וזו רק ההתחלה

15 ביולי 2013
גליון מספר 28

שלוש יוצרות צעירות ומבטיחות בנות הקהילה – אסתי אלמו, טיגיסט רון ודנה יוסף – מספרות על דרכן אל ובתוך עולם האמנות

אליה מהרט

אמנות היא עולם של חוויה. ניתן לזהות בה רגשות, תחושות ורעיונות שהבשילו ליצירה. קיומו של עולם זה הוא חומרי ומבוטא בצורות שונות: פיסול, ציור, צילום ועוד, אך מהותו נובעת ממקור רוחני, מנפשו וליבו של האמן. ניתן לומר שיצירת אמנות היא רוח עטופה בחומר.

לרומם את נפש האדם

במפגש עם יצירת אמנות נדרשת מהצופה התבוננות אקטיבית, עליו להיות רגיש למתרחש ביצירה. כשהוא ניגש אליה, הוא מנסה לפענח את סיפורו של היוצר. לעיתים, במפגש עם יצירת אמנות טובה, מתבונן אקטיבי במיוחד עשוי למצוא את עצמו משתוקק להריח את הפרחים המוצגים בה, או אולי אף לנחם ולחבק את הדמות הבוכייה. הצופה מנסה להבין את היוצר, אבל תוך כך מתעוררים הלב, המוח והרגשות. זהו ייעודה של האמנות: לרומם את נפשו ולעורר את שכלו של המתבונן.

בתרבות המערבית, אמנות היא צורת ביטוי אינטלקטואלית. יש לה תפקידים נוספים וביניהם שיקוף הלכי התרבות והמציאות של בני זמנה. למשל, בימי הביניים באירופה, היא ייצגה דת ואמונה. בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל היא "גויסה" לטובת הרעיון הציוני ולרעיון החלוציות.

לאורך ההיסטוריה של האמנות פעלו אמניות רבות, אך לרוב יצירותיהן לא עמדו במרכז התרבות. קיומן היה תלוי בגברים. תחת חסותם הן יצרו, ללא הכרה ביצירותיהן. עבודותיהן קוטלגו כשוליות ונחותות, ורק כאשר "אומצו" על ידי גברים, זכו לפתע ללגיטימציה. ברבות השנים, הפמיניזם לא פסח על האמנות, ובשנות ה-70 של המאה הקודמת המונופול הגברי התמוטט, ואמניות נאבקו על זכותן להיות חלק מעולם האמנות. כיום רבות האמניות שזוכות להערכה.

לשבור את הסטריאוטיפ השבטי

בדרכי לחקור מהי אמנות אתיופית בת זמננו בישראל, ולא אומנות אתיופית (דוגמת רקמה וקליעת סלים), פגשתי שלוש יוצרות צעירות בתחילת דרכן, העומדות בזכות עצמן ובזכות כישוריהן. הן רכשו כלים מקצועיים בבתי ספר גבוהים לאמנות בארץ ורואות באמנות דרך חיים. הדרך שעשו מבחינה אמנותית והמפגש עם יצירותיהן, חושף את סיפורו של הדור ראשון של עולי אתיופיה, דור החי בחברה הישראלית, אך יחד עם זאת ער לשורשיו; דור אתיופי בכל יופיו והדרו, יצוק בתבנית ה"ישראלי האתיופי". יצירותיהם יפות, באופן המעמיד אותן בשורה אחת עם מיטב היוצרים. משמעותן של היצירות רבה, גם משום שהן ממחישות את תהליך השתלבותה של הקהילה בחברה הישראלית.

אסתי אלמו, בת 27, היא צלמת אופנה ועיתונות, בוגרת המגמה לצילום בבית הספר הגבוה לאמנות "בצלאל". ביצירותיה היא עוסקת ב'מושג היופי'. "מאז שהייתי ילדה, עניין אותי מהו יופי ואיך ניתן להגדירו", היא משתפת, "כשהגעתי לבצלאל חיפשתי תשובות לשאלות האלו, גם בחברה הישראלית וגם בתרבות האתיופית. בחברה האתיופית קיימת חשיבות רבה להופעה החיצונית והאסטטית של הגוף, והתרבות עוסקת רבות ביופי. כשרוצים להגדיר מה יפה, מודדים אותו על פי קריטריונים מערביים של אף קטן, צוואר ארוך ועוד. מאידך, החברה הישראלית בוחרת להציג אותנו כמודל אפריקאי שבטי ולא בהכרח יפה. בעיניי, האתיופי מאז ומתמיד היה יפה וככה אני בוחרת להציגו".

ביניים: המרדף אחר החלום

בעבודותיה, אלמו מציגה נשים וגברים ממוצא אתיופי בצילומי סטודיו אסתטיים. המצולמים לבושים בבגדים מערביים וניצבים בתנוחות גוף מערביות. כך היא בוחרת לשבור את הסטריאוטיפ השבטי ויוצרת יופי קביל לכל. "הקבלה של הדימויים האלו, גם בחברה הישראלית וגם בחברה האתיופית, לא הייתה קלה לעיכול", חושפת אלמו שעלתה ארצה בשנת 1984 וגדלה בירושלים לאם העובדת כאחות ולאב שהוא רב. "החברה הישראלית לא קיבלה זאת מכיוון שהיא רגילה לדימוי הישן של השבטיות, ובחברה האתיופית רבים לא הזדהו עם העבודות, אולי בגלל שהם אוהבים את הדימוי המסורתי המוכר של אתיופית שמכינה קפה ומעליה כתובה המילה 'אתיופיה'. יש קיבעון של היופי האתיופי המסורתי ולי יש רצון להראות את היופי בצורה חדשה".

לדבריה של אלמו, ההתעוררות והעניין בייצוגים של יוצאי אתיופיה החלה בין כותלי בצלאל, כשהסטודנטים החלו להתעניין בזהותהלאחרונה סיימה את תפקידיה כאסיסטנטית של הצלם איתן שוקר וכבמאית ותחקירנית בפרויקט תעודה ותהודה – איסוף חומרים ארכיונים על הקהילה האתיופית. כמו כן, היא מלמדת בני נוער עם מוגבלויות פיזיות תרפיה בצילום ומגבשת תערוכת צילום עם בני נוער בפנימיית מקווה ישראל. "תקופת לימודיי הייתה כחממה שעזרה לי לבטא את מחשבותיי ורעיונותיי", היא מסכמת, "יצאתי עם כישורים וכעת אני רודפת אחר חלומותיי".

להתקדם, אבל לשמר את העבר

טיגיסט רון, בת ה- 30, היא בוגרת המגמה לתקשורת חזותית בבצלאל. היא עלתה ארצה ב- 1984 וגדלה בראשון-לציון. "לתחום האמנות לא הגעתי במקרה", מספרת רון, שטרם שירותה הצבאי עבדה כגרפיקאית במשרד פרסום. "שני אחיי הבוגרים למדו בבצלאל. אחד אדריכלות והשני תקשורת חזותית. החשיפה לאמנות הייתה מבית ותחושת השייכות וההתלהבות של אחיי מבית-הספר עודדו אותי ללכת בעקבותיהם לבצלאל. הלימודים היו חוויה חיובית ותהליך העבודה והביקורת עזרו לי לפתח את היצירתיות והמחשבה. הכלים המקצועיים שרכשתי הביאו לידי ביטויי את יכולותיי".

עם סיום לימודיה התקבלה לעבור במקומון "העיר" כמעצבת גראפית, ולאחר מכן עברה לעבוד בקבוצת "ארץ וטבע" המתמחה בהוצאה לאור של מגזינים גיאוגרפיים. "כמעצבת התאפשר לי לחשוף במגזין את תרבותי ולקדם פרויקטים הקשורים בעדה", היא מספרת, "בארץ וטבע פורסמו שתי כתבות צילום שיזמתי. האחת, "מבית לבית", פרויקט צילומים באתרים נבחרים, שביצעתי בעת שהותי באתיופיה, והשנייה – "ארונה של סבתה", המציג את עבודת הגמר של אחותי בבית הספר לאופנה שנקר. בעבודה היא יצרה שילובים של הבגדים המסורתיים של סבתא עם בגדים יומיומיים. העבודה משלבת בין העולם הישן לחדש, ובין הרצון להתקדם ובין הרצון לשמר את העבר. כתבות נוספות שיזמתי עסקו במצבה של הקהילה בישראל". היום רון לומדת רישום וציור אצל הפסל והצייר צביקה לחמן, במסגרת מוזיאון תל-אביב והיא פועלת בתחומי הציור והרישום.

להעביר את היופי הפנימי

דנה יוסף, בת ה-28, עודנה סטודנטית בשנה השלישית במחלקה לאמנות פלסטית במכללת אמונה בירושלים, אך ניכר כי היא אחת האמנויות המבטיחות של הקהילה. גם היא עלתה לארץ בשנת 1984, וגדלה בלוד. יוסף משתפת בהתלבטויות שחוותה: "לאחר מכינה באוניברסיטה העברית, שנה ראשונה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ולימודי מדרשה, הבנתי שלימודי אמנות פלסטית חשובים לי מאוד. יחד עם זאת מצאתי שמסגרת לימודים דתית חשובה לי לא פחות".

עיקר עבודותיה הם ציורי פורוטרט, המציגות דמויות. "מאז ומתמיד ציירתי פורטרטים ואף ציירתי על פי הזמנה", היא מספרת, "ציורי הפורטרט נובעים מהרצון שלי להעביר אל המתבונן את היופי שאני רואה. המציאות יפה לכשעצמה ובציוריי אני מנסה לקלוט את היופי החיצוני, אבל גם מעט מהיופי הפנימי של הדמות".

היום יוסף מלמדת אמנות באולפנה לבנות ושאיפותיה המקצועיות הן ליצור ולהתפתח כאמנית. "אני מוצאת עניין רב בתרבות ממנה אני באה ועוסקת בסיפור המסע לארץ-ישראל", היא אומרת, "אני ממליצה לכל בעלי הכישרון לצאת ולרכוש השכלה, להעמיק את הכשרתם בתחום ולהציג את עבודותיהם".

סיפורן של שלוש היוצרות מעיד על הגיוון והמרחב שקיים ביצירה האמנותית. המסע אישי, ההבנה והתרומה לחברה שונה אצל כל אחת מהן, אך הרצון להצליח, האהבה לאמנות והאמת האישית משותפים לשלושתן.

קבצים מצורפים

עמוד 25

עמוד 26

עמוד 27

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים