רוץ, בזה, רוץ

15 ביולי 2013
גליון מספר 27

עומר ברק

צילומים: רזי לבנת

בזה נבבה, עיוור מלידה, החליט, כנגד כל הסיכויים, להיות רץ מרתון. אף אחד לא חשב שיצליח. מה הם חושבים עכשיו, כשהוא רץ לאולימפיאדה?

בזמן שאתם קוראים את השורות האלה, בזה נבבה מנסה להגשים את חלום חייו: להשיג במרתון אמסטרדם את הקריטריון שיקנה לו השתתפות באולימפיאדת בייג'ינג 2008. בעצם, במחשבה שנייה, כשמסתכלים עליו, מבינים שזה בכלל לא משנה אם הוא ישיג או לא ישיג את הקריטריון האולימפי. את החלום שלו הוא כבר השיג.

סוג של חלום

"הריצה הראשונה שלי הייתה הכי קשה", הוא משחזר. "הייתי צריך לרוץ רק חמש דקות, אבל נגמר לי האוויר, במיוחד שהייתי מעשן כבד. ככה רצתי בהתחלה חמש, אחר כך עשר, עד שהתחלתי לעשות חמישים דקות ובאמת ראיתי שזה אפשרי. לאט לאט התאמנתי קצת יותר, ארגנתי מאמן שיאמן אותי, השנה הראשונה הייתה הכי קשה. אחר כך זה כבר בא לבד.

"עכשיו זה כבר לא חלום, עכשיו זו מציאות. בהתחלה כולם אמרו לי שזו לא הגיוני, שאני עם מגבלה, שאני עיוור, ואיך אפשר לרוץ. יש קשיים, יש מדרכות, יש בורות, איך אפשר? אבל הנה, עובדה. מתמודדים עם זה לטוב ולרע, וזה לימד אותי שאם הצלחתי בזה, אני כבר אסתדר עם הכול".

לראות רחוק

נבבה נולד באתיופיה בשנת 1984, עיוור מלידה, ועלה לארץ בגיל 7. הוא גר עם הוריו בצפת, ולאחר מכן למד בירושלים בבית חינוך לעיוורים. את העיסוק בספורט בכלל התחיל על ידי רכיבה באופני טנדם (אופניים לרכיבה זוגית), אבל בהמשך החליט שהריצה היא משאת נפשו העיקרית. היום בזה הוא ספורטאי עמותת אתגרים, שפועלת לשילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה, באמצעות ספורט אתגרי. העמותה נותנת לבזה תמיכה מקצועית – מאמן, ביגוד, בדיקות רפואיות, נסיעות לאימונים ולתחרויות בארץ ובעולם.

אז איך זה עובד? נבבה לא רץ לבד, אלא עם מלווים, אחד מהם הוא המאמן שלו – ווילם לאוקס ההולנדי ומלווים מתנדבים. המלווה אוחז בקצה אחד של חבל שבצידו השני נמצא נבבה. וככה הם רצים ובדרך מתחלפים עד לסיום המרתון. "הבעיה הכי גדולה שלי", מספר בזה, "הייתה איך לסמוך ככה על בן אדם. לא היה לי קל בהתחלה לסמוך על מישהו כל כך, שיוביל אותי בריצה. אחרי שעוברים את זה, כבר אין שום בעיה".

איך עברת את זה?

"לומדים לעבוד כצוות. כל אחד חושב בצד שלו מה הוא יכול לעשות טוב יותר, ואם יש מכשול צריכים ללמוד איך להתמודד איתו במהירות. זה כמו נהיגה, אני חושב, כי אם אתה עושה טעות בשבריר שנייה, אתה אבוד. גם פה זה אותו דבר, רק בהיבט אחר – אבל אין מקום לטעויות. אני לא מסתכל, אני מרגיש, ואם יש מדרכה או בור, אוטומטית מזיזים אותי. אם אני מרגיש משהו, אז אני צריך אוטומטית להיות ערני, גם בלי שנצטרך לדבר בכלל".

זה לא מפחיד?

"מפחיד? שמע, התרגלתי כבר. זה כבר לא מפחיד אותי. לכל מקום שאני בא, אני בא כבר מוכן ליפול. אם אני נופל אני רק עומד ליפול, אף פעם זה לא. אבל מתמודדים, גם לזה מוצאים לזה פתרונות".

נשמע כאילו אתה מצליח להתעלם מהמגבלה שלך.

"כן. אני מטבעי לוקח הכול בקלות, שום דבר לא קשה לי. ואתה יודע מה? אם נופלים, אז גם נהנים מהנפילה. הכל זה כיף, בכל דבר אני מוצא את הטוב".

איך אתה עושה את זה?

"זה רק בגלל שזה היה בלתי אפשרי. אבל אני עושה את זה עם רצון, עם אופטימיות ואז אתה באמת מגלה שהכול אפשרי. צריך רק לרצות, לעבוד קצת קשה ויהיה בסדר".

וזה לא קשה, לפעמים?

"יש שטויות פה ושם, אז מתגברים. ואם נגיד שקשה קצת, אז מה זה שווה? החיים שלי הם לא קלים, ואני אוהב אתגרים קשים מאוד. מגיל 0 אני מתמודד, ואין לי שום בעיה עם זה".

למה לא מדליה?

ועכשיו, כאמור, נבבה רץ עד לבייג'ינג. לא משימה קלה כשאתה עיוור, אך יש סיכוי לא רע בכלל שיצליח למרות הכול. "המינימום לאולימפיאדה הוא יחסית קל, ואני מאמין שאצליח. אבל מרתון זה לא רק אימונים. אני חזק עכשיו, בסדר, אבל זה לא אומר כלום. זה תלוי במזג האוויר, תלוי ברצים האחרים ותלוי במלווים שלי. זה מה שקצת קשה, שאתה לא תלוי רק בעצמך. אבל יהיה בסדר, אני מקווה".

חולם על מדליה?

"אם אני חולם? בשבילי זה לא חלום. למה שאני לא אביא מדליה? אני כבר עובד שלוש שנים כל כך קשה, אז צריך לצאת מזה משהו. אפילו אם לא איזה מדליית זהב, אז להביא מדליה. יש חברים שעומדים מאחורי, יש משפחה, ברוך השם, שנותנת כוח. תכ'לס? יש לי את כל הכוחות שאני צריך".

עמותת אתגרים מזמינה גופים נוספים להפוך לשותפים לחלום ולסייע לבזה בדרך הארוכה. לפרטים נוספים guys@etgarim.org

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים