המגיש השחור הראשון

מאת: ענת סרגוסטי

לפני שבועות אחדים התיישב על כיסא המגיש הראשי של אחת ממהדורות החדשות המרכזיות בטלוויזיה הצרפתית אדם חדש. העיתונים בצרפת, ואפילו בארץ , מלאו בכתבות שציינו את האירוע. התקשורת הפכה ממדווחת על חדשות ליוצרת חדשות.

אז מה מיוחד במגיש החדש, שהצדיק "אייטם חדשותי"? הוא שחור. וזו הפעם הראשונה בצרפת שלתפקיד המגיש הראשי נבחר עיתונאי שחור עור.

לכאורה זה אמור היה להיות טבעי: אדם בוחר במקצוע עיתונות, עובד בכלי תקשורת, מתקדם ומקבל תפקיד. אבל למרבה הצער זה כל כך יוצא דופן, עד כדי כך שזה הופך לידיעה חדשותית ברמה בינלאומית.

בישראל חיים 105,000 עד 110,000 יוצאי אתיופיה. לעלייה הגדולה הראשונה בשנות השמונים כבר מלאו 20, ורק עכשיו, אחרי שנים רבות אפשר אולי לראות באופק את המגיש השחור הראשון יוצא אתיופיה.

כדי להבין את החשיבות הרבה שיש לכך, כדאי להתרחק מעט ולנסות להסתכל על מקומם של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית, ובאופן שבו המקום הזה בא לידי ביטוי בתקשורת.

צריכה – קריאה, האזנה וצפייה – ביקורתית של התקשורת הישראלית לאורך תקופה ארוכה מגלה שליוצאי אתיופיה אין מקום של כבוד. לא בכל המקרים. לעיתים קרובות מוזכרת הקהילה בהקשרים שליליים: עבריינות נוער, סמים, אלימות במשפחה, עוני, נחשלות, נזקקות. בני הקהילה מצטיירים בתקשורת כקורבנות.

התקשורת מדווחת על בני הקהילה בהקשרים שליליים. במקרים אלה יש תבנית כמעט קבועה: המקרה הקשה מתואר, מרואיינים מבני העדה שמגיעים לתקשורת הם בדרך כלל הקורבנות עצמם, ברוב המקרים מדובר באנשים שהעברית אינה רהוטה בפיהם, לתקשורת – בעיקר לאלקטרונית – אין זמן ואורך נשימה לשמוע מה יש בפיהם והם נתפסים כעילגים, ומייד אחריהם מגיע מרואיין, או מרואיינת ישראלים ותיקים, רהוטים ומנוסחים שמדברים על האירוע "מלמעלה". לעיתים קרובות אנחנו נחשפים למקרים שבהם מוסד מסוים אינו מוכן לשלב בני אתיופיה – לעיתים קרובות אלה בתי ספר. כמעט בכל המקרים האלה התמונה הנחרטת בראש היא ילדים שפניהם מטושטשים, צעירים מתפרעים, או מבוגרים שיושבים באפס מעשה בשכונה מוזנחת. מתי בפעם האחרונה ראינו יוצא אתיופיה רהוט, שיודע להתבטא?

בקצה השני נמצאו בעבר – והיום הרבה פחות – בני העדה "המצליחים". שם אפשר היה למצוא בשנים עברו את הסטודנט הראשון, הרופא הראשון, הקצינה הראשונה, השחקנית הראשונה וכו'.

מה אנחנו למדים משני דפוסי הדיווח האלה? שמדובר בעדה חלשה, עילגת, קורבנית, ענייה, ומי שהצליחו הם יוצאי דופן, כלומר: עשו משהו לא צפוי למקום שממנו הם באו ולכן צריך לציין את הצלחתם. כי אחרי הקצינה הראשונה, הרופא הראשון וכו', אין אחרים שבאים בעקבותיהם. ואכן, אין דיווחים על אחרים שבאו בעקבותיהם.

העובדה שבעבר תמיד ראיינו רק מומחים שאינם יוצאי אתיופיה שיספרו על "המטופלים" שלהם מחלישה אותם עוד יותר.

ונוסיף לזה את העובדה שעד לפני זמן לא רב לא ניתן היה למצוא בתקשורת העברית הוותיקה יוצאי אתיופיה כעיתונאים – וזה מתכון להחלשה נוספת.

בחברה הישראלית הקולטת יש הרבה גזענות מוסוות כלפי מי שלא נולדו בישראל. הגזענות הזאת מתעצמת כשמדובר באנשים שהזרות שלהם ניכרת לעין, ובראשם יוצאי אתיופיה. הגזענות הזאת נובעת מפחדים לא רציונאליים, מריחוק, מחוסר היכרות עמוק, מפערים תרבותיים. זה עניין לסוציולוגים ופסיכולוגים חברתיים.

לתקשורת יש, בעיני, תפקיד משמעותי. כי התקשורת אינה רק מדווחת ומשקפת מציאות, התקשורת גם יוצרת מציאות, מקבעת דפוסים חברתיים, מבנה תודעה.

מדינת ישראל היא מדינת הגירה. רק מיעוט קטן מאזרחיה מוצאו כאן. רוב האזרחים הם דור ראשון, שני או שלישי למהגרים. בעבר הייתה כאן מדיניות כור ההיתוך: על פי המדיניות הזאת הייתה תרבות אחת – ישראלית-צברית – שלטת וכל מי שבאו היו צריכים להתערות בתרבות הזאת. מדיניות כור ההיתוך מחקה את תרבויות המוצא בשם הקולקטיב המשותף. בדרך זו הוחלפו לעולים שמות, מוצאם נדחק וכל המסורות שעליהם גדלו נדחקו כמעט עד להיעלמותם המוחלטת.

בינתיים התפתחה התפיסה החברתית ותיאורית כור ההיתוך פינתה את מקומה לתפיסה הרב תרבותית. לפי התפיסה הזאת יכולים לחיות בכפיפה אחת תרבויות שונות ללא יחסים היררכיים ביניהם. כלומר: אין תרבות עדיפה וכולן שוות.

במידה רבה מייצגת או משקפת התקשורת הישראלית את התפיסה הזאת, כפי שייצגה בעבר באופן בולט את תפיסת כור ההיתוך. אם התקשורת תיתן יותר מקום ויותר בולטות לבני קהילות שונות המרכיבים את החברה הישראלית, ומקום ללא תיוג וללא סטריאוטיפים, זה יסייע לקידום התהליך. לכן אפשר היום למצוא בטלוויזיה וברדיו וגם בעיתונות הכתובה יותר ויותר עיתונאים בעלי מבטא, יש קצת יותר מקום לעיתונאים שהם ערבים אזרחי ישראל, וכך אולי אפשר עכשיו לשאוף שאיפה לא בלתי ריאלית שיהיה גם מגיש או מגישה יוצאי אתיופיה. מגיש שחור בטלוויזיה ישמש גם מודל לשאר בני העדה, אבל גם ישבור סטריאוטיפים קיימים לפיהם מדובר בעדה מוחלשת, קורבנית, עילגת ונחותה.

נדמה לי שאפשר היום להיות יותר אופטימיים. החברה הישראלית פתוחה יותר, בני העדה פתוחים יותר ויש הבנה בשני הצדדים לצורך וליכולת. התהליך, כך נראה, עבר בשנה האחרונה עוד שלב משמעותי.