הפרוייקט של נדב הבר

15 ביולי 2013
גליון מספר 27

עומר ברק צילומים: ברק וייס ודגנית אששה

כשנדב הבר הקים את להקת "אדיס מיסט", הוא בחיים לא חשב שהוא יגיע לעמוד על במה באתיופיה. מצד שני, הוא גם לא חשב שיבוא יום והוא ינגן מוסיקה אתיופית, יאכל אוכל אתיופי וירקוד עד אור הבוקר. הוא בכלל תכנן להיות נגן ג'אז, אבל אז הוא התאהב

כשנדב הבר נרשם לאוניברסיטה, גם הוא לא שיער לעצמו מה הוא ילמד שם. הבר נרשם כדי ללמוד משפטים, אבל יצא משם, ככה הוא מגדיר את זה, דווקא עם תואר באתיופית. "את הדברים החשובים מהאוניברסיטה לא למדתי בהרצאות", הוא אומר. "באוניברסיטה למדתי משפטים, אבל את הדברים החשובים למדתי מחברים אתיופים שפגשתי במעונות סטודנטים. שמעתי את המוסיקה שלהם, ובגלל המוסיקה והסקרנות והמשיכה הלכתי להתנדב במרכז קליטה במבשרת. מאז אני מכור".

היום הבר הוא חבר בלהקת אדיס מיסט, בה הוא מנגן בכלי נשיפה ובעיקר בסקסופון. עוד מנגנים בה זוהר כחילה, על הפסנתר, יהודה אשש בגיטרה וצביקה רוזנבלט בתופים. אז מה פתאום מוסיקה אתיופית? זהו, שגם להבר זה לא ממש ברור. הוא בכלל ניגן ג'אז. אבל אז הוא התאהב.

"היו לי כל מיני חברים שניגנו בארץ", הוא מספר, "ואחד מהם הכיר את הנגן האתיופי תשאגר. הוא ידע שאני אוהב אתיופים, ואמר לי לבוא אליו ושאני אלמד. הוא היה מקצועי, הוא למד מוסיקה באתיופיה באופן מסודר. התחלתי להגיע אליו כל יום אחר צהריים, והוא היה מסביר לי את כל הצדדים של הנגינה, איך לנגן. אחרי תקופה הוא הפתיע אותי ואמר לי שאני יכול להופיע איתו.

אני אנחש שהלכת.

"בוודאי. הסתובבנו בכל הארץ, מאילת ועד עפולה, וממש נכנסתי לזה. אחר כך הוא נסע לארצות הברית, אז אני חזרתי לנגן ג'אז, אבל זה כבר לא היה זה. היה לי ברור שאני מכור".

חוויה חד פעמית

למזלו של הבר, הוא פגש עוד נגן, הפעם את מטוקו. "מטוקו ידע שאני מנגן, אז הצטרפתי אליו והוא לימד אותי יותר את המוסיקה המסורתית, את מה שאני מכנה הדברים הסודיים של המוסיקה האתיופית. דברים שבאמת גרמו לי להרגיש שייך".

איך בכלל הרגשת שייך לתרבות שהיא כל כך זרה לך?

"האוזן מרגישה בדבר זר רק בהתחלה, ואחר כך היא מתרגלת. תחשוב רגע על מוסיקה שחורה אמריקאית, ותגלה שרק בגלל שמשמעים אותה כל כך הרבה בארץ אנחנו מרגישים נוח עם וויטני יוסטון, למשל. אבל מוסיקה אתיופית בכלל לא שומעים, למרות שיש את עידן רייכל וכאלה. זה טיפה, באמת. רוב האנשים הלא אתיופים בכלל לא יודעים מה זה מוסיקה אתיופית".

למה זה, באמת?

"כי מוסיקה היא אחת הביטויים החשובים לכוח של קהילה. הנה, תסתכל על ההיסטוריה של המזרחים בארץ. רק בסוף שנות השבעים התחילו להשמיע אותם. אני, כילד אשכנזי, בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה. כשהקהילה תהייה יותר חזקה, אני חושב שגם יכירו את המוסיקה שלה".

סוג של ביצה ותרנגולת, לא?

"זה שני דברים שהולכים ביחד, לא ביצה ותרנגולת. חיזוק במוסיקה יתרום בדברים אחרים, ואז אולי זה ייצור מעגל כזה. אם יהיו כאן כמה זרים מפורסמים, זה יאפשר להעלות מודעות.

אופציה אחרת היא הדו קיום הזה שאתה עושה.

"אני מאמין שהשילובים הם טובים, אבל הדבר החשוב הוא שזה יבוא מבית. השילובים זה נחמד, וברור שאני אוהב את זה. אבל אני חושב שמבחינת הקהילה הם צריכים לדחוף את זה בעצמם. כשיבוא יום וישדרו שיר של זמר אתיופי ברדיו, ולא מישהו שעושה מוסיקה אתיופית, אז נדע שהמוסיקה האתיופית באמת מתחילה לתפוס בארץ".

הצעד שלך הוא בעצם צעד לא מסחרי בעליל. למה, בעצם, עשית את זה?

"כי אני החלטתי שאני אעשה במוסיקה מה שבא לי. היום, גם כשאני מנגן מוסיקה אתיופית, אז המוסיקאים אומרים שאני נשמע אתיופי. לי זה שווה יותר מכל דבר אחר".

איך הצלחת לעשות את זה? אתה הרי לא אתיופי.

"אני אגיד לך איך – כי יש הבדל בין ללמוד מוסיקה מדיסקים, לבין ללמוד אותם מאנשים ששומעים את המוסיקה שלהם. אני הייתי מאות שעות עם אנשים שלאורך הלילה שומעים מוסיקה, רוקדים בחתונות. אתה לא חי את התרבות ואת האוכל שסביב המוסיקה, אבל כשאתה מגלה אותם זה עולם שלם ומרתק. והמוסיקה כבר נשמעת טוב יותר מעצמה".

חוויה חד פעמית

לאחרונה זכתה אדיס מיסט לכבוד מיוחד, ונסעה להופיע באדיס-אבבה. "אני לא האמנתי שזה יקרה", משחזר הבר. "לפני שנתיים אמרתי שזה החלום שלי, והגשמתי את השאיפה העיקרית שלי בחיים בשלב מוקדם יחסית. זו הייתה המטרה שלי בחיים – לבוא ולנגן מוסיקה באתיופיה".

ואיך הקהל קיבל אתכם?

"הקהל קיבל אותנו מאוד יפה. תבין, לאתיופים בארץ יש געגועים לאתיופיה, אז הם מאוד שמרנים, כי הם רוצים שהמוסיקה שהם שומעים תזכיר להם את אתיופיה. אבל האתיופים שגרים שם רוצים לשמוע עולם. במוסיקה שלנו גם שומעים את השורש האתיופי הברור, כי אחרי שנים בחתונות אני מכניס את זה גם בלי להתכוון, אבל מצד שני שומעים אלתורים מערביים וזה מלהיב אותם. זו הייתה חוויה חד פעמית, שהייתי חוזר עליה כל פעם".

איך זה קרה בכלל?

"בזכות אדם צרפתי בשם פרנסיס פולסטו, שפתח לפני כמה שנים לייבל של דיסקים של מוסיקה אתיופית בשם אתיפיקס. הוא התחיל לעשות פסטיבל באתיופיה, ולהביא להקות מחוץ לאתיופיה שעושות מוסיקה אתיופית. אני קניתי את כל הדיסקים של אתיופיקס ותמיד חלמתי שיהיה לי סוג של קשר איתו, אבל לא האמנתי שזה יקרה. יום אחד פגשתי בארץ תיירות אתיופיות מארצות הברית והן הכירו אותו. הן זרקו לו מילה עלי, שלחתי לו את הדיסק שלי, וביום הראשון שהוא קיבל אותו הוא כבר שלח מייל עם הזמנה לאתיופיה".

אני רק יכול לנחש כמה התרגשת בנסיעה.

"מאוד. גם כשהייתי שם התעקשתי לדבר כמה שיותר אמהרית, אותה למדתי במרכז הקליטה. את האוכל אני מכיר הרבה שנים, ובכלל, אני מרגיש חלק מזה. באתיופיה אני מרגיש בבית".

לא בדיוק הדיעה הישראלית הרווחת.

"לא, אבל אף פעם לא חשבתי שאני צריך לייצג דעה ישראלית או אחרת. ככה אני מרגיש. אני אמנם מקרה קיצוני, אבל הייתי שמח אם הישראלים היו פחות גזענים. אני מרגיש חלק מהתרבות האתיופית ממש, אבל לא חייבים לעשות את זה כדי לקבל אותם בזרועות פתוחות".

איך, באמת, הגיבו החברים לשינוי האתיופי שחל בך?

"השינוי במוסיקה בא אחרי השינוי החברתי, אז כשהתחלתי לעשות מוסיקה אתיופית לא הפתעתי אף אחד. אני לא יודע מה הסיבה, אבל רוב החברים שהכרתי לפני זה ניתקו איתי קשר, או שאני ניתקתי איתם. אני הרגשתי שצורת הבילוי של החברים האתיופים של הייתה לגמרי שונה מצורת הבילוי של החברים, שבמקרה או לא היו כולם אשכנזים".

מה ההבדלים?

"האתיופים יוצאים קצת יותר מאוחר, מסתובבים כל הלילה, שמחים ואוהבים לרקוד. אני חשבתי שבילוי זה כשנפגשים אצל מישהו, אוכלים קצת במבה, שומעים כמה שירים, מדברים על פוליטיקה והולכים הביתה. אני מעדיף את התורה החדשה".

אז זהו, אתה אתיופי לגמרי?

"הקטע האתיופי טמון בי עמוק, אפילו מבחינה קצבית ומבחינת הצליל. נוח לי במקום שאני. אפילו בשביל החברים שלי אני אתיופי".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים