שמחה גטהון החלה לעבוד בעל"ם לפני כ- 10 שנים כרכזת בנושאי הקהילה. היום היא מנהלת את תחום עבודת רחוב וניידות הלילה, ואת התחום הרב-תרבותי הכולל בתוכו יוצאי אתיופיה, חבר העמים, ערבים, דרוזים וחרדים. על"ם, ארגון וולונטרי שנועד עבור בני נוער בסיכון, פועל החל מתחום המניעה ועד לתחום השיקום. "התפקיד שלנו הוא מעיין סטארט-אפ", היא משתפת בגאווה, "להביא יוזמות חדשות, במקום שבו אין מענה, ולאחר תקופה לצרף גופים נוספים. אנחנו לא מחליפים את הרשויות המקומיות ואת גורמי הרווחה, אלא משלימים את החסר בהתאם לצרכים".
במסגרת תפקידה גטהון מגייסת ומדריכה עובדים, מפתחת תוכניות ומגייסת משאבים. בנוגע לעבודה עם הקהילה היא מספרת שההתחלה, לפני שבע שנים, הייתה רצופת קשיים: "אף גוף לא רצה להכיר בזה שיש נוער בסיכון יוצא אתיופיה. באנו ואמרנו שאין בקידום נוער ובאגפי הרווחה העירוניים עובדים מהקהילה, כאלה שביכולתם לעודד את בני הנוער לבקש סיוע. בעל"ם קלטנו 11 עובדים יוצאי אתיופיה ונכנסנו ל-15 יישובים. רק בשלב מאוחר יותר הרשויות המקומיות לקחו אותם תחת חסותם". יוזמה נוספת אותה פיתחה על"ם היא עבודת מתנדבים מהקהילה.
"הקהילה מתמודדת עם מצבים קשים", מעידה גטהון, "עזרה נכונה ומשאבים יאפשרו להציל את רוב בני הנוער, היא אומרת וממשיכה: כל ילד היה רוצה להצליח. כששואלים אותם 'מה היית רוצה?' הם עונים 'אני רוצה לעזור להורים שלי, אבל לא יודע איך ואני רק עושה צרות'. כדי לעבוד עם המשפחות, נדרשת מנהיגות מקומית. אני מאמינה בשותפות ולא בפטרונות. הגישה שלנו בעל"ם היא שצריך לשאול את האדם מה הוא צריך ולא לבוא עם תוכנית מובנת וסגורה . זה כמו לתפור לאדם חליפה בלי להתחשב במידותיו.
"החלום שלי הוא שיהיה שיתוף פעולה בין כל הארגונים והגופים שפועלים לטובת הקהילה", היא אומרת, "מרוב תוכניות הפכנו למוכי תוכניות, והילדים וההורים מבולבלים. לא חסרים משאבים וידע, אבל אין תיאום. לפעמים נדמה שהיה עדיף לתת את התקציבים ישר למשפחות. יש לי ציפייה שהאגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה תרכז ותמפה את הנושא".
גטהון היא אימא לשניים, בעלה עובד בחברת היי טק וכעת היא דוקטורנטית באוניברסיטת בר-אילן. עבודת הדוקטורט שהיא כותבת דנה בתפישת תפקיד עובדי הנוער בהקשר הרב תרבותי. את התואר הראשון עשתה בעבודה סוציאלית קהילתית ואת התואר השני בייעוץ חינוכי. "כדי לעזור לבני נוער צריך כלים מקצועיים, אבל קודם כל צריך להיות אדם נעים הליכות, שמוכן לתת. יש ערך מוסף להבנת התרבות והקודים התרבותיים. עדיף לדעת את השפה, אבל לא חייבים". לתפישתה יש להתחיל בעבודה עם יוצאי אתיופיה בנפרד ומאוחר יותר לשלבם עם קהילות אחרות.
סיפורה של גטהון מתחיל באתיופיה, ארץ אותה עזבה ב-1984. לישראל עלתה ארצה לבדה, בהיותה בת 17 וחצי. "נולדתי בכפר יפיפה באזור אומבבר למשפחה מדהימה", היא נזכרת, "אבא שלי היה מורה מהקבוצה של אסמרה. אמא הייתה עקרת בית. ידעתי רק מעט עברית מהבית. בבית הספר ביקרתי עד המהפכה שהעלתה לשלטון את מנגיסטו. אני זוכרת משפחתיות ותחושה עמוקה של ערבות הדדית.. מצאתי שמחה בכל דבר קטן; לא היה צריך לחפש אחר דברים גדולים כדי לשמוח, הכל היה צנוע וכל אחד שמח בחלקו. בארץ צריך חגיגות גדולות בשביל לשמוח. אני מתגעגעת".
"באתי כי רציתי לבוא למדינה יהודית ולהרגיש חלק ממנה", היא מסכמת, "עברתי חווית הגירה כמו כולם. זה לא היה פשוט. היה צריך ללמוד ולהתאמץ. כדי להתקבל לאוניברסיטה, הייתי צריכה להילחם ולהוכיח שאני יכולה. חשוב לנסות ולא להגיד מראש 'אני לא אצליח, ולכן לא אנסה'. צריך גם לדעת לבקש עזרה. זו לא בושה! לקהילה יש פוטנציאל אדיר. צריך לדעת לנצל אותו. צריך רק התמדה ורצון! היה גם מי שלא האמין בי. מזה למדתי המון – אם אתה מאמין, לך עד הסוף!".
לילך גביש
קבצים מצורפים
