תלמידי פנימייה, הורים ומה שבניהם

רבים מהתלמידים יוצאי אתיופיה, וזה לא סוד, לומדים בפנימיות, לטוב ולרע. מידת ההצלחה שלהם תלויה בהם, אך לא מעט גם בהוריהם ובפנימייה עצמה. מלקמו יעקב, מפקח ארצי בפנימיות מאמין שאם ישתפו את ההורים, ההצלחה תהיה הרבה יותר גדולה.

מאת: אבי מספין

תמונת מצב: בפנימיות בישראל ישנם 3600 תלמידים יוצאי אתיופיה, מתוך 25 אלף. עד- 1995 הפנימיות היו במסגרת הסוכנות היהודית ועלית הנוער. ומאז הן באחריות המנהל לחינוך התיישבותי ופנימייתי ועליית הנוער. בתחילת שנות התשעים היו 120 פנימיות וכיום 290. כיום בפנימיות לומדים עולים וותיקים יוצאי אתיופיה, והם פזורים ב-80 מוסדות: אולפנות, ישיבות תיכוניות, פנימיות, כפרי-נוער דתיים, חילוניים וקיבוצים.

"הציבור הישראלי תופס את הפנימייה בקונוטציה שלילית ומעבירים מסר שלילי", אומר מלקמו יעקב, 40, מפקח ארצי ואחראי על יוצאי אתיופיה בפנימיות. "ללמוד בפנימייה זה לא בושה ולא אסון. רוב המנהיגים ונבחרי הציבור בישראל, למדו בפנימיות. מחצית מחברי הכנסת הנוכחית למדו גם כן בפנימייה".

"בשנים האחרונות, לא רק האוכלוסייה האתיופית, אלה גם רבים מהאוכלוסייה הוותיקה רושמים את ילדיהם לפנימיות".

בשנות השמונים, עם עליית יהודי אתיופיה לישראל, נשלחו כל הילדים באופן גורף לפנימיות, בעיקר לדתיות. הילדים נשלחו לאותם מקומות כיוון שהוריהם לא יכלו, באותה עת, לדאוג לחינוכם, וחלק לא מובטל מהילדים עלו ללא הורים. המדיניות של הממשלה באותה תקופה הייתה לחנך את הילדים חינוך יהודי דתי והפנימיות הדתיות התאימו לכך.

"בשנות השמונים הפנימיות היו הצלה", מספר יעקב, "אופי העלייה היה קשה. לא פרסו לנו שטיח אדום. באנו עם כל החפצים שלנו ועם חוויות קשות של אובדן בתוך המשפחה מהמסע לסודן. באותה תקופה ההורים לא היו בתמונה, היה ניתוק. אבל הילדים, שחלקם עלו בגפם, היו ציוניים, והרוב הגדול ידע למה הוא פה. היה רצון גדול ללמידה ולא היו חשופים לתופעות תרבות שליליות של בני נוער. הם עזרו להורים ורצו להגיע לראש הפירמידה".

"בשנות התשעים, הקהילה הסתגרה בתוך עצמה ולא נחשפה לציבור הרחב. ההורים עצמם לא התחברו לילדים. הם לא התעניינו בהם כל כך. הייתה להם תפיסה אחרת. הם שופטו, ראו וניתחו הכל לפי אורח-החיים באתיופיה. למורים שם היה תפקיד מרכזי וזה לחנך. היתה להם אחריות מלאה, עם פיקוח של ההורים. ההורים חשבו שגם כאן, כמו באתיופיה, האחריות היא של המחנך, והייתה האמונה שאתה בא לארץ שחלמת עליה ושאין מה לדאוג.

האם התפיסה של ההורים השתנתה?

ההורים ערים לתופעות שוליים של ילדיהם למשל בנושא אלכוהול, שימוש בסמים, אלימות וירידה לתרבות רעה. הם שומעים על התופעות באמצעי התקשורת, בסביבה שלהם, ודואגים לגורל ילדיהם. אם מוסד חינוכי יתעקש לשתף הורים, הם יגיעו. פתאום אתה מגלה שיש להם חוכמת חיים וניתוח מושכל של הדברים. אני למשל בלי שיתוף ההורים, לא מעביר ילד. אני מודע לקשיים כלכלים ויש שאומרים 'למה אתה מקשה עליהם?', אבל בסוף התהליכים, ההורים באים ומברכים אותי. אני נותן להורים את כל התמונה ואומר להם תחליטו".

האם הפנימיות ערוכות לקלוט תלמידים יוצאי אתיופי יותר מבעבר?

הפנימיות היום ערוכות הרבה יותר. קודם כל בפנימייה יש סדר יום מוגדר. משבע בבוקר עד שתיים נמצאים בבית-הספר , משתיים יש חוגים, שיעורי עזר ופעילות חברתית. את זה אני לא רואה בבתי-ספר בקהילה. אני לדוגמה הכנסתי את הבת שלי לארבעה חוגים, וכל אחד עולה המון כסף. מי שיש לו יכולת לאפשר את זה לילדיו, אז עדיף שילמדו בבתי ספר בעיר, כיוון שאין כמו בבית. אבל מי שאין לו אפשרות ואחרי שעה שתיים אין לילד מסגרת וההורים לא בודקים לו שעורי בית, אז הפנימיות הם נכס והם נותנים מענה לצרכים. בנוסף, בפנימייה רמת החיים של התלמידים היא אחידה. יש לימודים משותפים, חדר אוכל משותף וברובם תלבושת אחידה. יש להם דמי כיס וסיוע בנסיעות, וזו עזרה גדולה".

צוות הפנימייה לא מסוגל לחנך

"הפנימיות חיוניות לילדים שלנו בעיקר לעלייה האחרונה", מציין ברקו סמואל, מנחה קבוצת הורים, ולשעבר מקשר בין ההורים, צוות הפנימייה והתלמידים, במנהל ההתיישבותי, "השאלה היא השירות הניתן בתוך הפנימייה?"

"הדבר הלא נכון שהצוות הפנימייתי עושה, לפחות במקומות שאני עבדתי, הוא להחליף, באופן אוטומטי, את התפקיד של ההורים. הם הופכים להיות האחראים על הילד. במקום לשתף את ההורים, הם מחליטים לבד".

"צוות הפנימייה לא מסוגל לחנך ילד", אומר סמואל בנחרצות, "היום כששולחים ילד לפנימיות כלליות, יש כל מיני דרגים שהילדים עוברים. או שהם נפלטו מהסביבה, או מבית הספר הקודם, או חוסר תקשורת בין ההורה והילד. ילד שהוא מנותק מהסביבה, מחפשים לו מסגרת חלופית בפנימייה. נותנים לו קצין ביקור סדיר, עובדת סוציאלית וכו'. כשהוא מגיע, צוות הפנימייה לא יודע לקלוט אותו כי הילד לא ידע מסגרת, לא יודע מה זה פנימיות, לא יודע מה זה לאכול בזמנים. הבעיה שלילד הזה מתייחסים כמו כל ילד רגיל".

"רואים ילד מופרע ואומרים שהוא רע, אין ילד רע, יש ילד שרע לו. צוות הפנימייה תפקידו להבין מה רע לילד. צריך להיות רגיש אליו, כדי להוציא ממנו את זה. הוא נמצא בתקופת מעבר. הפנימייה צריכה לשנות את הילד במאה שמונים מעלות. אם אתה לא מסוגל אז אל תקבל את הילד.

"לפעמים הם שולחים את הילד בשעה שתיים לפנות בוקר הביתה, מסיעים אותו במכונית. שמים אותו וחוזרים בלי לעדכן את ההורים. היה מקרה שגם לקחו ילד ביום שישי בשתיים עשרה בלילה, בשבת. הרי זה בית של אתיופים והם שומרים שבת. זה חוסר אחריות של הפנימייה. המוסדות לא ערוכים לקלוט את הילדים הללו. גישתם היא גישה ביקורתית, ולא חינוכית.

"נוכחתי לדעת בעבודה שלי", חושף סמואל, "שילד למד 4 שנים בפנימייה, והמדריך לא הכיר אפילו את ההורים שלו. צוות הפנימייה פשוט גוזל את האחריות של ההורים. בכל פנימייה שהייתי בתפקיד מקשר, היתה מעורבות מלאה של ההורים. צוות הפנימייה לא האמין שההורים הגיעו, כיוון שבתפיסה שלהם, הורים אתיופים לא מגיעים וזה לא מעניין אותם. סמכות של ההורים לא מוכרת בפנימייה. דווקא החינוך ההתיישבותי כן מעביר את המסר הזה בצורה חזקה לפנימיות. יאמר לזכותו של מלקמו שהוא נלחם על זה בצורה חזקה, אבל הוא לבד.

"הדברים השתנו", אומר יעקב, "אחד הדברים שאנחנו עושים כיום הוא עבודה טובה עם ההורים. אם יש שיתוף פעולה רצוף בין המוסד להורים זה עובד. למשל תלמידה שיוצאת מהפנימייה הביתה, ברגע שהיא מגיעה לשם, ההורה מדווח למוסד שהילדה הגיעה".

"יש אמנה בפנימיות שההורים, המדריכים והילד חותמים" מוסיף יעקב, "הגדרות תפקידים שכל אחד חייב לבצע: ההורים מחויבים לדאוג ולעקוב אחר בניהם ולהיות שותפים לתהליך שהילד עובר. התלמידים צריכים להכיר את הזכויות והחובות שלהם. המדריכים צריכים לדאוג לתלמידים וחייבים לעדכן את ההורים על כל דבר, טוב או רע שהילד עושה. צריך לפתח דיאלוג בין כל המעורבים".

יעקב מציין שאחד הדברים החשובים שהכניסו למערכת, הם עובדים יוצאי אתיופיה שעובדים בהדרכה, עבודה סוציאלית ובהוראה. השנה נכנסו לתפקידים 38 אנשים. נוסף על זה, לדבריו, החינוך ההתיישבותי עושה השתלמויות לצוות הפנימייה.

בשנות השמונים, רוב התלמידים למדו מקצועות מעשיים ופחות לבגרות. המטרה הייתה לסיים 12 שנות לימוד עם מקצוע ביד. אחוז הזכאות באותה עת היה פחות משמונה אחוזים. ב-2005, הזכאות לתעודת בגרות, על פי הנתונים של המנהל ההתיישבותי, זינקה ל-43%, בהשוואה לכלל התלמידים.

סמואל טוען שאמנם החינוך ההתיישבותי הוא מקום מאוד חיוני למען הילדים ומאפשר לכל ילד שתהייה מסגרת פנימייתית. אבל, הם לא רואים בשטח אם הילדים מצליחים. לדעתו התלמידים נרשמים לפנימיות בצורה גורפת מדי. "אנחנו לא מחפשים אוניברסיטה מהילדים אלא הצלחה בבגרות. אם לפנימייה מסוימת יש אחוז גבוה של הצלחה בבגרות, בהתאם לזה תקבע לו את המכסה. אם בפנימייה האחוז הוא מתחת לממוצע, אז אל תוסיף ילדים לשנת הלימודים הבאה. והם בכל זאת מוסיפים.

דניאל (שם בדוי), אדם המכיר את החינוך ההתיישבותי והפנימיות מקרוב: "היום כל פנימייה חיה על תלמידים יוצאי אתיופיה. אם לא כן הפנימיות סופן להיסגר. הפנימיות הללו זקוקים לתלמידים ולכן הם הולכים לישובים ואוספים תלמידים, ללא בדיקת עברם או בלי לדעת מה הצרכים שלהם, ומביאים אותם לפנימיות. הם פשוט רוצים למלא את המכסה על מנת לשרוד. הפנימייה לא הכינה תוכניות ולא יודעת איך לטפל בתלמידים הללו, שחלקם עם עבר לא מוצלח, והתלמידים מתדרדרים שוב לשתייה ועבריינות, ובסוף אומרים שהתלמידים לא מוצלחים.

"בפנימיות", אומר דניאל, "יש תלמידים טובים שמגיעים לבגרויות, אבל הרבה תלמידים נוספים מפוספסים כיוון שמחברים אותם עם קבוצה חלשה ובכך מורידים להם את הביטחון העצמי. ישנם לא מעט בעיות בפנימיות שלא מטפלים בהם כיאות", מוסיף דניאל, "יש הריונות לא רצויים, אלימות ושתיית אלכוהול מרובה. חלק מהאחריות היא על התלמידים עצמם והקהילה, אבל תלמיד לא עושה דברים שליליים, אם אין מאחורי זה בעיות מסוימות. הפנימיות הרבה פעמים עסוקות בכיבוי שרפות במקום לטפל בבעיה עצמה. אם היו נותנים להורים, את התקציב שמקבל כל פנימייה לילד (סכום שמגיע עד 20 אלף ₪ להערכתו), הם היו מחנכים יותר טוב בבית ובקהילה, הם היו משגיחים באופן צמוד על ילדיהם, יותר מבפנימיות", דברי דניאל.

מלקמו יעקב מגיב: "לפנימיות הכלליות מגיעים תלמידים שחלקם עברו את כל המסגרות, כולל הדתיות, ונפלטו משם. לפנימיות הדתיות, לעומת זאת, מגיעים ילדים נורמטיביים וממושמעים. המינהל ההתיישבותי הקים, בשנים האחרונות, מספר תוכניות להצלחת התלמידים. אחד הדברים שפיתחנו", הוא מסביר, "היא תוכנית שנקראת 'דע מאין באת'. אלה שנולדו בארץ או הגיעו לארץ בגיל צעיר, למרות שבהגדרה הם אתיופים, הם לא מכירים את התרבות. צוות המנחים מלמדים על הזהות, על התרבות ועל המוביליות, כלומר מה אפשר לעשות. עושים בכיתה את הדיאלוג שהילד לא עשה עם ההורים שלו. המנחים נשאלים שאלות קשות מאוד והם יודעים להתמודד איתם".

"דבר נוסף", הוא מוסיף, "אנחנו עושים 'העצמת מנהיגות'. אנחנו לוקחים ילדים ומכשירים אותם להיות המנהיגים של העתיד, בפרויקט שנקרא 'מנהיגות ירוקה'".

בנושא המכסות הוא אומר: "השיטה הייתה נהוגה בעבר, בשנים האחרונות, גם אם הפנימייה עצמה מקבלת אליה תלמידים, המנהל ההתיישבותי אינו מאפשר. יש ביקורת של המינהל ההתיישבותי על כל מוסד. כיום מספר התלמידים האתיופים נשאר יציב, ודווקא מספרם של הצברים עולה. אחוז התלמידים יוצאי אתיופיה בפנימיות הוא לא בשמיים. התלמידים האתיופים הם בפירוש לא גלגל ההצלה של הפנימיות, המדיניות של המנהל ההתיישבותי הוא מאוד נוקשה", דברי יעקב.