מברטו מששה
בכל יום נתקלים בני-אדם באפליה. ממש לשם כך המציאו את ההעדפה המתקנת, ליישום אחד מהתנאים הבסיסיים של חברה דמוקרטית – שוויון זכויות והזדמנויות שאינן מיושמות ברוב המקרים
את לימודיי האקדמיים רכשתי במכללה פרטית. אני לא עשיר. האמת, גם חבריי ללימודים לא היו עשירים ברובם, ועבדו כדי לממן את לימודיהם. למי שלא יודע, במכללה פרטית משלמים כעשרים ושבעה אלף שקלים לשנה. לאתיופים שבנינו, מנהל הסטודנטים משלם כאחד עשר אלף שקלים, שכר אוניברסיטאי, ואת השאר עלינו להשלים. בשנה הראשונה השלמתי את המימון מכיסי ובשנה השנייה נגמרו לי הרזרבות. הברירות היו להפסיק ללמוד או לבקש עזרה. הרצון ללמוד היה יותר חזק מהאגו. לא אחת שאלתי את עצמי: איך אחרים, שאינם עשירים בדיוק כמוני, כן הצליחו, ואני לא? המסקנה הייתה שהגב הכלכלי שלהם איתן יותר משלי, ולא אתבייש להגיד שלולא הדודה מאמריקה, לא הייתי מסיים את הלימודים. היום אני יודע שלילדיי אצור גב חזק, שלא יזדקקו לעזרת אחרים.
לאחר לימודי, עתידי בעולם התעסוקה כרוך במאבק גדול יותר מזה של חבריי בהירי העור, ועלי להוכיח את עצמי. אני מודע למצבי "המיוחד", שהתקיים גם בלימודים. אני רק מקווה שיפסיקו לבחון אותי ומבטיח להיות בין הטובים בכל תפקיד שאמלא. השאלה היא האם תהיה לי ההזדמנות להוכיח את עצמי?
"ישנם כ- 3,000 אקדמאים ורבים לא מוצאים את עצמם במעגל התעסוקה, במגזר הפרטי, או בסקטור הציבורי", אומר צחי אורקו, סטודנט ומנהל פורום יוצאי אתיופיה ב-ynet, "העדפה מתקנת היא פתרון אופרטיבי לקבוצות מופלות השואפות להגשים את הפוטנציאל שלהן. זה עשוי לפתור חלק מהבעיות. עם זאת, ההעדפה לא מורגשת ולי, כבן הקהילה, נמאס כבר לשמוע על פרוייקטים לעידודינו ולשילובינו בחברה. השילוב הכי טוב הוא מתן הזדמנויות שוות. אני לא מבקש הנחות! אני מבקש צדק!".
בעולם עיוור צבעים, בו מבטא לשוני וסממנים חיצוניים אינם קריטריונים בעולם העבודה, ושייכות אתנית ומשפחתית אינם תנאי להשתלבות, לא היה נוצר המושג 'העדפה מתקנת'. הרי אם לא הייתה אפליה מלכתחילה, לא היינו צריכים לתקנה.
למשוך למעלה
העדפה מתקנת היא כלי להגשמת שוויון חברתי ללא הבדלי מין, גזע, דת, או השקפה פוליטית, אשר באה לתקן עיוותים הנובעים מהבדלים אלו. ד"ר בן ציון להב, מומחה למשפט חוקתי: "הרעיון הוא להעניק את הזכות לאותן קבוצות אוכלוסייה שאם לא נעדיף אותן, לא נגשים לגביהן את הזכות לשוויון הזדמנויות מהותי. הזכות "הרגילה" לשוויון לא הגשימה ולא תצליח להגשים לגביהם את השוויון. אלו קבוצות אוכלוסייה הסובלות מתת-שוויון שיטתי קשה, חמור ומתמשך. בדרך כלל בשל דעות קדומות וגם בשל רקע סוציו-אקונומי-סביבתי". ההעדפה, נעשית באמצעות שילוב וקידום של פרטים בקבוצה החלשה בצורה מלאכותית, במקומות עבודה או לימודים, שאילולא ההעדפה, לא היו מגיעים לשם. המטרה היא, שהמועדפים מהקבוצה, 'ימשכו למעלה' את בני קבוצתם האחרים.
לבני הקהילה האתיופית, אין, בינתיים, בעלי תפקידים בכירים שיובילו את הקהילה למעלה. לא אחת, שומעים או נתקלים באפליה, בגלל היותם "אחרים". לדברי אורקו: "ברגע שהויזואליות שלך נחשפת, גם אם אתה מוצלח אתה נחסם, ואם לא מסיבות גזעניות, אז איך אפשר להסביר את הטרמינולוגיות המוכרות כל כך, 'ניצור אתך קשר' ו'המשרה כבר לא רלוונטית'?".
בעולם, הייתה זו ארצות הברית הראשונה להנהיג מדיניות של העדפה מתקנת לקבוצת האפרו אמריקנים, כבר מאמצע שנות ה-60. באירופה מונהגת מדיניות זו לטובת נשים. בישראל תקנות העדפה מתקנת חלים בהיקף שונה על ארבע קבוצות אוכלוסייה: נשים, האוכלוסייה הערבית, אנשים עם מוגבלות ועולי אתיופיה (מי שנולד או שאחד מהוריו נולד באתיופיה).
ליוצאי אתיופיה הזכות הוענקה לאחרונה, ורק בקרב עובדי שירות המדינה. בחברה סקטוריאלית כמו ישראל, תקנת ייצוג הולם מאזנת במשהו את אי השוויון ההולך וגדל. הנושא אינו מוסדר ותלוי בשרים ובממשלות המתחלפות. ישנם גם גימיקים פוליטיים, למשל, שריונים ברשימות מפלגתיות.
משוואה בשני נעלמים
"החברה הישראלית רואה בנו כנטל נוח, כי אנחנו לא מהווים איום", אומר אורקו, "תמיד נשמע 'מילות עידוד', אתם חמודים, ביישנים, אנשים טובים ושקטים! תוסיף על זה את ההפרטה שהקהילה עברה על ידי הממסד ושהולידו את "הזרועות הצבאיות", הארגונים החברתיים, ותקבל משוואה בשני נעלמים. ככה השוויון לא יתקיים לעולם! הארגונים "לוקחים אחריות" על הקהילה ומפקירים אותה בצורה רשלנית. לך תבנה על זה שוויון בחברה".
בשנת 2001 הוביל ח"כ מרדכי משעני ניסיון לחקיקת "חוק העדה האתיופית", ובמסגרתו לכלול סל הטבות לקהילה. הניסיון לא עלה יפה, משתי סיבות עיקריות: חשש שעדות מקופחות נוספות ירצו חוק דומה וחשש ליצירת דימוי שלילי על ובתוך הקהילה.
יש שאלות מוסריות, חוקיות וחברתיות באשר להפעלת העדפה מתקנת. הפרדוקס הראשון קשור לסתירה הקיימת בין חוק שוויון זכויות לבין הנהגת מדיניות זו: האם העדפה מתקנת אינה פוגעת בשוויון זכויות של פרטים אחרים, אשר ההעדפה נעשית על חשבונם? טיעונים אחרים נוגעים לסטריאוטיפים שההעדפה יוצרת.
חלק טבעי בנוף של 'החברה הישראלית'
בקרב בני הקהילה עולים קולות בעד ונגד העדפה מתקנת ובאשר לאפקטיביות שלה. יש רבים שאומרים 'די למסכנות שהקהילה מציגה כלפי חוץ'. מרי נדאו, סטודנטית למשפטים: "אנשים רואים כמובן מאליו שהלימודים באוניברסיטה חינם, ואף מזלזלים בהטבות הניתנות. יש סטודנטים שמרשים לעצמם לא להשקיע בלימודים, או לעזוב באמצע. מרגיז שהם לא חושבים על הדימוי השלילי שיוצרים מקרים אלו. אסור לוותר על ההטבות הללו, בשעה שיש אחרים שרוצים, אך אין להם את הפריבילגיה הזו, כמו למשל, אתיופים ילידי הארץ, או ישראלים מעדות אחרות, שלימודים חינם הם בגדר חלום עבורם". אחרים מציינים את הרושם המוטעה שיש בציבור באשר להיקף ההטבות לקהילה, והעוינות שנוצרת בעקבות כך.
אלי אליו 23, קצין משוחרר מזה כשנה, חושב שהזכות לשוויון אינה מושג מופשט. "השוויון צריך להתבטא בחלוקת משאבים, חברתיים וכלכליים. באופן אישי הגשמתי את החלום של להיות קצין בצבא, אבל היו בפלוגה שלי לפחות עוד שני אתיופים, מהחיילים הכי טובים, שסיימו כלוחמים פשוטים. שיא הבזבוז של מוטיבציה וכישרון. לעומתם היו אחרים, שלא היית חושב עליהם, שהתקדמו יפה, וחלקם אפילו קצינים בקבע. אולי משהו לא תקין בשיטת הסינון, אולי זו אפליה. כל עוד השוויון לא נראה והקהילה שלנו לא חלק אינטגראלי וטבעי בנוף שנקרא 'החברה הישראלית', צריך העדפה מתקנת".
שמואל ברו שחקן ובימאי: "בני הקהילה צריכים העדפה מתקנת, כדי להשלים פערים חברתיים וכלכליים. זהו צורך של המדינה לבנות חברהשוויונית. מצד שני, אנחנו צריכים לפעול, כדי להגשים את המטרה שלנו. בני הקהילה צריכים להיות מודעים לכל ההטבות, לנצל אותם, ולמצות את הפוטנציאל שלהם. חובת ההוכחה עלינו, אנחנו מחליטים אם להיות עלייה 'תורמת' או סתם עלייה. מירי ג'מבר, סטודנטית לתקשורת, מסכימה: "העדפה מתקנת נועדה לפתוח שערים, הצעדים הבאים צריכים להיעשות בכוחות עצמנו. אסור לנו להיות נזקקים לנצח".
נצנת רטה, סטודנטית לעבודה סוציאלית, טוענת כי "נקודת הפתיחה של בני הקהילה מצריכה התערבות כמעט בכל התחומים. אילולא העזרה הכלכלית בלימודים ומלגות התורמים, כמעט ואף בן קהילה לא היה הולך לאקדמיה. גם אלו שנחשבים 'מסודרים' בקהילה, מסודרים ביחס לבני קהילה אחרים, ולא ביחס לאוכלוסייה הכללית. אם רוצים חברה שוויונית בדורות הבאים, צריך להרחיב את ההטבות ולעזור גם לבני הקהילה הוותיקים".
רטה מעלה גם את נושא ריבוי הארגונים בתוך הקהילה כגורם מעכב להדבקת הפערים: "חוסר המודעות בנוגע להטבות, נובע מחוסר יעילות בהעברת האינפורמציה בתוך הקהילה. אם לארגונים היה איכפת לא רק מהשרידות הפוליטית שלהם, יעילות ההעדפה המתקנת הייתה באה לידי ביטוי".
אחד החסרים הבולטים של בני הקהילה הוא בקשרים, עוד סימן לכישלונה של האינטגרציה. בישראל של 2007 קשרים חשובים יותר מכישרונות. ומה עם נעדרי הקשרים? כנראה נועדו לכישלון. אורקו: "יצירת קשרים הוא עניין שלא התברכנו בו מספיק. אנו מתקשים להבין שהעולם מתנהל בצורה של שמור לי ואשמור לך".
במציאות בה החברה הישראלית רואה אותנו דרך אמצעי התקשורת, הסטיגמות מפחידות אנשים להכיר אותנו בכלל. שכשמדובר בקהילה, יש ראשי ערים ומנהלי בתי ספר שמרשים לעצמם לקחת את החוק לידיים. יחד עם זאת, יש לבקר גם את הקהילה על חוסר מעורבותה לשינוי המצב. בסך הכול, אנחנו לא מסכנים ואסור שיתייחסו אלינו כמסכנים. אנחנו קהילה גאה, שלא מבקשת, אלא דורשת צדק!
מרחיבים?
אבי מספין
יוזמה עכשווית של האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה מציעה לצרף את בני הקהילה, להצעות חוק חדשות בנוגע להעדפה מתקנת. בחודשים האחרונים, ממשלת ישראל וחברי כנסת פרטיים הגישו לכנסת הצעות חוק להרחבת ייצוג הולם לאוכלוסייה הערבית בתאגידים הציבוריים כגון המוסד לביטוח לאומי; בחברות הממשלתיות כגון חברת החשמל וברשויות המקומיות. הצעות החוק מתבססות על סעיף 15א בחוק שירות המדינה (מינויים) 1959 הנותן ייצוג הולם בשירות המדינה לאוכלוסיות מופלות.
במהלך הדיונים בוועדת חוקה חוק ומשפט, האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה דרשה לכלול בהצעות החוק גם את יוצאי אתיופיה, בהתבסס על חוק קודם. הוועדה קיבלה את טענות האגודה וכללה בכל הצעות החוק לייצוג הולם גם את מי שהוא או אחד מהוריו נולדו באתיופיה. כעת כל הצעות החוק אוחדו לכדי הצעת חוק אחת וזאת מפני שההצעות החוק, הפרטיות והממשלתית, דומות. ההצעות נדונות כעת בוועדה, להכנה לקריאה שנייה ושלישית.
כאשר הצעות החוק להרחבת ייצוג הולם יבשילו לכדי חוק, תהיה לכך השפעה משמעותית עבור בני הקהילה. מימוש החוק יאפשר ליוצאי אתיופיה לקבל העדפה בבואם להתמודד למשרות בתאגידים הציבוריים, בחברות הממשלתיות וברשויות המקומיות.
קבצים מצורפים
