אישה כדרכה

15 ביולי 2013
גליון מספר 28

נשים מבנות הקהילה מועסקות כעובדות בשכר נמוך או בחצי משרה, אחרות בוחרות להישאר בבית ויש מי שמפתחות קריירה מצליחה. מהי הבחירה שהן לוקחות על עצמן? שיח נשים

שרה עלמו ולילך גביש

להיות אישה אתיופית בישראל היא משימה לא פשוטה. נוסף על הקשיים הרגילים של נשים בכלל, נוספים גם קשיי ההגירה והתמודדות מול חברה קולטת, שפעמים רבות מתגלה כבעלת דעות קדומות. הפערים בין הציפיות בבית ובקהילה לבין אלו של החברה הישראלית, מובילים לדילמות רבות.

"פה הכול הישגי ותחרותי", אומרת אביגיל עלמו, בת ה- 29, מרפאה בעיסוק במקצועה, "לעיתים אנחנו שופטים את החיים באתיופיה בראייה מערבית ואומרים כמה הנשים היו מדוכאות ומסכנות שם. זאת טעות שנובעת מחוסר היכולת שלנו להבין את אורח החיים הנהוג שם. לי אישית, תמיד הייתה שאיפה ללמוד ולהתפתח. אם יש הזדמנות לרכוש מקצוע וללמוד משהו שאוהבים, צריך לנצל את ההזדמנות".

מחויבות לתרבות מול נורמות מערביות

"אפשר לעשות שינוי גם אם אין השכלה", אומרת רותי דוד שעלתה לישראל מאתיופיה בשנת 1977 וניהלה עד לאחרונה את "אשת חיל", תוכנית לקידום נשים יוצאות אתיופיה בתעסוקה. בעניין זה היא מרחיבה: "אולי בהתחלה תהיה זו עבודה בניקיון, אבל כל אחת יכולה להתקדם. מבחינה מנטאלית יש פערים, אבל מוסר העבודה מבורך והלוואי שהמעסיקים היו מודעים לו. אני יודעת שהליכה ללוויות רבות, סותר את ערך העבודה, אבל זו מחויבות תרבותית. אין מישהי שלא רוצה לעבוד, אבל יחד עם זאת, מתוך הקשיים או הכישלונות, יש אנשים שנאחזים בהבטחת הכנסה".

נתונים מתוך דוח בנק ישראל מורים כי שיעור האבטלה בקרב יוצאי אתיופיה הוא 13.2% לעומת 7.6% בכלל האוכלוסייה (2005). נוסף על כך, קיימים פערים בשיעור התעסוקה בין נשים וגברים מהקהילה.

"שיעור ההשתתפות של נשים במעגל התעסוקה הוא נמוך יחסית", אומרת סיגל שלח, ד"ר ללימודי עבודה וראש תחום עולים בתב"ת – מיזם התעסוקה של הממשלה וג'וינט, ומציינת שקיים הבדל בין בני גילאים שונים: "בקרב גילאי 40+ שיעור ההשתתפות של גברים בשוק העבודה יותר גבוה. המצב של הנשים קשור מאוד לרמת השליטה בעברית, אך גם הדור הצעיר עדיין לא מגיע לנתוני התעסוקה של ילידי הארץ. רבים מהם, גם אם למדו לתואר, עובדים במקצועות שאינם הולמים את השכלתם".

לצד ממצאים המעידים על מצבם התעסוקתי העגום של יוצאי אתיופיה, נתוני דוח בנק ישראל מראים כי רבים מיוצאי אתיופיה שבעי רצון ממקום עבודתם, זאת בשיעור גבוה יותר מכלל האוכלוסייה. ממצא זה עשויי להיות מוסבר בהיותם של יוצאי אתיופיה מסתפקים במועט, במתאם לאופי החיים באתיופיה. עניין זה עומד בניגוד לאווירת ההישגיות והתחרותיות המאפיינת את החברה הישראלית.

מי יביא את הפרנסה?

אופי התעסוקה באתיופיה ובישראל שונים בתכלית. באתיופיה אישה הייתה עובדת בתוך הבית, לכל אחד היה תפקיד וכולם עבדו בהרמוניה על מנת לקיים את משק הבית. בישראל, לעומת זאת, לרוב, האישה עובדת עבור אדם זר, כאשר רבות מיוצאות אתיופיה מועסקות על ידי חברות כוח אדם, בתנאים ירודים. אווירת המשפחתיות שאפיינה את העבודה באתיופיה הוחלפה ליחסי עובד-מעביד, כשהתמורה היא כספית בעיקרה.

פנתאיי איוב, אלמנה בת 82 וסבתא לנכדים רבים, מקריית ים, נזכרת בגעגועים בחוויותיה כאישה וכנערה באתיופיה: "נולדתי בכפר והתפקיד שלי היה לשמור על האחים והאחיות הצעירים יותר. מגיל שמונה עד עשר, הייתי מביאה מים מהבאר וקרשים מהיער לבישול האוכל ולמאור. ואחרי החתונה, בגיל 10, עיקר העבודה הייתה בבית. בעלי עבד בשדה".

שיעור התעסוקה בקרב נשים יוצאות אתיופיה בארץ אמנם נמוך משל הגברים בקהילה, אולם מחקר של מכון ברוקדייל מוצא כי הפער הולך ומצטמצם: בקרב נשים בגילאי 64-22 חל גידול משמעותי בשיעור המועסקות בשנים האחרונות. מ- 23% בשנים 1995-6 ל42% בשנים 2004-5. נשים רבות עובדות בעבודות חלקיות, שמניבות הכנסה נמוכה, אך מנגד, קם דור של נשים צעירות, משכילות ושאפתניות, שמשתלבות היטב במעגל התעסוקה.

"אני לא מרגישה מוגבלת כאישה", אומרת וודה סינר, בת ה-32 מקריית מוצקין, העובדת בבתי חולים כמתרגמת ומתנדבת לקידום זכויות נשים, "אבל אני יכולה לראות את זה אצל נשים אחרות. אולי זה בגלל שהן סומכות על הבעל, ונוצרת תלות מתוך תפיסה שהוא זה שיביא את הפרנסה. זה לא טוב למציאות בישראל".

"אני עובדת ובמקביל מגדלת ילדה", אומרת אביגיל עלמו, "אני חוזרת הביתה מהעבודה מותשת, אך למרות זאת, תמיד רציתי לעבוד. אמנם המצב האידיאלי זה שילד יישאר עם הוריו לפחות עד גיל שנתיים, ובהתחלה היו לי רגשות אשם, אבל אחרי הכל לא למדתי כדי לשבת בבית".

במעלה המדרגות

התקדמות במקומות העבודה עדיין אינה שכיחה, אך ניתן לראות לכך ניצנים, תוצר של התמדה. באנצ'י ביידקאי, בת ה- 25 עובדת במרכז הקהילתי בנשר. היא חברה בוועדת הרפרטואר של היכל התרבות, תפקיד יוקרתי השמור בדרך כלל לבעלי מעמד. "התחלתי כסדרנית באולמות ובהדרגה התקדמתי", אומרת ביידקאי, סטודנטית לתואר ראשון, "בהתחלה התמקדתי בפעילות בתוך המרכז. בהמשך, המנהלת צירפה אותי לוועדת הרפרטואר, אנחנו רואים הצגות ברחבי הארץ ומתוכן בוחרים את ההצגות הטובות שיוצגו לקהל שלנו. אני בתפקיד קרוב לשלוש שנים. אני הכי צעירה שם, כולם די מבוגרים".

"יש נשים שלא מאמינות ביכולות שלהן", אומרת רותי דוד מניסיונה כמנהלת "אשת חיל", "ולפעמים יש צורך לעודד ולתמוך גם בתוך הבית. חשוב לשתף את הבעל. נכון שהמטרה של תכניות להעצמת נשים ושילובן בעבודה היא לתרום לאישה, אבל חשוב איך זה ישתלב עם חיי המשפחה. אני מעדיפה שאישה לא תצא לעבודה וחיי המשפחה ישמרו תקינים".

מספיק שנים בארץ

לבד מפעילות להעצמת נשים והכנתן לקראת שילוב בשוק העבודה בישראל, בפרויקט "אשת חיל" מלווים את הנשים בראשית דרכן בשוק העבודה, במטרה לסייע להן להתמיד ולהתקדם. "מעצם היותנו אמהות, נשים הן סתגלניות, משתלבות במהרה", אומרת רותי דוד, "אך יש מעסיקים שבלי תיווך לא מקבלים עובדות. אפילו בקרב משכילים עם תואר ראשון ושני, סגנון הראיון שונה מראיון עם ישראלי ותיק. בני הקהילה לא אומרים בשבח עצמם. המנטאליות היא נקודה לא פשוטה".

"תופסים אותנו כחדשים בארץ", מסכמת דוד, "נכון, יש עולים חדשים, אבל יש גם ותיקים שיכולים להיות מנהלים מצליחים. היו מקומות שהגעתי אליהם, ואמרו 'וואו, את המנהלת?' הופתעתי שהייתי נושא לשיחה. לפעמים אני שוכחת שנולדתי באתיופיה, מרגישה חלק. מה, אני לא מספיק שנים בארץ? אי אפשר לקבל כמובן מאליו מנהלת אתיופית? אפשר למצוא לא מעט אנשים שלמדו ארבע ושמונה שנים שעובדים בחצאי משרות. אני מודעת שגם בין ילידי הארץ יש כאלה, אבל אצלנו יש את צבע העור שבולט ומשפיע על יכולת ההשתלבות בשוק העבודה. החברה עיוורת. בואו נלמד ערכים של סבלנות ותרומה מהתרבות האתיופית".

קבצים מצורפים

עמודים 20-21

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים