באופן אישי – שיחה עם בליינש זבדיה

15 ביולי 2013
גליון מספר 28

היא מייצגת אותנו כישראלים מול פוליטיקאים, אנשי אקדמיה, אנשי דת, חברי קהילות יהודיות ורבים אחרים. כך היא מסייעת לעיצוב דעת קהל חיובית על ישראל. "אנחנו הכתובת הרשמית של מדינת ישראל בארצות הברית", אומרת בליינש זבדיה, סגנית הקונסול הכללי במדינת טקסס, אחת מתשע הקונסוליות של ישראל בארה"ב.

זבדיה מתגוררת ביוסטון יחד עם בעלה ובתה, באחת מבין המדינות החזקות בכלכלה העולמית. על עבודתה היא מספרת: האנשים בטקסס דתיים מאוד ואוהדי ישראל. אנחנו, נציגי משרד החוץ הישראלי, פועלים לקידום האינטרסים הכלכליים והטכנולוגים של ישראל ולהנגשת התרבות הישראלית. דרכינו ניתן לראות את ישראל שמעבר לקונפליקט הישראלי-ערבי. התפקיד שלי מתמקד בשלושה ערוצים: הראשון הוא הסברה. במסגרת זו אני נוסעת לכל הערים החשובות ונפגשת עם גורמים שונים; השני, בתחום הקונסולארי, שכולל טיפול באזרחים ישראלים, בנושאי ויזות ודרכונים; והשלישי, בתחום האדמיניסטרטיבי. זו עבודה מגוונת".

ראשית הדרך המקצועית של זבדיה הייתה לפני 14 שנים, ולדבריה לא הייתה קלה. על כך היא מספרת: "למדתי יחסים בינלאומיים ולימודי אפריקה. את התואר השני השלמתי באוניברסיטה העברית. בתום לימודיי התחלתי לחשוב על העתיד ומה מאתגר אותי. הקליטה במשרד החוץ לא הייתה קלה. בכל זאת, אני ילידת אתיופיה ולא גדלתי בארץ. בנוסף, אני באה ממשפחה דתית ולכן גם לא הלכתי לצבא. התמודדתי מול אנשים שעברו אתגרים מסוג זה. הייתי האתיופית הראשונה במשרד החוץ. ראיתי בכך אתגר, אמצעי שעתיד לפתוח דלתות עבור בני עדה נוספים, (לפני כשנתיים התקבל אליאס אינברם). אמרתי לעצמי 'אם אחרים עשו את זה, למה לא אני?'. כשהתקבלתי הייתי המומה. זה מוכיח שאם מתאמצים ויש רצון, אפשר להגיע רחוק".

היא נולדה במחוז גונדר באתיופיה, שם חיה חיי כפר מאושרים. "אבא שלי היה קס הקסים, גטה זבדיה וכולם הכירו את כולם. הקהילה הייתה נהדרת". את לימודי התיכון עשתה באדיס–אבבה. אחיה יוסף היה מראשוני הקהילה שהגיעו ארצה והתחנכו בכפר בתיה. "כשחזר, הוא היה מורה שלי, אבל החינוך החל מהבית. לאבא היה חלום שילדיו ילמדו ויכירו את היהדות. היינו שמונה אחים ואחיות, כולנו זכינו להשקעה רבה מצד הורינו. חונכתי לתובנה, שאם אני רוצה להצליח, אני צריכה לעבוד קשה".

ב- 1984,בגיל 17, עלתה בגפה לישראל. "מיד, בתום לימודי האולפן, הלכתי לאוניברסיטה", היא מספרת, "הקבוצה שלי הייתה הראשונה מקרב הקהילה שעשתה מכינה והשיגה מלגות כסטודנטית, עבדתי מאוד קשה, בשלוש- ארבע עבודות. לאורך כל תקופת הלימודים ניקיתי בתים, שמרתי, כל מה שהיה אפשר,. לסטודנטים מהקהילה שלומדים היום ההתמודדות קלה יותר, אבל גם להם יש אתגרים. עליהם "לקפוץ" על כל הזדמנות הנקראת בדרכם. בכוחו של הדור השני להצליח מאוד. אנחנו, בעלי ההשכלה מקרב הקהילה, צריכים להוביל את עצמנו ואת העדה. לפעמים אני קוראת עיתונים ותמהה לגבי מה שקורה. הפתרון הוא חינוך, חינוך, חינוך".

מעטות החדשות מישראל המגיעות לידיעתה, ביניהן חדשות על המתרחש בקהילה. לאחרונה נודע לה על האירוע בפתח-תקווה, בו הופרדו תלמידות מהקהילה והושמו בכיתה נפרדת. "המקרה היה מזעזע. למה אנחנו שומעים בתקשורת רק על מקרים כאלה? אחרי הכל, למרות קשיי הקליטה והשפה, יש הצלחות. חשוב שמי שקורא עלינו, לא יקרא רק דברים שליליים".

לאחר היעדרות של יותר משנה מהארץ, היא אומרת: "אני משתוקקת לבוא לביקור", ובכל זאת, היא פועלת מתוך מחויבותה: "הקהילה האתיופית היא נכס הסברתי. עידן רייכל וחברי הפרויקט, להקת קפה שחור, הם הכי מבוקשים כאן. כשמצפים לדיפלומט ישראלי ורואים את בליינש מגיעה, אנשים מתלהבים ואומרים 'או! זה דבר נפלא'. צריך להבליט את החיובי. יש לנו תרבות, אנחנו מוכנים לעבוד קשה, ותורמים לחברה הישראלית כולה".

לילך גביש

קבצים מצורפים

עמוד 21

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים