לא אם ולא אב

15 ביולי 2013
גליון מספר 28

סיפורו של מסגנאו בזה, עלה לכותרות לפני שנתיים כאשר אביו רצח את אימו והתאבד. מה קרה לו ולששת אחיו הקטנים מאז המקרה הנורא?

לילך גביש

נער צעיר בן 20, תלמיד תיכון שמתרוצץ בין עבודה לעבודה, לא בטוח במקומו; אדם צעיר שרצונותיו הם כלי בידי אחרים. בית של ממש אין לו ולא ברור מה יהיה כשיתגייס לצבא. אולי שמעתם על מסגנאו בזה. ואם לא, יתכן ששמעתם על אחרים כמותו. אח גדול לאחים רבים, בן אוהב לאימא ואבא שכבר אינם בין החיים; בן לאב שרצח את אשתו והתאבד.

אנחנו נפגשים במרכז הקהילתי של אור יהודה, מולי עומד בחור צעיר, ואני שואלת את עצמי מה מוביל אותו לחשוף את סיפורו הכואב ברבים? מאיין הוא שואב את הכוח? לי ברור שלמרות החדירה לפרטיותו, חשוב לחזור ולספר את סיפורו. שידע כל אב, שבדעתו עולה מחשבת זדון – לפגוע באשתו, את העתיד המצפה לילדיו: חיים השלובים במעבר בין משפחות אומנות, לצד חיים תחת חסותם של ארגונים ועיריות שמושלות בילדים ובעתידם. במקרה של בזה טוענים הללו כי בחור צעיר, גם אם הוא אח בוגר, אינו יכול לעשות את הבחירות הנכונות עבור אחיו הקטנים.

"עד מקרה הרצח חייתי ברמת הגולן. הייתי תלמיד פנימייה ולמדתי כמו שצריך", אומר בזה בעצב ומספר על חייו: "עכשיו, כמו שאני נמצא עם כל הבלגאנים שלי ושל האחים שלי, הציונים שלי לא כמו פעם. אני בודק את עצמי עכשיו. אני אחראי על עצמי. אני גר בבית עם האחים שלי ועם האחראים עליהם. עוד מעט, אחרי הלימודים לא נראה לי שאגור שם. אני הולך לצבא. אני לא יודע מי יעזור לי אחרי גיל 18. עכשיו אני בבית רק בגלל שאני תלמיד ועולה חדש".

הם שבעה אחים ואחיות, בגילאי שלוש עד 20. יש להם גם אחות גדולה בת 23, שעלתה לישראל רק אחרי הרצח, ומזה כשנתיים מתגוררת במרכז הקליטה מבשרת-ציון, יחד עם בעלה ושני ילדיה הקטנים. היא אינה מרבה להתראות עם אחיה בגלל המרחק ובגלל החוקים בבית. אסור לאיש, אף לא לקרובי משפחה, ללון בבית הילדים. בחגים ובשבתות הם מתארחים אצל קרובי משפחה ודודים. במהלך השבוע סגורות דלתות הבית בשעה עשר בלילה. אין יוצא ואין בא.

"לפני המקרה לא הייתי מבולבל", מספר בזה, "לא הייתי צריך לדאוג לעצמי, לתהות לאן לנסוע? להתלבט מה לשלם? הייתי נכנס ויוצא מהבית בחופשיות. מאז המקרה אני חושב על עצמי, אין לי דמות להסתכל עליה, אין לי אהבה, כמו גם לאחים שלי. אני רואה אותם מתגעגעים להורים. יש כאלה שזה מאוד כואב להם ויש כאלה שעדיין לא מבינים. כל לילה אני לא מצליח להירדם. יש לי הרבה מחשבות".

"לפני זה אבא היה דואג לנו ולא היו לנו דאגות. מדי פעם אני כועס על עצמי שלא ידעתי ושאימא ואבא לא סיפרו לנו כלום על מה שיש ביניהם, על המצב הכספי והבריאותי. היה בלגאן. ומדי פעם אני כועס על אימא, למה היא לא אמרה לי? ועכשיו אני עם הדיכאון שלי. למה זה קרה לי? אני מאשים את עצמי קצת, אולי אם הייתי בבית זה לא היה קורה. חוץ מלהורים שלי, אין לי געגועים למישהו אחר. אין לי ולאחים שלי דמות להסתכל עליה. אין לנו את התרבות שלנו, גם זה הלך. אחרי המקרה הכול הלך".

אחת הבעיות בהן נתקל בזה היא שאלת האחריות על אחיו. הוא אינו מעורב בחינוכם, בעוד הוא, כאח גדול, חש אחראי להם. "גם כשאנחנו הולכים בחופשים ובשבתות לדודים, האחים אומרים לי 'אתה לא אחראי'. זה מאוד כואב".

לפני המקרה, למסגנאו הייתה חברה, אך מאז נפרדו, מאחר שלא היה פנוי רגשית. הוא מדמיין חיים אחרים: "אם הייתי חי באתיופיה בטח כבר הייתי מתחתן, ואולי אפילו היה לי ילד". יש לו שני חברים טובים, אסמנו וטזזו, שלדבריו "תפסו אותי ועזרו לי אחרי המקרה". לעיתים הוא ישן בבתיהם, אפשרות שהייתה לו לעזר רב לפני כשנה, אך לא סיפקה לו פתרון של ממש. בעקבות הסכסוך נאלץ לעזוב את הבית. באותה תקופה הפר את חוקי הבית וחי מחוצה לו. "חודשיים הסתובבתי בחוץ, אבל לא ויתרתי על הלימודים", הוא מספר, "זה היה ממש קשה, אבל הסתדרתי עם המצב".

בחנוכה חזר לבית בו מתגוררים אחיו וכיום הוא מסתדר היטב עם הורי הבית, אך אלו הם בני זוג צעיר, שעומד לפני הולדת בנם הראשון. "הם אנשים טובים, אבל בקרוב הם יעזבו ובמקומם יבואו אחרים", הוא אומר בהשלמה עם מצבו הארעי, הכל-כך לא בטוח. "זה המקרה שקרה לי", הוא מסכם, "אין פתרון. צריכים לוותר על הרבה דברים. זה מה שיש. אולי צריך לתת לזמן לעשות את שלו. אולי המצב יעבור כשהאחים שלי יגדלו ואהיה נשוי, אוכל להזמין אותם לבקר בבית שלי".

קבצים מצורפים

עמוד 23

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים