חיפוש
Close this search box.

באופן אישי – שיחה עם דני אדינו אבבה

"עברתי חיים סטנדרטיים של אתיופי", אומר דני אדינו אבבה, עיתונאי בכיר ב"ידיעות אחרונות", ומהמבקרים הבולטים של הקהילה. "למדתי בפנימייה דתית בכפר חסידים, עם ציצית וכיפה, אומר אבבה, בן 33, העומד לקראת סיום תואר ראשון בחינוך. "הגעתי למעמדי בעבודה קשה, לא עשו לי הנחות", הוא מסביר. את דרכו העיתונאית החל בגלי צה"ל, תחנה בה שירת ארבע שנים, תחילה ככתב ומאוחר יותר כעורך ראשי. לכל אורך דרכו העיתונאית לא חשש אבבה לפרסם סיפור עיתונאי טוב, גם אם הוא על קרוב משפחה. "כתבתי כתבה על אתיופים שמתחזים לאסירי ציון ואחד מהם היה בן דודה שלי", הוא מספר, "כתבתי את שמו. צריך אומץ בשביל זה, אבל אם אתה לא עושה זאת, אתה חוטא לאמת".

"אצלנו מעסיקים קרובי משפחה בצורה חמולתית וככה נראית העדה", הוא מתריס, "זה קורה בכל הארגונים החברתיים, עבורנו זו נורמה. זה דופק אותנו וככה נראה הטיפול בחינוך, בקליטה ובהסברה. במשפחה אתיופית ממוצעת יש 700 קרובים, ובארגונים יש סוג של מאפיה. חייבים להשתחרר מזה. זו העדה הכי עשירה בתרומות, אבל הכסף נעלם בארגונים. נגד זה צריך למחות ולא על משהו אחר. אם בחור צעיר שסיים אוניברסיטה לא מתקבל לארגון כי הוא לא קרוב משפחה, על זה צריך לשרוף את המועדון. בארץ הקומבינה הנהוגה היא חבר מביא חבר. אני עוזר לחברים שלי. זו מצווה לעזור לאנשים, אבל מעולם לא עזרתי לקרוב משפחה, כעקרון. פעם המשפחה ביקשה שאעזור לאפשר להעלות לישראל בן משפחה קרוב–רחוק שמבני הפלשמורה. לא נקפתי אצבע".

אבבה מבקר את העדה בפומבי, כשהוא עצמו "חוטף" מאחורי הגב. "אני מכיר את הביקורת כלפי, על כך שאני בוטה ומבקר את העדה בלי לתת פתרונות. זה לא התפקיד שלי. אני לא קובע מדיניות ולא איש ביצוע. אני כותב מה שרבים כואבים. הסגנון שלי נטול רחמים, אבל לא עשיתי משהו שהתחרטתי עליו. המחיר האישי שאני משלם הוא בעיקר בהצקות שסופגים הוריי; מתקשרים אליהם ואומרים להם שאני לא אתיופי, אבל אף אחד לא יגיד לי את זה בארבע עיניים".

פירוש שמו האמצעי, אדינו, הוא בריאות. הוא נולד בכפר ווגרה, במחוז גונדר. בגיל 9 עלה ארצה דרך סודן, חוויה שלא ישכח: "כל מי שהיה שם זוכר. קשה לשכוח את החוויה, אבל אני לא מתחרה בכאב". אחד משלושת הסרטים שעשה עוסקים בנושא".

היום הוא משמש ככתב ידיעות לענייני תפוצות, בית הנשיא, הסוכנות היהודית, עיריית ירושלים ופרוזדור ירושלים, בנוסף הוא כותב על הקהילה ומעביר הרצאות אודותיה, מזווית שהיא דווקא אוהדת. "אני חי פה, מודע לשורשים ולתרבות שלי. הנושאים האתיופים קרובים לליבי ואני מכיר את המנטאליות. עיתונות זו עבודה קשה ומורכבת, אתה משחק בחיי אדם, כמעט. בכל סיפור צריך להסתכל מה הצד השלילי. אנחנו חיים בעולם שהכל בו אינטרסים. צריך מרפקים ולהיות חדי לשון כדי לכתוב את הדברים שאתה מאמין בהם. צעירים שרוצים לבוא לעיתונות, בואו, אבל תדעו מה נדרש: עבודה קשה, לקרוא ספרים וכישרון כתיבה".

"השירות בגל"צ היה מהתקופות היפות והטובות שלי. שם פגשתי את העשירון העליון של החברה. כשהגעתי באוטובוס, היו חבר'ה שהגיעו במכוניות פאר, אבל לא התמרמרתי. למדתי המון. עבדתי במסירות והיום אני נתפס כאיש מקצוע. יש גבול למשחק האתיופי. יש מקומות שאתה יכול להיות אתיופי נחמד, אבל ידיעות הוא עסק כלכלי לכל דבר. אף אחד לא יחזיק אותך אם אתה לא טוב, וזה לא משנה אם אתה שחור, צהוב או אדמדם. בלי לומר את האמת, אי אפשר להגיע רחוק. אל תדרשו מאחרים מה שאתם לא דורשים מעצמכם".

לילך גביש

צלם: גיא אסייג

קבצים מצורפים

עמוד 6

Welcome!

We at the AEJ surveyed hundreds of civic initiatives and then developed a search engine sorted by category, language, region and other helpful areas.

If you require assistance during the war, you will likely discover relevant information and details within AEJ’s system