גדי מלקו
הפער הבין דורי בין בני נוער עולה לבין הוריהם מוליד רצף של קשיים. גדי מלקו קורא להחזיר את ההורים למעורבות בחינוך
בעוד המתבגר הוותיק עסוק בעיקר בזהותו כמתבגר, בן גילו העולה ובן העולה נדרשים להתמודד בו זמנית עם החיים בין שתי תרבויות ועם משברי גיל ההתבגרות. מתבגרים עולים סובלים מהפער הבין-תרבותי בינם לבין הוריהם עד כדי טשטוש הגבולות בין הורה לילד, מצב אשר גורם לא אחת לכך שהילדים נושרים ממסגרות חינוכיות. בתהליכים אלו, התא המשפחתי אינו מצליח להעניק את הערכים והכלים שהילד צריך על מנת לצאת לעולם המערבי ולהתמודד עמו בשלבי ילדותו ומאוחר יותר בבגרותו.
למשל, מתבגרים עולים ובני עולים העומדים להתגייס לצה"ל, חסרי ידע על התפקידים שהמערכת הצבאית מציעה. אי הבנת משקלן של בחינות ומיונים בתהליך שלפני הגיוס, מונעים מהם את האפשרות להתמודד על מקום טוב מול בני גילם הוותיקים.
אחריות מול פיתויים מערביים
באתיופיה המשפחה הגרעינית בנויה כהיררכיה ברורה: האב עומד בראשה, אחראי על הפרנסה, הביטחון ורווחת המשפחה; האם נושאת בניהול משק הבית, חינוך וגידול הילדים הצעירים; והילד יודע את מקומו מגיל צעיר ויונק את הערכים מהבית. מעמדו של הילד במשפחה מרכזי וככל שהוא מתבגר המשפחה המורחבת והסביבה שותפים בהקניית הערכים החברתיים ובעיצוב זהותו. הילד מתלווה לאביו ולומד את רזי המקצוע העתידי. בגיל 10 הוא כבר נושא באחריות ובסמכויות נרחבות בעבודת השדה, ומתבגר בשלב מוקדם. הילדה יונקת מאמה את דרכי החיים ואת מעמדה כאישה לעתיד.
שיטת החינוך באתיופיה נוקשה, אך ברורה. אין פיתויים רבים העשויים להסית את הילד מערכי המשפחה. מעמד ההורים ברור ותפקידם להעניק לו חינוך ערכי, אחריות אישית וחברתית. מערכת החינוך הפורמאלית חיזקה ותמכה בחינוך ובערכים מבית.
מעבר המשפחה מאתיופיה לישראל ומשבר הקליטה בעקבותיה השפיעו באופן ניכר על החינוך ועל מבנה המשפחה. במשפחה קיים שוויון בין המינים ופעמים רבות שני ההורים הם המפרנסים. לסביבה השפעה רבה על חינוך הילד. אב המשפחה, שהיה מופקד באופן בלעדי על הפרנסה ובילה את רוב ימיו במרחב הפתוח, נדרש לרוב לעבודות ייצור במתחם סגור ומקבל הוראות מבחור צעיר. האישה נדרשת גם היא לצאת אל שוק העבודה, והילדים עברו לידי מערכות חינוך חיצוניות.
הורים חסרי אונים
"אנחנו מחנכים את הילדים שלנו בצורה טובה ומעניקים להם כל מה שאנחנו יכולים על מנת להבטיח שהעתיד שלהם יהיה טוב יותר משלנו", מספר גזאו, בן ה- 43 שעלה לארץ מאתיופיה ב-84 לבדו. הוא למד עברית והכשרה מקצועית בפנימייה, שירת בצה"ל והיה לנגר. לו ולרעייתו ארבעה ילדים. "תודה לאל, הם ילדים מחונכים, מכבדים אותנו וההישגים שלהם בלימודים טובים. אבל השנה, לפני שהבן הגדול עלה לכיתה ט', הוא הכיר במהלך החופש הגדול חברים מהשכונה, חלקם לומדים בפנימיות וחלקם לא נמצאים במסגרות בית ספריות. הם סיפרו לו על הכיף שעושים בפנימייה ועל הכסף שמרווחים מעבודה. הוא חזר הביתה ילד שונה. התחיל לדבר במושגים שלא השתמש בהם לפני כן, לריב עם אחיו, להתחצף אלינו, וקבע שנרשום אותו לפנימייה. בקשותיו הפכו לדרישות. לא הבנו מה עובר על הילד, הוא ילד טוב, שמכבד את כולם. אחרי שכעסנו וכאבנו התחלנו בשיחות אישיות אתו, פעם אני ופעם אישתי ועירבנו גם את אחיה של רעייתי, הדוד הקרוב ביותר אל הבן והבנו כי במהלך החופש הגדול, היינו עסוקים מאוד והבן מצא לו חברים חדשים שהשפיעו עליו באופן שלא רצינו. בסופו של דבר, בהסכם משותף של כל בני המשפחה, הכל חזר לקדמותו. רחובות העיר מלאים בפיתויים בלתי פוסקים ולכן הבית צריך להיות מקום טוב ונוח לילדים", מסכם גאזו.
משא ומתן והסברים יצירתיים
בחברה המערבית התחרות הסביבתית-חברתית הם בין הגורמים המשמעותיים במאבקם של ההורים להעניק לילד את הטוב ביותר. לאור הפיתויים הרבים הקשורים לטכנולוגיה שמציעה אין סוף אלטרנטיבות, ההורים במרוץ מתמיד למילוי אחר צרכיו של הילד, במטרה להבטיח את מקומו בחברה באופן הטוב ביותר.
"כשילד מתנהג לא טוב בבית הספר, הוא צריך להיענש כדי שילמד ולא לתת לו להמשיך במעשיו", אומר אייטולין, אב לשישה, "אם לא ההורים הם שדואגים לו לכל, מי יכניס אותו לתלם, לדרך הישרה? היום אני וגם אשתי כבר לא מעירים לילדים כשהם חוזרים בשבת בבוקר מבילוי לילי במועדונים, כשאני לא יודע מה עשו כל הלילה. אין לנו כבר כוח".
לעיתים הורים יוצאי אתיופיה מתקשים להסתגל לשפה והתרבות, שנקלטו באופן מהיר יותר אצל ילדיהם, שהופכים למורי דרך ול'פה' של ההורים מול המערכות, דבר שיוצר בלבול והיפוך תפקידים. לעיתים הילדים לוקחים על עצמם את התנהלות היומיום, מנהלים משא ומתן מול המערכות על גובה התשלום עבור פעילויות, חותמים על אישורי ההורים ונותנים למוריהם הסברים יצירתיים למה הוריהם לא הופיעו באספת הורים.
מסיבות ואירועים – פשוט וקל
בעוד מתבגרים ישראלים נתפסים כילדים גם אחרי התבגרותם, לעומתם מתבגרים באתיופיה נתפסים כבוגרים כבר בשלבי גיל מוקדמים. בארץ חינוך כזה יוצר אצל הילדים בלבול רב. פעמים רבות ילד הגדל ללא גבולות חינוכיים, מחליט לנשור ממערכת החינוך כבר בכיתה ז' וההורים, שלא יכלו להעניק את צרכיו בשלב מוקדם יותר, אינם מתמודדים אתו ועם המערכת שאמורה להחזירו לחיקה.
"הדימוי העצמי של רוב המתבגרים מהקהילה האתיופית נמוך. הם חיים את הרגע ועל עבודה קשה בשביל להצליח בחיים", אומר ישראל סלמון, העובד בקידום בני נוער מהקהילה האתיופית, "לרבים מהם קל יותר להתחבר לתרבות המסיבות והאירועים המתפתחת בתוך הקהילה, לא כי הם מתחברים לשורשיהם ותורמים לצמיחתה של תרבות חיובית, אלא כי זה פשוט וקל יותר.
"לחינוך הביתי חלק משמעותי בהקניית הערכים של המתבגר. כאשר הבית לא מצליח לתת את הבסיס הערכי הנדרש, מערכת החינוך אינה מסוגלת להשלים את הפער. ההורים חיים בתחושה של החמצה ותסכול שאין ביכולתם להחזיר את ילדיהם למעגל המשפחתי, וגם למתבגרים יש טענות על כך שמשפחותיהם אינן מבינות אותם ולא מתחשבות בצורכיהם. מתבגרים מהקהילה גדלים באקלים תחרותי ותובעני מבלי שקיבלו כלים, ומתקשים להתמודד בתחומים רבים מול בני גילם שמקבלים תמיכה מהוריהם", מסכם סלמון.
ביניים: מינימום הזדמנות שנייה
תוכניות לימודיות ופרויקטים רבים למען הקהילה האתיופית פועלים במטרה לקדם ולפתח את הילד, אך במקרים מסוימים מסגרות אלו, מרוב השאיפה להעניק את הטוב ביותר, מגישות לילד הכל מן המוכן, מה שמקטין את רצונו להתאמץ כדי להגיע להישגים, ללמוד ולחקור. כיוון שתפיסת עולמו של המתבגר מתעצבת בשלב זה של חייו, קיימת סכנה ששיטות חינוך אלו ינחו את דרכו בכל עניין בהמשך חייו.
שרית, תושבת מרכז הארץ, שסיימה זה עתה את לימודיה התיכוניים, משתפת מחוויותיה: "השנתיים האחרונות היו חבל על הזמן. כמעט לא הייתי צריכה להכין שעורים, כי המנהלת סידרה לכל האתיופים פרויקט לימודים, אז במקום לשבת עם איזה מורה מעצבן בכיתה עם שלושים ומשהו תלמידים, בכיתה של הפרויקט היינו מריצים צחוקים. האמת, בשבילי זו הייתה הזדמנות להבריז עם חברה לחוף הים. בסוף עשיתי בגרות בהיסטוריה, תנ"ך ואזרחות, אבל אין מה לדאוג, תמיד יש הזדמנות שנייה. שמעתי שיש פרויקטים לאתיופים להשלמת בגרויות למי שעושה צבא. בזמן שהרבה מהכיתה שלי חרשו למבחנים, אני וחברים שלי עשינו את הטיול של החיים שלנו באילת".
גורמים מחזקים להשבת אמון הילד
"הורים יצאי אתיופיה אינם משתפים פעולה עם מערכות החינוך, מה שמביא לפחות ציפייה של המערכת והילד מההורים", אומר ד"ר גדי בן עזר, פסיכולוג קליני ואנתרופולוג העובד עם הקהילה האתיופית מזה שני עשורים, "החברה משדרת חוסר יכולת וחוסר ציפיות להישגים, זאת בעקבות סטריאוטיפים של "נחשלות" המתעוררים אצל הקולטים, כולל אצל המורים, סביב צבע העור השחור וסביב ה"אפריקאיות". הדימוי העצמי של הילדים נפגע קשות, הם משיגים פחות מיכולתם, ונוצר תהליך מעגלי המחזק את הדימוי הנחשל בעיני המורים ובסופו של דבר גם בעיני התלמידים".
על מנת לסייע למתבגרים העולים ובני העולים, חשוב להחזיר את סמכות ההורים לחינוך ילדיהם כחובה וכזכות גם יחד, ולבנות אמון בין המערכת החינוכית להורים. על מערכת החינוך הפורמאלית לערב את ההורים בנעשה עם ילדיהם בבית הספר, לזמנם למפגשי הורים ולפרט על מצב הלימודים וההתנהגות של הילד. הכרת מורשת יהודי אתיופיה יכולה לגשר ולסייע להתגבר על אתגרים חינוכיים וחברתיים.
המסגרות הבלתי פורמאליות הפועלות בקרב ילדים ונוער מהקהילה, צריכות לזכור שאינן תחליף להורים, אלא גורם משלים לשיתוף ההורים בנעשה עם ילדיהם וליצר עבודה משותפת בין הילדים להוריהם. כל זאת על מנת להחזיר את אמון הילד בהוריו, ולהחזיר להורים את הסמכות להיות מעורבים בחינוך ילדיהם.
קבצים מצורפים
