיעים לבית הספר, מידת ההשקעה שלו עולה", אומרת מרים שטה, יועצת חינוכית בבית ספר באזור המרכז, "תלמיד אשר רואה שהורי חבריו ללימודים מגיעים באופן קבוע לבית הספר ושלו אינם מגיעים, חושב שאין חשיבות ללימודיו. לשמחתי, ישנה עליה במספר ההורים מהקהילה שבאים לבית הספר".
"הכי חשוב לשתף פעולה עם בית הספר, ולא לשבת בחיבוק ידיים ולהגיד שהממשלה תגדל את הילדים שלנו", אומרת אסתר יצחק ומסכמת: "ההמלצה שלי היא ללכת לאספות הורים ולהקשיב למחנכות, לדבר עם הילדים, ולהשתתף בסדנאות הורים", היא אומרת ומדגישה: "אם אנחנו לא לוקחים את עצמנו בידים, אף אחד לא יעשה זאת. את זה הקהילה חייבת להבין".
קבצים מצורפים
